יש תמונות כאלה, של אתרים שהזמן שכח – שער מפואר שחומתו קרסה, עיר נטושה שהג'ונגל השתלט עליה וצריחי ארמונותיה מבצבצים מתוך העלווה הירוקה, כנסייה עתיקה שכל דרכי הגישה אליה הוצפו מים. ספירת העומר יכולה גם היא להיתפס כמעין אתר כזה, שריד מוזר לעבר מפואר - גשר בזמן, שמוביל מקורבן העומר, שלצערנו איננו מקריבים מזה אלפי שנים, אל קורבן שתי הלחם, שגם אותו לצערנו איננו מקריבים אלפי שנים. אומנם יש עוד מצוות שאנו מקיימים באופן חלקי או קטוע כתוצאה מהעדר המקדש בחיינו, כגון תרומות ומעשרות או ליל סדר הפסח, אבל מצוות ספירת העומר מיוחדת בכך שכל קיומה נלווה לקורבנות ומשרת אותם - היא מתחילה בהקרבת קורבן העומר ומשמשת ככלי לקביעת יום הקרבת מנחת החיטים החדשה. איזו משמעות יש לגשר התלוי באוויר? מה טעם הספירה כשאין עומר לספור ממנו וקורבן שתי הלחם לספור אליו?
חג פורח באוויר
האמת היא כי מצוות הספירה הייתה ייחודית גם כשהייתה נטועה בהקשרה הטבעי, עוד לפני החורבן והגלות. התבוננות בפסוקי התורה מעלה כי ספירת העומר, וחג השבועות שבסופה, מעוררים תהיות כבר מעת הציווי בהם, בפרשת המועדות בספר ויקרא פרק כ"ג.
מקראי הקודש הנמנים בפרשה נקבעים על פי התאריך בלוח השנה, למשל "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש" או "בעשור לחודש השביעי", והפרשה סוקרת בקצרה את תוכנו של כל מועד ואת ציווייו. והנה, לתוך רשימת המועדים, אשר מסודרת מהחודש הראשון ועד החודש השביעי, "מתפרץ" קורבן העומר והספירה שבעקבותיו: "וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו... וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה ביכורים לה'... וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם" (ויקרא כג, ט-כא).
העומר הוא נספח לחג הפסח, "ממחרת השבת יניפנו". הוא מופיע אחריו ואינו קובע מועד לעצמו. הספירה המתחילה בהקרבתו קובעת את זמן חג השבועות, שהוא אומנם מקרא קודש אך אין לו תאריך, לא חודש ולא יום. אנחנו יכולים לשער מתי יחול היום החמישים אחרי ט"ז בניסן, אבל כשמשך החודש, 29 או 30 יום, תלוי בקידושו על פי העדים שראו את המולד, אין לו תאריך חד־משמעי.
סידור זה של הכתובים מעורר תמיהה. איך קשורה הקרבת העומר למועדים? העומר מציין את תחילת קציר השעורים, תבואה המוגדרת כמאכל בהמה. לכאורה, אין לו משמעות לאומית או היסטורית כמו המועדים שביניהם הוא נתון, והוא עצמו אינו מקרא קודש. ולמה חג הקציר, שבועות, חסר תאריך מוגדר, בשונה מכל המועדים האחרים? ואם כבר רוצים לספור מפסח לשבועות, ולהציג את שבועות כמסיים את חג הפסח, למה להתחיל את הספירה ממחרת השבת, ביום שאחרי פסח, ובכך גם להחמיץ את הקישור בין יציאת מצרים למתן תורה (שאינו נזכר בתורה כתוכנו של חג השבועות, למרות שאנחנו יכולים לשער שהתרחש באותו תאריך)? שאלות אלו מלמדות כי ספירת העומר אינה רק כלי טכני לסימון הכרונולוגיה של קורבנות התבואה. בספירה גנוזה גם משמעות עמוקה, ורק פענוחה יישב את המקראות ויתרץ את התמיהות באופן המניח את הדעת.
קובעים את הזמנים
תחילת הספירה ממחרת השבת תולה אותה בחג הפסח, אולם היא אינה מתחילה בחג עצמו אלא ביום שלמחרת, כלומר לאחר שהושלם עניינו של הפסח. ומהו אותו עניין? פסח הוא חג גילוי הבחירה של ה' בישראל לעיני העולם כולו. הוא מציין את המהפכה שהתחוללה בעולם עם יציאת מצרים.
"כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמיים ועד קצה השמיים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו... או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך" (דברים ד, לב). בלי תקדים היסטורי, באופן חד פעמי, גילה אלוקים את כוחו ואת שליטתו המוחלטת במציאות וייחד את שמו על אומה. "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) הצהיר הקב"ה, ובכך היה לשחקן גלוי, מעורב ופעיל בעולם, למען ובאמצעות נציגיו האנושיים, כנסת ישראל.
בחירה זו מפקיעה את ישראל מהסדר אנושי הרגיל, וכך ראוי לה. בנו בכורו של הקב"ה זוכה לסגולות ויכולות מיוחדות המבטאות את הקשר שלו עם בורא העולם ומלכו. בני האדם הרגילים, כמו הבריאה כולה, כפופים לגרמי השמיים, נתונים לממשלת השמש והירח אשר מכתיבים להם את קצב חייהם, כמו שנקבע בששת ימי בראשית: "יהי מאורות ברקיע השמיים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים... וייתן אותם אלוקים ברקיע השמיים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה" (בראשית א יד-יח).
בחירת ה' בישראל, אשר מבדילה ומייחדת אותם מכל הברואים, מעלה אותם למעלה מן השמש והירח. מעתה הם אינם רק כפופים למציאות הטבעית, ככל באי העולם, אלא הם גם מעצבים אותה.
הביטוי המרשים ביותר לכך הוא שהם יוצרים זמן - זמן שאינו מוכתב על ידי השמש והירח אלא נובע מחייהם הארציים, "מהחל חרמש בקמה", מחיי המעשה המתחדשים בכל שנה ושנה. בחירת ה' בהם מצוינת ונחגגת בפסח. מיד אחרי שחזור הבחירה הזאת, "ממחרת השבת", הם נותנים ביטוי למעמדם הייחודי. הם מתחילים לספור, שבעה שבועות מתחילת קצירת השעורים ועד קציר החיטים. ספירתם יוצרת סוג חדש של זמן, זמן שמקורו בפעולתם הארצית, לא בניסים ולא באסטרונומיה. השלמת הספירה קובעת מועד מקודש, אחד משלושת הרגלים, ובכך הופכים ישראל לשותפים לקב"ה בגילוי המימד הנעלה של המציאות.
שיאה של שותפות
שלא במקרה, מועד מקודש זה חופף לזמן מתן תורה. ההתגלות הייחודית של ה' לעמו – אשר מקבעת את בחירתו בהם ומגדירה את ביטוייה של בחירה זו בכל אורחות חייהם - נכון לה שתצוין במועד שנקבע על ידי עם ישראל, בכוח המיוחד שזכה בו. לשון הברכה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", מתארת את המהלך – בחירת ה' בעמו שנתגלתה ביציאת מצרים, יצרה את כלי הקיבול, במין האנושי ובזמן, לדבר ה' שירד לעולם במעמד הר סיני.
גם המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, מצוות קידוש החודש, מקבלת כך משמעות נוספת: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). המסד לציוויי ה' לעמו, הביטוי הראשוני ביותר לבחירתו בהם, הוא מערכת חדשה של זמנים, מערכת שהיא "לכם", שהיא נתונה בידי ישראל, לקבוע אותה ולמקם בה תוכן ומשמעות על פי צו ה'. ספירת העומר היא השלב הבא במהלך. "וספרתם לכם" מתעלה מעל מערכת החודשים, שנקבעת על פי מהלך הירח, ויוצר ספירת זמן חדשה שכולה נסמכת על מעשיה של כנסת ישראל בארץ ישראל. חג השבועות, הממוקם בסיומה של ספירה זו, מבטא את שיאה של השותפות בין עם ישראל לקב"ה, בהיותו מקרא קודש שהציווי בו הוא אלוקי ומועדו נוצר על ידי הספירה האנושית.
משמעות זו של ספירת העומר מסבירה את "פריצתה" לתוך מערכת המועדים, ואת מעמדה כמכוננת מקרא קודש. הפריצה הזאת היא תוצאת פריצת ה' לתוך המציאות הטבעית ביציאת מצרים ובחירתו בישראל כמחוללי רובד חדש במציאות. הספירה היא ביטויה הדרמטי של המהפכה שחולל פסח בעולם, מהפכה שמגיעה לשיאה במתן תורה.
הבנה זו הופכת את ספירת העומר לרלוונטית גם כיום, כשאיננו מקריבים קורבנות, שכן עיקר משמעותה של הספירה הוא בעצם קיומה, בכך שאנו, עם ישראל, בכורו־בחירו של הקב"ה, יוצרים דרך חדשה למדוד ולהגדיר את הזמן. הספירה אינה הגשר בין הקורבנות אלא היא היסוד שלהם, המצע המאפשר את מציאותם. היא מבטאת את הכוח המיוחד שנתנה בנו בחירת ה', מקדש ישראל והזמנים - הכוח לחרוג ממסגרת הטבע הרגילה, ליצור זמן ולקדשו.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)