רוס קריאל (משמאל) וחברי הקהילה היהודית
רוס קריאל (משמאל) וחברי הקהילה היהודיתצילום: אוסף פרטי

ביום שלישי השבוע יצאה הטיסה הראשונה של חברת ישראייר לאיחוד האמירויות, כשהיא נושאת עליה 170 ישראלים נרגשים וסקרנים לביקור במדינה המוסלמית שאך לפני ארבעה חודשים חתמה על הסכם שלום עם ישראל.

וזו רק ההתחלה. בסוף השנה האזרחית יתקיימו באופן סדיר 28 טיסות שבועיות מהארץ לאיחוד האמירויות, כלומר עשרת אלפים תיירים ישראלים בחודש, שייסעו לנפוש ולעשות עסקים עם המדינה העשירה. ויש כבר מי שגילו אותה כיעד נחשק לחתונות קורונה גדולות. בכל מקום שאליו נקלעים ישראלים במדינה, הם מתקבלים בסבר פנים יפות ובסקרנות.

כיצד קורה שמדינה מוסלמית אדוקה פותחת את ליבה ושעריה בפני הישראלים והיהודים ועובדת במרץ כדי להפוך מטבחי מסעדות ומלונות לכשרים? הרמז נמצא בשמו של חוזה השלום שנחתם בין ישראל למדינה - "הסכמי אברהם", הסכם שנולד מתוך ראייה דתית דווקא.

נלחמים בכוחות הרשע

"האסלאם באיחוד האמירויות התנהג בצורה שונה מהאופן שבו נוהג האסלאם במדינות אחרות", אומרת ד"ר מורן זגה, חוקרת באוניברסיטת חיפה ובמכון 'מתווים'. "האיחוד ובחריין שייכים לאסכולה היותר מתונה באסלאם. בנוסף לכך, העולמאא, הממסד הדתי שכל כך משולב בחיים של חלק מהמדינות המוסלמיות, הוא לא גורם חזק באיחוד האמירויות. הפוליטיקה והדת נפרדים בה".

אבל זה לא הסוף. אחרי תנאי הפתיחה הראשונים האלה, הגיע הפיגוע של מגדלי התאומים בניו־יורק ואחריו תופעת דעאש, והיכו את אנשי האמירויות בתדהמה. "מבחינתם, מי שיצא לפיגועים האלה בשם האסלאם הוא כופר. הם רצו להראות מה הוא האסלאם האמיתי, גם לעצמם וגם כלפי חוץ. הם רצו להראות שהמקום של האסלאם הוא של דת מקבלת ומתונה".

בעקבות כך באיחוד האמירויות החליטו להתערב בסכסוכים שהתקיימו בתימן, בלוב ובאפגניסטן. "זה נתפס אצלם כלחימה של כוחות טובים נגד הכוחות הקיצוניים, כוחות הרשע", מסבירה ד"ר זגה, "האמירה היא שבכל מקום שבו יש משבר, נוצר ואקום ולתוכו נכנסים טורקיה, משמרות המהפכה, קטר ורוסיה, כלומר האסלאם הרדיקלי. אנשי האיחוד אומרים: אנחנו לא יכולים לראות את זה, ויצרו צירים חדשים, צירים מתונים מול הציר הרדיקלי". הלבוש המסורתי שנשמר באופן אדוק באמירויות אינו קשור דווקא לדת, היא מסבירה, אלא לשמירה על מסורת אבות ואימהות, עניין תרבותי. את הניקאב, כיסוי הפנים, הנשים הסירו.

בממשלת איחוד האמירויות קיימים משרדים מעניינים. אחד מהם הוא משרד הסובלנות, והוא לא הוקם בגלל אילוצים של קואליציה רחבה מדי. במדינה, נזכיר, מתגוררים קרוב לעשרה מיליון איש, רק 20 אחוזים מהם בני המקום שגם זוכים להיות אזרחים. 80 אחוזים מהתושבים הם עובדים זרים, לאו דווקא מוסלמים. נהירת העובדים זרים אל המדינה החלה לפני כ־40 שנה, ומאז היא רק מתגברת. "איחוד האמירויות החליטה שהזרים לא נמצאים שם רק בשביל עבודה, אלא יש להם חופש דת. כחלק מזה, המדינה בנתה להם מבני תפילה".

שנת 2019 הוכרזה באיחוד האמירויות כשנת הסובלנות. כחלק מהאירועים הוזמן האפיפיור לביקור במדינה המוסלמית, ימות המשיח האוניברסלי מהרבה בחינות: "זה לא היה רק כדי שהפיליפינים ייהנו מהביקור", אומרת זגה, "זו הייתה הצהרה כלפי העולם שהיא מארחת אותו בשם הסובלנות".

בשנה ההיא התרחשו במדינה אירועים נוספים שהוכיחו כי האסלאם המתון רוצה להושיט יד לדתות אחרות ולשתף איתן פעולה, דווקא על הבסיס הבין־דתי. "חשוב להדגיש שהם הגיעו למקום הבינלאומי, להסכמים האלה, דווקא מהמקום הדתי. נהוג להסתכל על הדת כמעוררת מחלוקות. אבל כאן התחילו לאחות את הקרעים הבינלאומיים בדיוק מהמקום הזה. איחוד האמירויות הביאה את הדת אל השולחן. לא סתם קוראים להסכמים האלה הסכמי אברהם".

ד"ר זגה מתפעלת מהכוונה של האיחוד לבנות בקרוב בית כנסת לקהילה היהודית ולהפוך את מטבחי המלונות והמסעדות לכשרים. "זה מדהים, אף פעם לא הייתה מדינה מוסלמית שהייתה כל כך מחויבת ליהדות".

מאיפה באה המחויבות הזאת?

"מהמקום של כבוד ועמידה בהסכמים, וצריך לדעת שהם מצפים מאיתנו לאותו דבר בדיוק. הצעתי לתיירנים להקדיש אצלם במלון חדר שיהיה בית תפילה לתיירים מדובאי, וההצעה התקבלה במאור פנים. הגישה הזאת שלהם עשויה לגרום לשינוי גם אצלנו, לתפיסה שהדברים לא סותרים זה את זה".

"מאיפה הכאפייה שלך?"

ביום שני השבוע קיימה ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות דיון היכרות עם הקהילה היהודית באיחוד האמירויות. בוועדה השתתפו נציגי הקהילה, נציגי הסוכנות וגופים פילנתרופיים, כדי ליצור קשר וזיקה ביניהם ובין מדינת ישראל. שרת התפוצות, עומר ינקלביץ', סיפרה שמשרדה עומד לסייע בבניית בית ספר יהודי לבני המקום, בסיוע גופים פילנתרופיים. "ניסינו למפות את הצרכים וגילינו שנושא החינוך הוא קריטי. אין בית ספר. נרתמנו למשימה, ידוע שהבסיס הוא חינוך", היא מספרת. גם הסוכנות היהודית הודיעה שתשלח שליח לאיחוד האמירויות, כדי לבדוק היכן ניתן לסייע בחיזוק הזהות והתודעה היהודית.

הרב יהודה סרנה, רבו של ה־JCE - איחוד הקהילות היהודיות, נשא דברים בישיבה. הוא איננו מתגורר באיחוד האמירויות, אך כבר עשור שהוא על הקו בתוקף תפקידו כנציג אוניברסיטת ניו־יורק במדינה. את תפקידו כרב הוא ממלא בהתנדבות. הרב סרנה פתח בפירוט הפעילות שלו עם משרד התרבות האמירתי, משרד הסובלנות, המשרד לענייני נוער ועוד, במטרה לשתף פעולה בנושאים הקשורים לישראל או עם יהודים ויהדות. אך סיפורו האישי המחיש יותר מכול את המהפך שהתרחש ביחס של תושבי המדינה אל היהודים.

"כשהגעתי לשם לראשונה, נכנסתי עם דרכון קנדי ובשדה התעופה נפגשתי עם קצין משטרת הגבולות", סיפר בישיבה. "הגעתי עם הכיפה, הציצית, עם השם היהודי שלי יהודה ועם דרכון ועליו חתימות של ביקורים רבים בישראל. הקצין הסתכל על הדרכון ועליי, ולפני שהלכתי הוא שאל: מאיפה הכאפייה שלך? אף פעם לא ראיתי כזאת כאפייה". הרב סרנה נדהם. "הזכרתי לו את שמי, הראיתי לו את הכיפה, הציצית והדרכון. אמרתי לו: אני יהודי. זו לא כאפייה, זאת כיפה".

לפני עשור, הסביר הרב, המראה היהודי והתרבות היהודית היו בלתי נראים ובלתי קריאים במדינה. מאז איחוד האמירויות עברה תהליך והיהדות הפכה לנראית וקריאה. בערב ראש השנה, כשהגיע עם משפחתו שוב לשדה התעופה, כבר אמרו להם "שלום" בעברית והפקידים שאלו אם שמו של בנו משה הוא על שמו של מוסא ואם בנו דוד נקרא על שם דאוד. לאחר הסכמי אברהם שונתה תוכנית הלימודים באמירויות, כך שתלמידי המדינה ילמדו גם על ישראל ועל היהדות, ויש גם נוכחות של היהדות במדיה. הרב סרנה היה רוצה לראות מחוות דומות מצידה של ישראל.

מי שלא היה בוועדה אך בנה במו ידיו את הקהילה היהודית המקומית הוא רוס קריאל, היום נשיא איחוד הקהילות היהודיות במדינה. "הגעתי מיוהנסבורג שבדרום אפריקה לעבוד כאן, להיות חלק מהכלכלה של איחוד האמירויות, ולא חשבתי שתהיה לי הזדמנות להוביל ולבנות את הקהילה היהודית במקום", הוא מספר לנו מדובאי, "זה הדבר המדהים והמשמעותי ביותר שעשיתי בחיי". קריאל עבר לדובאי עם משפחתו לפני עשור, אל מקום שלא היה בו מניין ולא היה ניתן להשיג בו אוכל כשר מחוץ לבית. את מיזמי המזון הכשר הראשונים הקימה רעייתו, אלי, לאחר שבישלה בעצמה לוועידת רבנים שהתכנסה אצלם בדובאי. היום היא מעורבת מאוד בהפיכת המסעדות והמלונות במדינה לכשרים.

לפני הקושי עם הכשרות והתפילות, איך יהודי עובר לגור במדינה מוסלמית אדוקה? לא חששת?

"הביקורים הראשונים שלי באיחוד האמירויות היו בשנת 2008. כל מי שמגיע לכאן רואה שכל מה שהוא חושב על מדינה מוסלמית אינו נכון. כל מי שמגיע לכאן לומד שיכולה להיות מערכת יחסים נהדרת בין יהודים ומוסלמים. במקום שנאה אתה מוצא אחווה וחברות. לחיות כאן כיהודי זה נפלא, כי אתה רואה שהרבה דברים שאתה עושה כיהודי הם עושים כמוסלמים. ב־70־80 השנים האחרונות שכחנו כמה יש לנו במשותף. אנחנו חולקים את המסורת של אברהם אבינו".

קריאל חש בטוח עם המעבר שלו לאיחוד האמירויות, אבל יהודי דתי צריך מניין, ופרט לכך זקוק לחברה. לכן הוא החל לקיים בביתו קבוצת תפילה שהפכה למניין. "העבודה שלי הייתה גם מול הרשויות בדובאי ומול הרשויות של איחוד האמירויות, איך לעשות את זה נכון ובצורה שמתאימה למקום". אחרי שנתיים של תפילות בבית הם עברו למקום שנקרא "הווילה" ומשם הם פועלים היום. "זו הפכה להיות שגרירות יהודית. אפשר לבוא לשם, לאכול אוכל כשר ולדבר בעברית". השיחה שלי עם קריאל מתנהלת דווקא באנגלית, אבל יש מבני הקהילה שמדברים עברית ובקהילה קיים מגוון של שפות.

חנוכיות יודלקו על אדני החלונות

הקהילה היהודית של דובאי, כפי שאפשר להבין מדבריו של קריאל, היא קהילה עולת ימים. בשונה ממדינות מוסלמיות אחרות, אין למדינה היסטוריה של יהדות ויהודים. מה שהביא את היהודים לשם בעשור האחרון היה מעבר לצורכי עבודה, ושותפות בכלכלה הפורחת של המדינה. הקהילה מונה כיום כ־1,000 איש בקירוב וכ־200 ילדים. למרות שאין מינוי רשמי של רב ראשי מטעם הרשויות, יש שניים שטוענים לכתר הזה, ומינוי אחד של רב הקהילה הספרדית, אלי עבאדי.

מספרים שהקהילה שלכם פעלה בסתר ורק בשנה־שנתיים האחרונות היא פועלת בגלוי. יש בזה ממש?

"הקהילה מעולם לא הייתה סוד. לא פעלנו במחשכים, השלטון תמיד תמך בנו ואנחנו פתוחים בכל מה שאנחנו עושים. מה שכן, שמרנו על צניעות, לא הנפנו דגל או משהו".

ועכשיו, אחרי ההסכם עם ישראל, אתה חושב שכן תניפו דגלים?

"הנוכחות שלנו כאן נחגגת בכך שאנחנו חלק רשמי מהדתות המוכרות באיחוד האמירויות. לאט לאט נחגוג את החגים באופן יותר פומבי, אבל לרוב אנחנו לא עוסקים בזה, אלא בבניית הקהילה פנימה, ואנחנו צריכים למצוא את האיזון הנכון בין הפנים והחוץ. זה כמו החנוכייה, אנחנו מניחים אותה על אדן החלון כדי להאיר כלפי חוץ, אבל היא מאירה גם את הבית".

אגב, החנוכיות אצלם ידלקו בשבוע הבא על אדני החלונות, כמו שעל משקופי הבית מתנוססת בגאון מזוזה. אין הסתרה ושלא כמו במדינות אחרות, אירופאיות, הקהילה לא נזקקת לשירותי אבטחה. "בטוח פה", אומר רוס, "זה מקום של שלום. אנשים מגיעים לכאן מכל העולם".

רוס מספר שהתחושה בקהילה היהודית היא שלמערכת היחסים הטובה שלהם עם הרשויות הייתה השפעה טובה גם על הסכמי אברהם בין ישראל לאיחוד האמירויות. "במובן מסוים, סייענו ליצור את האווירה שאפשרה את החתימה".

לאור התבססות הקהילה וצפי הביקורים והגידול, רוס וחבריו רוצים לבסס מרכז יהודי בדובאי. הם רוצים להקים בית כנסת פורמלי, לספק חינוך יהודי לילדים, לבנות מקווה ומקום מפגש לבני הקהילה. "בעצם כל מה שיהודי מצפה לפגוש".