"אני בטוח במאה אחוז כי זה החשוד שביצע כלפי את העבירה", "אין לי ספק שזהו החשוד". ביטויים כגון אלו נשמעים מדי יום באולמות בית המשפט מפיהם של עדים מזהים, ונשאלת השאלה מה ההשפעה של ביטויים בטוחים מעין אלו, על תוצאות המשפט?
בשאלה זו כמו בשאלות רבות אחרות הנוגעות לראיית הזיהוי, עוסקת השופטת נגה שמואלי-מאייר, בספרה המרתק "ראיית הזיהוי - ניתוח הכשלים והצעת מודל לגישה חדשה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "נבו" ושנכתב על בסיס עבודת הדוקטורט שכתבה, ובו מציעה המחברת קודקס, דבר חקיקה מקיף, אשר מבקש לעגן במסגרתו את כלל ההיבטים השונים של מסדרי הזיהוי וראיית הזיהוי בדין הפלילי.
כפי שמראה המחברת, העמדה הרווחת במחקר המדעי הינה, כי קיימת רק התאמה שולית בין רמת הביטחון שהביע העד בנכונות הזיהוי לבין שיעור הדיוק בזיהוי, תוך שעיקר "ההפסד" בזיכרון מתחולל תוך פרק זמן קצר (של שעות בודדות) בסמוך לקרות האירוע.
לאור ממצאי המחקר הוזמנה המחברת לוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן בראשות השופט (בדימ') י' דנציגר שאף אימצה לאחרונה חלק מהמלצותיה בדוח הביניים שהגישה לשר המשפטים שהתמקד בצורך לערוך רפורמות בהנחיות המשטרה הפנימיות.
לא יהיה זה מופרז לומר כי בישראל לא אחת מורשעים נאשמים ונשלחים לרצות עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח, תוך שהרשעתם נסמכת על ראיית זיהוי יחידה מבלי שנדרש מהתביעה להוכיח קיומה של תוספת ראייתית.
תופעה זו אינה ייחודית למדינת ישראל, ואולם, בניגוד לישראל בארצות הברית למשל, נטמע "פרוייקט החפות"באופן אינטגרלי בהליכים הפליליים השונים, ואף הוביל לזיכויים של נאשמים, שחלקם נידונו לתקופות מאסר ממושכות ואף למוות, על סמך תוצאות בדיקות די.אן.איי שהוכיחו בהסתברות גבוהה את חפותם.
למרות חלוף השנים מאז החל "פרויקט החפות" לפעול את פועלו (בשנת 1992), הרי שהדיו ממשיכים להדהד בשמי המשפט הפלילי. וכך, ביוני 2017, בוטלה הרשעתו של ריצ'ארד ג'ונס, שהורשע על לא עוול בכפו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות בכך ששדד טלפון נייד מגברת שיצאה מרכבה במגרש חנייה במרכז קניות בקנזס, על סמך ראיית זיהוי יחידה.
באופן מפתיע ולאחר שג'ונס הספיק לרצות חלק נכבד מתקופת מאסרו, עמיתיו למתקן הכליאה בקנזס נטו לבלבל בינו לבין אסיר אחר בשם "ריק" (אמוס) שריצה אותה עת את עונשו באותו המתקן, בשל מאפייניהם החיצוניים הדומים.
בזכות התערבות "פרויקט החפות" במאבקו של ריצ'ארד ג'ונס בוטלה הרשעתו של ג'ונס בעבירת השוד לאחר שהוא כבר הספיק לרצות 17 מתוך 19 שנות המאסר שהושתו עליו. תיק זה כונה בארצות הברית "תיק הכפיל" בשל הדמיון הבלתי נתפס בין ריצ'ארד ג'ונס לבין ריק אמוס והמדגים בצורה מוחשית את הסכנות הטמונות בהסתמכות על ראיית הזיהוי לבדה לצורך הרשעה.
ריק אמוס (מימין) וריצ'ארד ג'ונס שהרשעתו בוטלה (משמאל)
אם נחזור לישראל, ולספר "ראיית הזיהוי" , שבו מבקשת המחברת לשאוב תובנות מתחום המדע אל עבר המשפט, שמואלי-מאייר דנה לעומק בהשפעתם של המשתנים החוץ מערכתיים והמערכתיים שיכולים להטות ולעוות את הזיכרון האנושי ולהוביל לטעויות בזיהוי ולהרשעות שווא. בכל הנוגע למשתנים המערכתיים שנתונים לשליטתה של היחידה החוקרת, מצביעה המחברת על כך שבהליך של עיון באלבום תמונות ("דפדוף"), הליך המתקיים בשלב שבו טרם אותר חשוד ספציפי בביצוע העבירה הנחקרת, ושבו אין בהכרח דימיון בין התמונות המוצגות לבחינתו של עד הזיהוי, הרי שבהיעדר חובה חקוקה לכך, מסרבת הסנגוריה הציבורית לשלוח סנגור מטעמה להליכים אלו, וזאת משום שאין בנמצא חשוד אשר יביע את הסכמתו להיות מיוצג על ידיה. לא זו בלבד, אלא שגם יחידות החקירה עצמן ברגיל אינן פונות לסנגוריה בבקשה כי יישלח עורך דין להליך זה. שמואלי-מאייר מבקשת לחייב את היחידה החוקרת למלא אחר קיום הנחיה ששבה ועלתה בפסיקת בתי המשפט במרוצת השנים, ולדאוג לתיעודו של הליך הדפדוף בווידאו על מנת להנציח את אופן הצבעת העד המזהה על תמונת החשוד ועל מינוי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית שיהיה נוכח במהלך המסדר.
באשר לשאלת מודעותו של עורך המסדר לזהות החשוד, המחברת מציגה במהלך הספר את ההסכמה הרחבה בקרב החוקרים, שלפיה, מודעות של עורך המסדר לזהות החשוד ומיקומו במסדר עלולה לפגוע בדיוק הזיהוי, וכי ידיעתו של עורך המסדר עלולה להוביל להעברת רמזים מודעים ולא מודעים לעד המזהה. לאור זאת, מעגנת שמואלי-מאייר בהצעת החוק שהיא מציעה סטנדרט של "סמיות כפולה" בעריכת מסדרי הזיהוי, שלפיו, עריכת מסדר זיהוי תעשה על ידי איש משטרה שאינו מודע לזהות החשוד ולמיקומו במסדר.
באשר למשתנה שעניינו, המרחק הפיזי שהפריד בין עד הראייה לבין החשוד במהלך האירוע, מראה המחקר כי הדיוק של העדים המזהים יורד עם המרחק, אך לא ניתן להצביע על "מרחק סף" מסוים שממנו והלאה אין לסמוך עוד על עדותו של עד הראייה.
באשר למשתנה שעניינו משך הזמן שחלף ממועד האירוע ועד למועד הזיהוי, מציגה המחברת את ממצאי המחקר המדעי ממנו נלמד כי לתקופה שחולפת מרגע הצפייה באירוע ועד למועד קיומו של מסדר הזיהוי יש השלכות קריטיות על דיוק הזיהוי וכי עיקר "ההפסד" בזיכרון מתרחש בסמוך לקרות האירוע;
אני תקווה כי המחקר המקיף המוצג בספר יגיע לאוזניו של המחוקק שכן בשלה העת כי תערך רפורמה בכל הנוגע לראיית הזיהוי ולאופן עריכתם של מסדרי זיהוי בישראל על מנת שתפחת הסכנה הרובצת היום לפתחם של נאשמים שכנגדם עומדת ראיית זיהוי יחידה.
הכותב הוא פרופ' חבר בפקולטה למשפטים , אוניברסיטת חיפה