
שלושה שבועות לפני הבחירות הסקרים מתחילים לסמן לנו כיוונים ומגמות. לציבור זה עדיין לא משנה הרבה, אבל למפלגות כל מנדט בסקרים הוא משמעותי והוא הדרך היחידה שלהן לאמוד את כוחן. המגמות שמשתקפות מסקרי הימים האחרונים מדאיגות בעיקר את ראש הממשלה בנימין נתניהו. לפחות שני סקרים שפורסמו השבוע הצביעו באופן מתמשך על העובדה שהוא מתרחק מהאפשרות להקמת ממשלת ימין גם אם מפלגת ימינה ונפתלי בנט עומדים לצידו.
זה אחד ההסברים ההגיוניים לכך שנתניהו חזר לבקש משותפיו הצהרת נאמנות, וכך הוא החתים השבוע את המפלגות החרדיות על מסמך שבעצם מנסה לגבש מחדש את בלוק הימין. מפלגת הציונות הדתית, שכבר חתומה על הסכם בנוגע לממשלה הבאה עם נתניהו במסגרת הסכם העודפים בין המפלגות, לא הסכימה לחתום על ההצהרה החדשה.
אבל אם בעבר הצהרות התמיכה בנתניהו היו מסנדלות מאוד את השותפות, הרי שהמסמך שש"ס ויהדות התורה חתמו עליו מעיד על ההבנה בסביבת נתניהו שהפעם עומד בפניו אתגר משמעותי יותר מבעבר. וזו לשון ההצהרה: "אנו, ראשי המפלגות החתומים, מתחייבים להקים יחד ממשלה משותפת כדי לממש הזדמנות מיוחדת להקים ממשלת ימין אמיתית. הצבעה לכל מפלגה אחרת תביא לממשלת שמאל בראשות לפיד. אנו קוראים לציבור להצביע עבורנו ולא להחמיץ הזדמנות חד־פעמית להקים ממשלת ימין מלאה".
לשם השוואה ב־2019 נדרשו המפלגות בגוש הימין לחתום על שני סעיפים: האחד, "אם חלילה תושבע ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת או חלק ממנה, אנו לא נצטרף לממשלה זו בשום שלב, נצביע נגדה בכל הצבעה ונפעל בכל דרך להפלתה". הסעיף השני היה "נצטרף רק לממשלה בראשות נתניהו הכוללת את כל החתומים מטה, בין אם במסגרת ממשלת ימין ובין אם במסגרת ממשלת אחדות רחבה עם רוטציה".
נתניהו נמצא במצב שבו הוא מבין שאין לו שום יכולת לכבול מפלגות אם תהיה (והסקרים מסמנים שתהיה) אפשרות להקים ממשלה אלטרנטיבית בלי הליכוד. לכן הוא מנסה בכל כוחו לארגן מחדש את בלוק הימין, אבל גם הוא מבין שהכוח לדרוש לא ממש נמצא בידיו. לכן ש"ס ויהדות התורה לא התחייבו בשום צורה להצטרף רק לממשלה בראשות נתניהו, הן התחייבו להצטרף לממשלת ימין. זה לא דומה אפילו במקצת להתחייבות של בחירות 2019.
מצב זה מגלגל את נתניהו למציאות הפוכה ממה שהכיר בסיבובים הקודמים: הפעם מפלגתו היא זו שמסומנת כמי שתשבור את הכלים ועלולה לקחת את ישראל לבחירות נוספות אם הוא לא יהיה ראש הממשלה. בצד השני יש הרבה מאוד טוענים לכתר, אבל גם יש הרבה יותר אחריות שלא לגרור את אזרחי ישראל להתמודדות נוספת. אומנם יהיה קשה מאוד לחבר בין בנט, סער ולפיד, אבל המפלגות החרדיות לא פסלו לגמרי אף אחת מהמפלגות הללו וייתכן מאוד שתימצא הנוסחה שתחבר את כולן יחד, אולי גם עם מפלגת הציונות הדתית מימין או מפלגה כמו העבודה משמאל. כרגע הכול נראה בגדר תרחיש דמיוני אבל יהיו שותפויות כאלה לאחר הבחירות.
נתניהו יודע שהבעיה הכי גדולה שלו תהיה אם שלוש המפלגות הללו יהיו חזקות ויצליחו להרכיב ממשלה בלי להישען על הרשימה המשותפת או על מרצ, כך שיוכלו לטעון כי מדובר בממשלה מאוזנת שלא נשענת על הקול הערבי. חלום הביעותים של ראש הממשלה הוא שהגוש הזה עוד יתחזק.
לראשונה מזה שנים נתניהו רואה תסריט אמיתי שבו מישהו מוציא מידיו את ראשות הממשלה. הדבר זה משגע את המערכות שלו בפרט ושל הליכוד בכלל. אחד הצעדים שנקט נתניהו במהלך הקמפיין הוא מידור חברי הכנסת כדי שלא יעשו טעויות שאת נזקיהן יהיה קשה לתקן. חברי הכנסת גמלו לו על כך כשרובם לא רצו להתראיין השבוע לאחר שבוטל האיסור שהטילה הסיעה על ראיונות לתקשורת.
המחוקקים הם חזות המפלגה. להשאיר אותם בצד, במיוחד במפלגה תוססת ויצרית שיש לה סניפים רבים ותומכים רבים, זה בעצם להגיד שמי שחשוב הוא נתניהו והיתר יכולים להידחק הצידה. האמירה הזאת אינה משרתת את ראש הממשלה אלא מחלישה אותו. שילוב חברי הכנסת בקמפיין גם מבליט עד כמה הליכוד מייצג ציבורים נרחבים. אם זה יהיה כתוב על שלט חוצות זה לא באמת ייגע באופן עמוק במישהו.
סביר להניח שנתניהו עוד יעשה שינויים בקמפיין. יש עוד זמן לתיקונים. אבל אם הוא ימשיך למדר את חברי הכנסת שלו מהפרונט מחשש שיגזלו ממנו את תשומת הלב הציבורית, כשיזדקק להם ברגע האמת הוא עלול לגלות שהם פועלים להצלחת המפלגה אבל עושים זאת בדרכם העצמאית.
נתניהו ירצה לשכוח את הפנייה שעשה בצורה כזו או אחרת סגן השר במשרדו פטין מולה לרשות הפלשתינית כדי שזו תשכנע מצביעים ערבים לתמוך בליכוד. פרט לכך שהפעולה הזאת מופרכת מיסודה, מולה ננזף ולא נענש. אם היה פועל כך על דעת עצמו הוא כבר היה משלם מחיר. החיזור אחרי הרשות הפלשתינית הוא עוד איתות מדאיג לכך שראש הממשלה רוצה בעיקר להיבחר. מה יהיה אחר כך? מה יקבלו אזרחי המדינה ביום שאחרי הבחירות? השאלות האלה יכולות לחכות ואין להן מענה אמיתי מהליכוד, שעושה קמפיין בחירות על השאלה ביבי או לא ביבי, במקום על כל השאלות הכי חשובות שהלכו והתחדדו בשנה שחלפה.
מבעד למיקרוסקופ
בשבועות האחרונים אני נשאל שוב ושוב על ידי קוראים על ההבדלים בין מפלגת הציונות הדתית למפלגת ימינה, לנוכח לבטים שעולים בקרב אנשים שמוצאים את ביתם בשתי המפלגות ומתקשים להחליט.
מבט בהרכב של שתי הרשימות יכול להעניק שתי תובנות מרכזיות בנושא. האחת היא שיש הבדלים מסוימים אבל הם ניכרים לעין כול. באופן עובדתי נפתלי בנט העדיף שלא לרוץ עם עוצמה יהודית, ומפלגת הציונות הדתית בחרה בכך. זה, אגב, לא נאמר לשלילה. בחבירה הזאת חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' לוקח תחת חסות מפלגתו גם חלקים של הימין שהם לאו דווקא ציונות דתית. איתמר בן־גביר מרכז פלח של מצביעים שאינו מאופיין כחובש כיפה סרוגה דווקא. יש לו אומנם תומכים שהם דתיים לאומיים, אך גם יש לו תומכים בציבור החרדי וגם מצביעים שמגיעים מהציבור שאינו דתי.
התובנה השנייה היא לגבי דרך הצגת הדברים. בעוד מפלגת הציונות הדתית אומרת שהיא למעשה המפלגה היחידה שתדאג בראש ובראשונה לציבור הציוני־דתי, אנחנו שומעים הבטחות רבות ממועמדים ברשימת ימינה שגם הם חלק מהציבור הדתי־לאומי ואומרים בפה מלא שידאגו לערכי הציונות הדתית.
משתי התובנות הללו עולה שאלת התועלת. אני מבין שבין שתי המפלגות יש תחרות על קולות הציונות הדתית, אבל כמו שזה נראה כרגע מדובר בתחרות על מנדט וחצי לכל היותר של קולות מתנדנדים. אין ספק שחלק ניכר מהציבור כבר החליט ומיצב את עצמו, חלקו בצד של סמוטריץ' וחלקו בצד של בנט.
לכן אני מתקשה להבין - וזו לא הפעם הראשונה שאני כותב על כך - את חילופי המהלומות התקשורתיים בין שתי המפלגות הללו, שמדברות על סט ערכים כמעט זהה, עם תיקונים קלים לכאן ולכאן. אני גם מעריך בסבירות גבוהה מאוד שמפלגת הציונות הדתית וימינה ישתפו פעולה בכנסת הבאה באופן הדוק מאוד, כמובן במידה שהכנסת ה־24 תאריך ימים.
אז כדי לעזור למתלבטים, פשוט כדאי לכל אחד להסתכל על שתי המפלגות המייצגות של הציבור הציוני־דתי ולבחור לו את זו שהוא מזדהה איתה. זה לא באמת תלוי במיתוג, כי ערכים לא נמדדים בקמפיין בחירות אלא בעשייה המבורכת של שני הצדדים. מאוד הגיוני שיש מישהו שיותר מזדהה עם עשייה של פוליטיקאי אחד ויש מי שמזדהה עם פוליטיקאי אחר. לצערי, מפלגות נבחרות היום לפי האנשים שמרכיבים אותן ולא תמיד לפי העשייה שלהן למען הציבור שבחר אותם.
בסופו של יום האינטרס של הציבור הדתי־לאומי, אם הוא בכלל מצליח להתאחד תחת אינטרס אחד, יהיה ששתי המפלגות הללו יקבלו כמה שיותר מנדטים. שימינה לא תסתפק במספר שבין שמונה לעשרה אלא תגיע ל־13 ו־14. שמפלגת הציונות הדתית לא תתפלל לארבעה מנדטים אלא תזכה בשישה. במצב כזה כוחה של הציונות הדתית יהיה בשיא והדבר ייטיב עם כל המצביעים מתוך הציבור הדתי־לאומי באשר הם, שכן יהיו יותר נציגים שמחויבים להם בכנסת. ממילא במצב כזה תהיה גם יותר עשייה שממוקדת בציונות הדתית.
קשה לי לשמוע אמירות כמו "אני הציונות הדתית" או "הוא הציונות הדתית". אני חושב שגם הציבור ברובו אינו מתחבר לכך. דברו על מה שאתם עושים טוב. מה רע אצל השני? את זה כבר הספקנו לשמוע בשבועות האחרונים בכל דרך אפשרית.
לתגובות: nitsankeidar@gmail.com