שיחת הטלפון שקיבל פרופ' גדעון גרייף לפני שש שנים ממשרד החוץ הישראלי לא הפתיעה אותו, אבל גם הוא לא דמיין שהיא תגלגל לידיו את אחד הסודות השמורים ממלחמת העולם השנייה, תהפוך אותו לגיבור לאומי בסרביה ותעטר אותו במדליות ובאותות מהממשל הסרבי. במהלך שליחותו גילה גרייף את "הגיהינום יאסנובאץ'" – מחנה השמדה שאותו בנו והפעילו הקרואטים במהלך השואה. במשך יותר משבעה עשורים הקרואטים והיוגוסלבים עשו הכול כדי להקטין עד כמה שאפשר את סיפורו של מחנה יאסנובאץ', המקום שבו הושמדה באכזריות מחצית מיהדות יוגוסלביה ומאות אלפים אחרים נרצחו בדרכים אכזריות וקשות אולי יותר מכל מחנה אחר. עד שהגיע גרייף.
פרופ' גדעון גרייף, היסטוריון של תקופת השואה, מרצה בכיר בפקולטה ליהדות בקריה האקדמית אונו ומומחה בינלאומי לנושא אושוויץ, מספר בריאיון מיוחד על המחקר שהפך אותו ליקיר האומה הסרבית, עד כדי כך ששם מבקשים להמליץ עליו כמועמד לקבלת פרס נובל.
"הטלפון ממשרד החוץ היה בעצם בקשה לסייע לסרביה בשם מדינת ישראל ולתרום מהידע שלי בהנצחת השואה. הסרבים רצו להקים מוזיאון שיספר את סיפור הרצח של מאות אלפים מהם בידי הקרואטים במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל אחרי עשרות שנים של סילוף והסתרה היה צריך להתחיל את העבודה על כך מאפס", הוא מספר.
פרופ' גרייף נסע לסרביה, שם נדהם לגלות את המידע הרב שהיה חבוי מעיני הציבור דווקא על אחת מזירות הרצח הקשות והגדולות ביותר במלחמת העולם השנייה. "לאט לאט נשאבתי לתוך הנושא הזה והתחלתי לחקור אותו בעצמי. השתיקה סביב הנושא היא מדהימה. הייתי צריך להגיע מגבעתיים כדי לספר לסרבים מה קרה במחנה יאסנובאץ' שהיה מכוון נגד העם שלהם".
את המחנה הקימו הקרואטים בשטח שבו נתנו להם הגרמנים ריבונות עצמאית. הוא כוון כאמור נגד אויביהם, אבל כאות תודה לגרמניה על האוטונומיה שניתנה להם הם החליטו להתעמר גם ביהודים המקומיים. "שנואי נפשם של הקרואטים הם הסרבים, לא היהודים", מסביר גרייף, "אבל הם רצו להחניף לגרמניה לכן הם הקדימו את 'הפתרון הסופי של שאלת היהודים'. חצי שנה לפני שהגרמנים התחילו לרצוח יהודים, הקרואטים אספו עשרות אלפי יהודים מכל אזורי קרואטיה, סרביה ובוסניה הרצגובינה – כל תחומי יוגוסלביה, ריכזו אותם והביאו למותם בדרכים שונות ואכזריות. התנועה המקבילה ל־ס.ס. הגרמני, ה'אוסטשה', היו אכזריים יותר מהגרמנים והמחנה היה במידה מסוימת אכזרי יותר מאושוויץ. אפילו הגרמנים התלוננו בזמן מסוים שדרכי ההשמדה ביאסנובאץ' מוגזמות וברבריות מדי".
הקדימו את זמנם
בימים אלו יוצאת לאור סדרת הספרים של גרייף העוסקת בנעשה במחנה. הספר, שרואה אור כעת באנגלית ובסרבו־קרואטית, נקרא 'הפתרון הסופי שלפני הפתרון הסופי'.
"הקרואטים היו התלמיד שהתעלה על רבו. רשת המחנות יאסנובאץ' נפרסה על פני 246 קילומטרים רבועים, פי שישה ממחנות אושוויץ השונים יחד ובערך פי ארבעה מגודלה של תל אביב. במחקר שלי איתרתי 58 שיטות רצח שונות שהקרואטים השתמשו בהן, כל אחת יותר איומה ונוראה מהשנייה. המתה בגז, שריפת אנשים בחייהם, מכות גרזן, כל מה שהדמיון יכול להעלות על הדעת ומעבר לכך. כל השיטות הללו לא אוזכרו בשום מקום עד למחקר שחשפתי לאחרונה. היו להם מחנות ייחודיים לילדים יהודים ולנשים יהודיות. במחנה הילדים הייתה הרעבה עד מוות של אלפים, ובמחנות הנשים היהודיות היה ניצול, אונס ורצח אכזרי - דבר שלא היה קיים אצל הגרמנים בשל חוקי הגזע שאסרו מגע עם נשים יהודיות. היה רצח של עוברים במעי אמן, תופעות אכזריות מאוד".
כמומחה לאושוויץ ערך גרייף השוואה בין המחנות. בספריו הוא חושף ממצאים המפנים כלפי הקרואטים אצבע מאשימה באישומים קשים. "בכלל ביאסנובאץ' התנאים היו מאוד קשים, לכן אין משם כמעט ניצולים. לא היה כמעט אוכל, לא היו שמיכות בלילה. הברבריות ותאוות הרצח שלהם הייתה נוראית. יהודי יוגוסלביה היו חסרי מזל, הם נקרעו בין הרשע הגרמני לרשע הקרואטי. לא היה להם לאן לברוח. יאסנובאץ' במובנים מסוימים היה פרימיטיבי ואכזרי יותר מאושוויץ".
שנאת היהודים הנלהבת של הקרואטים, שעלתה על זו של הגרמנים, נמשכת עד היום. מהיכרות קרובה שיש לגרייף עם חקר השואה ומדינות אירופה, הוא יודע לומר בבירור כי בניגוד לגרמנים יש בקרואטיה קבוצות שלא הפיקו לקחים ממלחמת העולם השנייה. "בחוגים מסוימים הרעיונות האנטישמיים והרצחניים מתקופת מלחמת העולם השנייה נשמרים עד היום, יש מי שמצדיעים במועל יד כמנהג הנאצים ורואים בעצמם ממשיכי ערכי ה'אוסטשה' – המקבילה הגרמנית לס.ס.", הוא אומר.
ליווי משטרתי צמוד
למרות מימדי הרצח וההרס שהמיטה קרואטיה על הסרבים ועל היהודים בימי מלחמת העולם השנייה, הסיפור של מחנה יאסנובאץ' נשאר בגדר סוד. "לא מלמדים על כך בבתי הספר ובמסגרות הלימוד", אומר גרייף. "הקו של ממשלת יוגוסלביה, שממנה התפצלה קרואטיה בעשורים האחרונים, הוא פשוט לא לדבר על הנושא הזה. מדחיקים אותו. גם במקומות המעטים שבהם המחנה מוזכר המידע מסולף, מספר הקורבנות קטן בהרבה ממה שהיה במציאות ולא מדברים שם כלל על שיטות המוות האכזריות. זה סוג של הכחשת שואה, אבל לעולם הפושע לא יודה במעשיו".
עם היפרדות המדינות השונות שהרכיבו את יוגוסלביה, בסרביה יכלו סוף סוף לחשוף את המידע שברשותם – זה שהקרואטים עשו הכול כדי שלא יראה אור לעולם. "פתחו בפניי את כל הארכיונים", מספר גרייף, "הם הפכו למדינה עצמאית והחליטו שהם רוצים לעורר מחדש את הזיכרון, את הסיפור שלהם ויחד איתו את הסיפור של יהודי יוגוסלביה. עד אז מבחינת רבים הסיפור של מחנה יאסנובאץ' לא היה ולא נברא, היום הוא מתעורר. הפגישו אותי עם ניצולים רבים באמצעות מתרגמים. הביאו בפניי עוד פרט ועוד פרט עד שגיבשנו תמונה מלאה. נשענתי על חברי, האורים והתומים שלי, פרופ' מנחם שלח ז"ל שהניח את המסד לחקר יהודי יוגוסלביה".
הסרבים העריכו מאוד את עבודתו של פרופ' גרייף, והם יצאו מגדרם כדי להביע את ההערכה הזאת. "עשיתי מהפכה בתחום", הוא מספר, "הופעתי באמצעי התקשורת בסרביה וקיבלתי במה בעיתונים המרכזיים במדינה. לא חשבתי שזה יגיע למימדים כאלה. לא ניסיתי להיות גיבור לאומי שלהם, אלא לעשות מה שתמיד אני עושה – חותר לחקר האמת. קיבלתי את אות הזהב, העיטור הגבוה ביותר שניתן בסרביה מידי הנשיא, ושורה של אותות ומדליות. הנושא הזה חשוב להם. ככלל יש לסרבים המון כבוד והערכה לעם היהודי. סרביה הייתה המדינה הראשונה לתמוך בהצהרת בלפור, וקשרי הידידות האלה הם בני יותר מאלף שנה. אחרי מלחמת העולם והשואה הם רואים בנו שותפי גורל. שליש מהסרבים נרצחו במלחמה וגם שליש מהיהודים, הם מאוד מעריכים אותנו".
אך לצד העיטורים והאותות שקיבל, פרסום הממצאים טמן בחובו גם סיכון אישי. עד היום יש מי שפחות שמח על פרסום העבר המפליל של קרואטיה, ולכן כל ביקור של גרייף בסרביה מלווה בחשש ממשי. "כשאני מבקר שם אני נאלץ להיות מלווה כל הזמן בחוליית שומרי ראש. ניידות משטרה נוסעות לכל מקום מלפניי ואחריי. זה מפחיד, אבל אני שלם עם הצעד שעשיתי, שהוצאתי את האמת לאור".
גרייף חושף בפנינו טפח ממאפייניה הייחודיים והלא מספיק מוכרים של קהילת יהודי יוגוסלביה. "היחס בין האשכנזים לבני עדות המזרח היה שווה, חצי היו ספרדים וחצי אשכנזים. זו הייתה קהילה מופלאה עם יחסי סולידריות ועזרה הדדית עמוקים וחזקים בין כל חלקיה. אם יש משהו שהביא לכך שהיו עוד כמה ניצולים מהגיהינום הנורא שהקהילה הזאת עברה זה היחסים המיוחדים של הקהילה המופלאה הזאת. במקומות קשים ונוראיים מילה טובה, תמיכה או חתיכה קטנה של לחם יכולים להיות ממש הצלת חיים. בקהילה הזאת הייתה מודעות גבוהה לערכים של עזרה הדדית".
בעקבות הפעילות של פרופ' גרייף בסרביה הוקם מרכז לתרבות יהודית־ישראלית וסרבית עם סניף בקריית אונו. את שני מרכזי הפעילות גרייף מנהל. "המטרה היא לעורר את המודעות לקשר ההיסטורי בין העמים. מדי שבוע אני מקבל מכתבי תודה מסרבים שמודים על גילוי האמת ופרסומה. מעריכים מאוד את העבודה שעשינו, לצד כאמור איומים ומסרים שמנסים להרתיע אותי מהצד הקרואטי".
גרייף סבור כי קרואטיה היא לא המדינה היחידה שנלחמת כדי להעלים כל זכר לחלקה בשואה. לדבריו, "הסתרת מידע והעלמת ראיות הן תופעות נפוצות. אף אחד לא רוצה לחשוף את עברו הבעייתי. כמו שאנחנו רואים בשנים האחרונות שגם פולין מנסה לשפץ את ההיסטוריה ולהתנער מחלקה ברצח העם היהודי, אני בטוח שככל שיעבור הזמן נוכל לגלות עוד המון דברים שממשלות שונות מחביאות. זה לא קל, יש לזה לא פעם מחירים, אבל תפקידנו כהיסטוריונים הוא להילחם על האמת".