החוקר ההיסטורי אבי זלינגר כותב בימים אלה את הספר 'האיש שצעק סרק סרק' ובו הוא חושף עובדות חדשות על נסיבות רצח רבין, על הכשלים והתרגילים שהביאו לחשיפת ראש הממשלה רבין ז"ל לכדורי המתנקש, על מערכת הטיוח וההסתרה שלדבריו החלה לפעול מיד לאחר הרצח, וכן על שותפיו של יגאל עמיר לביצוע הרצח, שלטענתו זהותם מעולם לא נחשפה בציבור ומעולם לא נשפטו או נדונו למאסר.
בראיון לערוץ 7 מספר זלינגר כי לחקר הפרשה הגיע באופן מקרי עקב מידע שהגיע אליו וערער אצלו את הביטחון בכך שומרי הסף הם אבירי חוק וצדק. "כמי ששירת כקצין מודיעין במערך האיסוף של אמ"ן החלטתי לבצע בדיקה. פתחתי ארכיוני משטרה ושב"כ בעקבות קשרים שיש לי ואיתרתי הרבה חומרים שלא הגיעו לידי הציבור ובראשם הידיעה שראש הממשלה יצחק רבין אובטח ברגע הירצחו על ידי שני מאבטחים בלבד של יחידת האבטחה 730. המידע הזה הוסתר מהציבור במילים הפומפוזיות 'כשל אבטחתי' ולמעשה מעולם לא הוסבר באיזו קלות יגאל עמיר הצליח לבצע את הרצח".
בספרו מתואר בפירוט רב איך עמיר הגיע לראש הממשלה. זלינגר מזכיר בהקשר זה את קורס המאבטחים שעבר יגאל עמיר על ידי אנשי השב"כ לקראת יציאתו לשליחות ברוסיה, שנים לפני הרצח. להבנתו עקב סוג ההכשרה שעבר ידע עמיר כי התפיסה של השב"כ באותם ימים הייתה שפיגוע, אם יקרה, יהיה מקדימה. "ההנחה המבצעית הייתה שאחרי הכדור הראשון שאותו יירה המפגע הכדורים הבאים יירו על ידי המאבטחים כפי שקרה במקומות שונים בעולם, אבל השיטה של הגעת המפגע מאחור היא שהכריעה את השב"כ ואת מאבטחיו".
זלינגר קובע כי "הקונספציה הזו מוזכרת בדו"ח שמגר. אחרי שאיתרתי את הדו"ח אחרי לא מעט זמן, ראיתי שהדו"ח מסביר הרבה דברים שלא התפרסמו על נושא האבטחה. יגאל עמיר הגיע מאחורה והמהלך הבא שהיה צריך לבצע הוא ניטרול המאבטח שמאחור", אומר זלינגר ומציין כי בסרט המתעד את הרצח ניתן לראות ששניות בודדות לפני הירי המאבטח מסתכל לאחור ונעלם.
לקראת הוצאת ספרו תובע זלינגר מהרשויות לחשוף תיעוד מצולם רב מרגעי הרצח, חומר שלציבור לא ידוע על קיומו. "על סמך סריקת הארכיונים הסתבר לי שלצורך אבטחת העצרת היה צוות הנצחה ותיעוד. מדובר בצוות משטרתי שתיעד בתמונות שלא התפרסמו מעולם. גם עצם העובדה שהיה צוות תיעוד לא התפרסם מעולם. בנוסף לא התפרסם שמכל הצלמים שהיו בזירת האירוע נלקחו כל הפילמים של הצילומים ופוענחו לטובת ועדת שמגר. הנושאים הללו לא הגיעו לידיעת הציבור ובידינו אסמכתאות של עיתונאים שכתבו על זה. לא פורסמו שמות הצלמים למעט הצלמים החובבים, צלם הוידאו מהגג וצלם שתיעד את רבין כשהוא כבר שרוע. אנחנו לא יודעים מי הצלמים הנושפים ומה החומרים שהיו בידיהם. פנינו למשטרה בדרישה לחשוף את החומר הזה".
עוד הוא מזכיר כי בכל אירוע בו היו רבין ופרס צלמים הרימו מצלמות וניתן לראות את הפלאשים של הצילומים, אך באירוע זה של הרצח "לא ראינו שום צילום של צלם מקצועי ולא פלאשים, מה שבאופן סטטיסטי לא הגיוני".
את הדרישה לחשוף את הצילומים הפנה זלינגר במסגרת חוק בקשת חופש המידע ולדבריו חוק זה מאפשר לחשוף לא מעט פרטים ומידע, גם אם התהליך עצמו אורך מספר חודשים. באשר לשאלה אם יתכן והוא יתקל בסירוב של המערכת להשיב לו, כפי שאמרה בשעתו דליה רבין כשטענה שהיא שואלת שאלות ונתקלת בקירות, הוא משיב ואומר כי אולי דליה רבין נתקלת בקירות, אך הוא אמון על הפלת קירות.
"פניתי לראש השב"כ הנוכחי וביקשתי ממנו כבוגר אמ"ן לחשוף את מה שהיה, כי זה חשוב לעם שלא יהיו קונספירציות, אלא שתהיה רגיעה ציבורית. לא קיבלתי תשובה. אנחנו ערוכים הלאה עם צבא של אזרחים שרוצים לדעת את האמת", הוא אומר ומזכיר כי התיאוריות השונות מטילות אחריות על גורמים שונים, החל מראש הממשלה רבין עצמו ועד לגופי ימין וגורמים אחרים, בעוד לטעמו ולהבנתו האחריות כולה מוטלת לפתחם של השב"כ והמשטרה.
זלינגר רואה בקיומן של קונספירציות התרחקות מחקר האמת, ודוגמא לכך הוא מציג בפרשת הצוללת דקר שאחרי היעלמותה רבו התיאוריות השונות, החל ממעורבות יפנית ועד כליאת הצוות בקהיר, אך בפועל הקונספירציות הרחיקו את החוקרים מלבדוק את מסלולה, מה שנבדק רק כעבור שנים והיא אכן נמצאה בנקודת הטביעה על מסלול זה, וככל הנראה מה שהוביל לכך היה כשל טכני ולא מעבר לכך.
שאלנו אם יתכן וניסיונות ההסתרה נועדו לשמר את אמון הציבור במערכת וזלינגר מדגיש כי על מנת לשמר אמון זה קיימות ועדות חקירה ממלכתיות שתכליתן אמירה של השלטון שהוא מכיר בטעות שנעשתה בעבר והוא מבקש לפתוח דף חדש. לכך ניתן להוסיף ולהעיר כי ריבוין של קונספירציות ההולכות ומתרחבות גם הוא אינו מוסיף לאמון הציבור, בלשון המעטה.
"חקירות השב"כ נפסקו ברגע שיגאל עמיר הודה ברצח. אנחת רווחה נשמעה במשרדי השב"כ. שני שותפיו נעלמו מהשטח. מדובר בשני שותפים שפעלו בזירת הרצח, ובספר אחשוף מה הם עשו וגרם לכשל של השב"כ", אומר זלינגר המדגיש כי טרם צאת ספרו לאור הוא עדיין מבקש מהגופים המוסמכים להתייחס לשאלותיו, להשיב ולהביא לבירור מלא ומוסמך של נתוני הפרשה.
בהתייחס לשאלה שבכותרת ספרו, מי צעק 'סרק סרק', מזכיר זלינגר כי בחודש מרץ 96' ועדת שמגר יצאה בהודעה שלא היה מישהו שצעק 'סרק סרק', אבל בשידור טלוויזיה כעבור שנים חוקר בשם עופר גמליאל, שחקר את הנוכחים בזירת הרצח, אומר שאיש ביטחון צעק אבל הוא לא יכול לומר מיהו. רות דוד כנציגת היועמ"ש חקרה את כל האנשים הללו. אנשים שואלים למה היא מוגנת. לכאורה בגלל זה". לטעמו של זלינגר בעקבות מידע זה על קיומו של מי שצעק 'סרק סרק' בניגוד למובא בדו"ח שמגר, אמור היה יגאל עמיר לעתור לעליון ולדרוש משפט חוזר, אך הוא אינו עושה זאת, ולהערכת זלינגר הסיבה היא קרבתו לאותו אדם שצעק את הצעקה. "יש כאן משוואה שהשב"כ לא רוצה שהכשלים יתבררו ועמיר לא רוצה להפליל מישהו שכנראה היה מקורב לו".
כאמור, בימים אלה משלים זלינגר את כתיבת ספרו ובו הפרטים הרבים שאינם ידועים לציבור. בין השאר הוא פועל לאיסוף תגובות של גורמי המערכת ובהמשך את תשובותיהם והתייחסויותיהם של הגורמים המופיעים בספרו, ומיד לאחר מכן בכוונתו להוציא את הספר לאור, ואת זאת הוא עושה במסגרת מבצע גיוס המונים באתר הדסטארט. הוא עצמו מבהיר שאינו חושש ממכשולים שייערמו בדרכו מצידן של הוצאות לאור שיסרבו אולי לקחת חלק בהפצת הספר. "השיווק אולי יהיה קשה אבל כאיש טכני ההפצה תהיה קלה יותר עבורי. נתגבר", הוא אומר.