הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביאצילום: עצמי

מזה זמן אני חש בתוכי זעזוע עמוק בעקבות פרסום ההאשמות החמורות כלפי מי שעד לפני זמן לא רב עמד בראש ארגון חסד חשוב.

אמנם, לדאבון לב, התרגלנו בשנים האחרונות לפרשיות דומות, על אנשי תורה, אשר הכל ראו בהם דמויות ראויות לחיקוי ולהערצה ושהתגלו בקלונם, ובמובן זה – אין כאן חידוש. מה גם שלא מדובר במקרה זה באיש חינוך ותורה.

ובכל זאת, היקף התלונות על פגיעות שנחשף והעובדה שמדובר באדם שבחזותו נראה כירא שמים ושעסק בחסד עד כדי כך שרבים, חילוניים ודתיים, ראו בו אדם הראוי לכל הערכה, עוררו בי שאלות כבדות אודות הטבע האנושי, אף שהתלונות נגדו עוד לא הוכחו. בדברים הבאים אבקש לנסות להתמודד עם הדיסוננס שפרשיות מעין אלה מחוללות אצל כל אדם.

לפני כמאה וחמישים שנה, בחורף התרמ"ו (1886), פרסם הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון ספר שעתיד היה להפוך ליצירה מפורסמת וחשובה - "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד".

דוקטור ג'קיל הוא רופא אנגלי מכובד העוסק במחקר רפואי ייחודי – הנחת המוצא שלו היא שבכל אדם יש צד טוב וצד רע ובמחקרו הוא מבקש דרך רפואית שתסייע להבין את הצד הרע על מנת שיוכל למגר אותו בדרכים רפואיות. מחקריו מובילים לגילוי תרופה שמאפשרת הדחקה זמנית של הצד הטוב שבאישיותו והוא מנסה אותה על עצמו.

כאשר הוא נוטל את השיקוי שרקח, מראהו משתנה באופן דרסטי והחיה שבו פורצת בדמותו של "מיסטר הייד" – יצור אפל, מעוות ואלים. מרגע שצד זה של אישיותו משתחרר, הוא מתקשה יותר ויותר לשלוט בעצמו ולמנוע מעצמו לקחת את התרופה שוב ושוב.

מר הייד נוטה לפרוץ ללא כל התרעה בזמנים בלתי צפויים. בלילות יוצאת דמותו של מר הייד, כשהוא חמוש בתיק רופאים מעור ומחפש קורבנות למעשי רצח. בעוד הייד הפושע מתחמק מהמשטרה, דוקטור ג'קיל מנסה להציל את 'האני הטוב' שלו משליטתו של הייד – בניסיון שנועד מראש לכישלון. (המידע נערך מתוך האתר ויקיפדיה).

נדמה לי שהסיפור הזה, המבקש להבין את מהות טבע האדם גונז בתוכו סוד עמוק.

שני פרצופים

האדם הוא יצור מסתורי. יש בו טוב נפלא, חסד אין-סופי וטוב לב, אך באותו הזמן ממש, שוכנת בתהומותיו אישיות מקבילה, אפילה, בלתי אסתטית ובלתי מוסרית. למי משפט הבכורה?

אנו המאמינים בשורש האלוהי שבבריאה, מאמינים גם שבכל בריותיו של הבורא, קיים שורש טוב, שורש אלוהי. כל אדם כמה לאהבה, בכל אדם גנוז טוב אין סופי. אלא שאותו שורש עלול לסטות, ליפול ולרדת עד לתהומות האפלים ביותר.

אותו המקור שמניע את האדם להיטיב לעולם ולהאיר אותו במעשים טובים, עלול בנפילתו להניע תרבויות שלמות לנהוג באכזריות בלתי נתפסת במיליוני בני אדם, מתוך אידיאולוגיות מרושעות שמשתמשות במילים יפות לעטוף שנאה ומוות. כאשר הרצון להיטיב, מופיע בתוך כלים שבורים ועכורים, הוא מקבל עיוות ועלול להוביל לכל פשע ורשע. הנשמה האלוקית טהורה במקורה אך ללא כלים מתוקנים היא לא תוכל להופיע.

הסיפור על דוקטור ג'קיל ומר הייד מספר על הניסיון האנושי לבודד במעבדה, כלומר – באופן רציונליסטי-חילוני, את התת-מודע החייתי. להצליח לשלוט על החיה שבאדם על ידי השכל, המודע. אלא שהניסיון הזה עולה בתוהו כשמתגלה עד כמה חזקים אותם כוחות התוהו האפלים השוכנים במרתפי הנפש. הספר מבקש להצביע על מגבלות הצד הרציונלי המדעי, אך אנו לא מתייאשים ולא מרימים ידיים מהטוב שבאדם. לא אבדה תקוותנו.

הסיפור מסייע לנו לחדד את המבט הכפול הזה על טבע האדם, שעלינו לשמר כל הזמן: יש בנו מצד אחד יצר טוב העשוי להגביה אותנו לשמים, ובאותו הזמן ממש, יש בנו גם יצר רע, דחפים יצריים עיוורים, נטולי מוסר ותאבי עונג, שליטה וכוח העלולים להוריד אותנו לתהומות.

מובן שהטוב גדול לאין ערוך והוא השורש העמוק והפנימי שבאדם. במובן הזה נכון הפתגם הידוע: "אין אדם רע, יש אדם שרע לו". אך השורש הטוב שבאדם מופיע לעינינו בעולם בשני פרצופים – צד עליון ולעומתו – צד שפל. בצומת הדרכים הזאת, בין שמאל לימין, בין מעלה למטה, בין חיצוני לפנימי, האדם נדרש כל חייו להכריע. האם ירתום את הבהמי אל האלוהי או חלילה ישפיל את האלוהי אל הבהמי?

לי זה לא יקרה?

המודל של שני שעירי יום הכיפורים, עליהם קראנו בשבת שעברה – האחד לה' והשני לעזאזל – מסמלים את שני הצדדים הללו בטבע האדם. צד אחד – שכולו לה' – מגיע, כמו דם השעיר לפני ולפנים, עד לקודש הקודשים. וצד אחר – המושלך אל התהום ומתרסק לרסיסים. גם ספירת העומר עליה אנו קוראים השבת משמרת את המתח הזה: מצד אחד – מנחת העומר – העשויה שעורים – מאכל בהמה, לעומת קרבן שתי הלחם, העשוי חיטים – מאכל אדם. הבחירה נמצאת בידינו, אך שני הצדדים תמיד יהיו שם.

לכן, מלמדים אותנו חכמים (אבות ב, ד): "הלל אומר... ואל תאמן בעצמך עד יום מותך". "שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" (ברכות כט, א; וראה ירושלמי שבת ח, א שם מובאת מימרא זו בענייני עריות).

זהו אחד הלקחים המוסריים שאני לוקח לעצמי מכל הפרשיות הקשות הללו. לא להיות זחוח ויהיר כלפי הצד האפל שקיים בתוכי. לא להגיד: "לי זה לא יקרה". לזכור תמיד את דברי חז"ל: "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'. ואלמלא הקב"ה שעוזר לו - אינו יכול לו, שנאמר: 'ה' לא יעזבנו בידו'". (סוכה נב ע"א-ע"ב). אמנם, לא כל אדם מגיע לתהומות רוע ואכזריות כמו החשדות בסיפור הנוכחי, אבל כל אחד עלול להגיע לתהום שבו. וזה מספיק כדי ללמוד להישמר, להיזהר ולבקש סיוע אם צריך.

הידיעה שגם בי, לצד הצדדים המוארים, יש צד אפל, שגם אני עלול ליפול, היא כלי רב עוצמה. כלי שתפקידו לשים כל הזמן לנגד עיניי את הידיעה שהנפילה אפשרית ושהיא יכולה להיות קרובה יותר משאני נוטה לחשוב ולהאמין. כמובן, תמיד קיימת אפשרות הבחירה החופשית, אך הכרת החולשה מסייעת לנו להכיר במגבלות הכוח שלנו ולהיערך בהתאם.

חלק מרכזי מההבנה הזאת היא שהרע לא מבטל את הצדדים הטובים והצדדים הטובים לא מעלימים את הצדדים השפלים. על שני הצדדים הללו עלינו להביט באופן מפוכח, ללא נאיביות מצד אחד וללא ייאוש מצד שני. לשם כך יש צורך במודעות עצמית וצניעות. לכן אנו זקוקים ליראת אלוקים, להכוונה אלוקית שאינה מגיעה רק מהצד הרציונלי האנושי - "אלמלא הקב"ה שעוזר לו – אינו יכול לו".

 

המאמר המלא יפורסם בעלון עולם קטן