אחרי ימי ההוד והשגב של יציאת מצרים, קריעת ים סוף ושירת הים, מגיעים ליום קטנות. ימי המסע במדבר. עם ישראל מתלונן על מחסור במים, בלחם ובבשר. גל נוסף של תלונות ודרישות מופיע בספר במדבר, בשנה השניה לצאתם ממצרים, אחרי הקמת המשכן, המפקד וסידור המחנה. הנחת היסוד של עיוננו בתלונות ובהענות להן היא שהן מלמדות יסודות כלליים בהבנת הצרכים האנושיים ואופן סיפוקם על ידי ה"נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". נדגים זאת בפרט אחד בפרשתנו, מתנת השליו והמן. בני ישראל התלוננו על חסרון לחם ובשר כאחת: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע", הפתרון לכך הוצע בדברי משה: "בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ", ובעקבותיו בהבטחת ה': "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". כך גם התרחשו הדברים למעשה: "וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשליו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ". עד לנקודה זו, סיפור הבשר ולחם, השליו והמן, שקולים זה לזה. אולם מכאן ואילך, התורה אינה מזכירה שוב את השליו ועוסקת בהרחבה רק במן. יש תאור מפורט של דרך לקיטתו, השימוש בו, הגבלת כמות הלקיטה ביום חול והכפלתה בערב שבת, איסור הלקיטה בשבת, העבירה של אחדים מישראל על הצווים המגבילים את כמות הלקיטה ואת הלקיטה בשבת, והתגובה לכך. לעומת זאת, אל השליו אין שום התייחסות נוספת. אחד ההסברים לכך הוא שהמן ירד במשך ארבעים שנה רצופות, עד בואם אל קצה ארץ כנען, ואילו ירידת השליו פסקה. יש הסוברים שהיתה זו ירידה חד-פעמית, יש אומרים שנמשכה מספר ימים, ויש אפילו הסבורים שהשליו ירד במשך כל השנה הראשונה, אבל לא מעבר לכך. גם בפרשה המקבילה בספר במדבר, הופעת השליו נמשכה רק שלשים יום. משכך, פחותה חשיבותו של השליו משל המן. אולם דבר זה עצמו טעון ביאור: מדוע פסק השליו, ומדוע פחותה חשיבותו מחשיבות המן? ההבדל בין ההתייחסות לשליו לבין המן נובע על פי הגמרא מכך שאת השליו "שאלו שלא כהוגן" ואילו המן נחשב לבקשה מוצדקת. (יומא עה א-ב). הדבר ניכר כבר מלשון התלונה, הביטוי "בשבתנו על סיר הבשר" נשמע גרגרני. יתר על כן, היו להם גם צאן ובקר שהוציאו איתם ממצרים, ולכן דרישת הבשר היתה בלתי מוצדקת בעליל. לא כן הדבר ביחס ללחם. אכן, המצות שלקחו איתם ממצרים כלו והם נזקקו ללחם כדי להתקיים. מן הביטוי "באכלנו לחם לשבע" נשמעת דרישה לגיטימית למזון הבסיסי הנצרך כדי למנוע רעב. גם בפרשת התלונות המקבילה בספר במדבר התקבלה הבקשה לבשר בביקורת חריפה של ה', אמנם ניתן להם בשר אבל באופן של "עד אשר יצא מאפכם". כלשון המדרש: "מן ששאלו אותו כהלכה ניתן להם בפנים מאירות, ובשר ששאלו אותו שלא כענין ניתן להם בפנים חשוכות" (מכילתא דרשב"י שמות טז ח). השוני הגדול בין היחס למן לבין היחס לבשר מתואר יפה במזמור התהילים העוסק בדור המדבר (תהלים עח). "וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים, אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר? הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ, הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת? אִם יָכִין שְׁאֵר (=בשר) לְעַמּוֹ? לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ. לאחר ההקדמה בדברי תוכחה, מוצגת ירידת המן דווקא באור חיובי: "וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ. לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע". אולם ירידת השליו ואכילת הבשר מתוארת באופן שלילי ביותר: "יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן. וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף. וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם. לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם. וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ. בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו". הפער בין היחס החיובי לאכילת לחם לבין היחס השלילי לאכילת בשר נשען על יסודות רחבים ועמוקים יותר מאשר סגנון התלונות של דור המדבר. לאדם הראשון לא הותרה אכילת בשר, וכאשר הותר הבשר לנח ובניו, היה זה היתר שבדיעבד, שבצידו הדגשה על איסור שפיכות דמים ואיסור על אכילת דם: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט' ד'), "כי נפש הבשר בדם הוא" (ויקרא יז יא). גם ביחס לאכילת בשר המותר לישראל הניסוח הוא כהיתר שבדיעבד: "כי תאוה נפשך לאכול בשר" (דברים יב כ). אכילת בשר נתפסת כתאווה וכמותרות ולא כצורך בסיסי קיומי של האדם, בניגוד ללחם שהוא עיקר מזונו של האדם. לכן, קיימות הגבלות רבות על אכילת בשר. הגבלה של המינים המותרים לאכילה, איסורי נבלה וטרפה, דינים מדוקדקים מאד של שחיטה וטרפות, איסור אכילת דם וחובת ההכשרה על ידי מליחה או צליה וחובת כיסוי הדם. כל אלו מלמדים על כך שאכילת הבשר היא אכילה שבדיעבד. היא אינה אמורה להיות מאכל שגרתי ויום יומי. לפיכך, גם לדור המדבר, נתינת הבשר נעשתה באי-נחת, ונמשכה זמן מוגבל. מדברינו אלה עולה טעם חדש למנהג ישן. נהגו לפזר בשבת שירה זרעונים או פרורי חלה לציפורים. למנהג זה אין מקור יחידי מוסכם, ולפיכך ניתנו לו כמה וכמה טעמים, על דרך הדרוש ועל פי האגדה. לפי דברינו מתבקש לומר שפירורי החלה מסמלים את המן, והציפורים – את השליו. את המן אנו אוכלים לשובע, מותירים ממנו מעט ומפזרים לציפורים. אך את הציפורים, השליו אין אנו אוכלים אלא מאפשרים להן להשאר חופשיות, ובכך מראים שאין אנו נכשלים בתאוות סיר הבשר כדור המדבר. גם מי שאיננו צמחוני מבטא בכך את ההכרה בהבדל המשמעותי שבין האופן שבו יש להתייחס לאכילת הלחם, מזוננו הבסיסי, לבין אכילת בשר, הטעונה במשמעות מורכבת הרבה יותר.
