אסון מירון: חשבון הנפש של הרבנות הראשית לישראל

הרב ישראל אריאל במאמר על האסון במירון: "הנס - "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים" לא התרחש במירון, כי מירון אינה בית המקדש"

הרב ישראל אריאל , כ"ב באייר תשפ"א

אסון מירון: חשבון הנפש של הרבנות הראשית לישראל-ערוץ 7
​הרב ישראל אריאל
צילום: עצמי

'אבל אשמים אנחנו'

חגיגות ל"ג בעומר תשפ"א במירון הפכו מיום שמחה ליום אבל לאומי, שכן ביום זה נהרגו בקבר רשב"י ארבעים וחמישה יהודים תמימים וצדיקים. אבות ובנים קיפחו את חייהם, נמעכו ונמחצו על ידי אחיהם, ומשם עלתה נשמתם למרומים.

לא זכינו! הנס - "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים" לא התרחש במירון, כי מירון אינה בית המקדש. מעתה, שלא הגנה עליהם זכותו של רשב"י, הלא דבר הוא!

מול אסון כבד זה עומדים לפנינו דברי הרמב"ם (תעניות א, ג) הכותב: "מצוות עשה מן התורה לזעוק... על כל צרה שתבוא על הציבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, יידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם... אבל אם יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית - הרי זו דרך אכזריות... ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: 'והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר... אוסיף לכם חמת אותו קרי".

הכל מחפשים את האחראי לאסון, יש אומרים: המשטרה! משרד הפנים, הדתות, מכבי האש ומד"א. ואנו אומרים: כולנו אשמים! כולנו התמכרנו למנהג החגיגות על הקבר, מעשה הגובל באיסורי תורה!

 

העלייה לקבר רשב"י במירון והדלקת מדורות – התפתחות המנהג

מנהגי ל"ג בעומר אין להם זכר בתלמוד או ברמב"ם. בשולחן ערוך (אורח חיים הלכות פסח תצג) נדון התאריך לתספורת ונישואין, האם בל"ג בעומר או בל"ד לעומר.  מה שברור, שאין מדובר לא בדין תורה ולא בתקנת חז"ל, אלא במנהג שצמח במאוחר.

העלייה למירון היא שלב נוסף בהתפתחות המנהג. פתחו בכך מקובלי צפת לפני כארבע מאות שנה, כשקיימו לימוד זוהר בקבר רשב"י, קיימו סעודת מצוה והדליקו נרות לזכרו. בהעדר מקדש בירושלים הלכו למירון בשלשת הרגלים לעסוק בתורת הנסתר. כלומר, מדובר במנהג שהוא תוצאה של הגלות והחורבן, ונמצא תחליף למקדש בהתכנסות במירון, ובאו לשהות שם מפסח שני עד ל"ג בעומר. שלב נוסף התפתח כאשר התחילו לקיים שמחה במקום. יש מחכמי ישראל שיצאו במחאה כנגד מנהג זה, כי לא יתכן להפוך את יום פטירת הצדיק ל"הילולא", אך המנהג התחזק. שלב נוסף היה שהמקום הפך לשמחה משותפת ליהודים ערבים ודרוזים, שהצטרפו אף הם למאורע וקיימו שם תפילה לירידת גשמים.

עלייה זו זכתה לשם: "הילולא דרשב"י" על שם הגמרא בכתובות סב, ב; המזכירה את ימי החתונה של רשב"י. בדורות האחרונים הכינוי "הילולא" הפך מיום חתונה ליום הפטירה של צדיקים. השלב הבא היה להדליק במקום נרות בודדים "הדלקה" גדולה. יש מי שהשליכו לתוכה בגדים יקרים, וכנגד זה יצאו רבנים, משום "בל תשחית" ומשום "דרכי האמורי". מכאן והלאה התפתח המנהג ללוות את המעמד בכלי זמר וריקודים. לאחר קום המדינה והתפתחות התחבורה, הגיעו למקום במקום מאות משתתפים - האלפים והרבבות. המנהג התרחב והחלו בקיום מדורות בחצרות אדמ"ורים. מכאן קצרה הדרך לעריכת מדורות לנוער ברחבי הארץ, באכילה ושתייה, ופעמים ההיפך מתורת רשב"י וקדושתו.

 

ה'זיארא' - מסע לקברים - מקורו באיסלאם ומנוגד לדעת חז"ל והרמב"ם

חובה להעיר, כי פולחן הקברים זר לרוח היהדות. בדברי חז"ל קיימת התנגדות לעלייה לקבר כמובא במסכת שמחות ('אבל רבתי' ד, יב): "הצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות". הלכה זו מובאת כלשונה ברמב"ם (הלכות אבל ד, ד). בני תימן נוהגים שלאחר פטירת אדם אין פוקדים את קברו כלל, שכן, יש בכך אף גדר איסור, ככתוב בדברים יח, י: "לא ימצא בך... דורש אל המתים" (וראה 'חיי אדם' כלל קל"ח סעיף ה').

המנהג לקיים מסע ל"קברי קדושים" מקורו, למעשה, באיסלאם שם מקיימים 'זיארא' בארצות שונות ונוסעים לקברים של "קדושיהם". בארץ ישראל מקיימים המוסלמים 'זיארא' ל'נבי סמואל', ול'נבי מוסא' (על שם משה רבנו) סמוך ליריחו, שם מקיימים המוסלמים תפילות וחגיגות. מפורסמת גם העלייה של הדרוזים לקבר "נבי שועיב" המיוחס אצלם לקבר יתרו.

מנהג ה"חלאקה" לילדים הועתק אף הוא מן האיסלאם ('חלאקה' בשפה הערבית פירושו 'תגלחת'). משהגיעו ארצה עולים מקהילות מאירופה, הוציאו איסור על עשיית "חלאקה" משום "דרכי האמורי" (ראה בספר 'שרשי מנהגי אשכנז' במאמר "תספורת נערים בלא 'חאלאקא'"). בבית הרב עובדיה יוסף הוצב שלט בכניסה לביתו 'הרב אינו עושה חלאקה'.

 

'מנהג' זר ליהדות והשתרש בקהילות שונות בישראל

כאמור, מנהג ה'זיארא' התפתח, והיו מאנשי ירושלים שהיו יוצאים למסע קברים, שנפתח תחילה בקבר שמעון הצדיק בירושלים. משם יצאו לקבר יוסף בשכם, משם לקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה (בפסח שני) ואת ל"ג בעומר חגגו בקבר רשב"י.

למרות שמדובר במנהג זר ליהדות אימצו אותו חסידויות שונות כאילו נמנה על חגי ישראל. מכאן גם התפתחה העלייה לקברים שונים: לקבר דוד בהר ציון, לקבר ר' נחמן באומן, לקבר הבבא סאלי בנתיבות ועוד. אין זה סוד שהדבר מלווה באינטרסים של כבוד ושל כסף. נוצרו מוקדי כוח של חברות הסעה, אספקת מזון, הקמת אכסניה למקומות לינה. מתברר, שהמאורע מאדיר אדמ"ורים ומפלגות, דבר שנחשף מיד עם התרחשות האסון במירון, שם התברר, כי אחד הגורמים לאסון הוא אישים שונים, אשר כבלו את ידי המשטרה בניהול נכון של חלקת הקבר, דבר שגרם למותם של אנשים תמימים וישרים.

כבר כתבו הראשונים (שו"ת בעלי התוספות סימן יא) שהמושג - "'מנהג' – זה 'גהנם'... ואפילו מנהג הגון אינו עוקר הלכה". כך גם כותב הרמב"ם: "יש טעות בציבור במדה כפולה ומכופלת, בעוונות, במנהגות שנוהגים בהם, וחושבים אותם לדין! – וקשה לבטלם" (שו"ת הרמב"ם מהדורת בלאו עמ' 329). את הגהינום הזה ראו הרבבות בעיניהם והרגישו על בשרם באותו לילה נורא.

 

מדוע לא עמדה להרוגים זכות רבי שמעון בר יוחאי

את חשבון הנפש צריכים לעשות כל הגורמים הקשורים לעניין, גם החסידיות השונות שהתעקשו לקיים את מנהג ההדלקה ביום חמישי בלילה, בידיעה ברורה, שאלפי שוטרים יחללו שבת באיסור שיש בו סקילה, והעיקר לקיים "מנהג" העומד בסתירה למצוות והלכות רבות.

עלינו לשאול את עצמנו: "מה זאת עשה אלוקים לנו!" מדוע לא הגינה זכות רשב"י על אותם ארבעים וחמישה צדיקים ותמימים? יש, אפוא, לפשפש במעשינו - על מה ולמה?

לא נוכל לומר: מקרה הוא! וחובתנו להצביע על החטא ללא משוא פנים, לתקן את הטעון תיקון, כי רק כך ישוב חרון אף ה' מישראל, שאם לא כן תבוא, חלילה, צרה כפולה ומכופלת, ה' ישמור.

 

'אין מקיפין בחילול השם!'

סיבה עיקרית שניתן להצביע עליה היא חילול השם! בל"ג בעומר זה התחולל חילול השם לעיני כל העולם. שכן ביום בו נסעו יותר ממאה אלף יהודים לקבר רשב"י, נהרו מאות אלפים מוסלמים להר הבית - למקום השראת השכינה וקודש הקדשים, לקיים שם את תפילות הרמדאן, וזאת לעיני מתפללים מועטים שבאו אל הכותל. כשראה השוכן במקדש ש"נכרים מקרקרים בהיכלו", וחצרות בית ה' מרמס לרגליהם, ואילו ישראל נטשו את המקום לקיים ריקודים ומחולות סביב קבר הצדיק במירון, תבעה השכינה את עלבונה, וזעקה את דברי ירמיה הנביא: "אותי עזבו מקור מים חיים - לחצוב להם בורות נשברים!" מה הפלא שבמציאות זו פגעה מידת הדין בחוגגים?

בספר חרדים (לא תעשה פרק ה) כתב, ש"עוון חילול השם חמור מעוון כריתות ומיתות בית דין". עוד אמרו חז"ל במסכת קידושין מ, א; ש"אין מקיפין בחילול השם", כלומר, כשיש חילול השם נפרעים מיד מן השמים.

בעניין זה אמרו חז"ל בירושלמי ברכות ט, ב: "שאלו לרבי נהוראי: מפני מה באין זוועות לעולם? אמר להם: בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיאטריות ובבתי קרקסיות... ובית מקדשו חרב - הוא כועס על עולמו להחריבו!" מראה התיאטראות ברמדאן בהר הבית, שם חוגגים מאות אלפים, משתחווים לנביא במכה ומתפללים לנביאם, ולעומת זאת, ישראל מתעלמים מן ההר והמקדש, מעורר חרון אף. (ידוע הוא מאמרו של החתם סופר, שרעידת האדמה שהפילה אלפי חללים בצפת באה כעונש על שעזבו את ירושלים בחורבנה). הרי ימי העומר זה הזמן לקיים את מצות העלייה לרגל למקדש, החל מחג הפסח וכלה בחג השבועות, במקום לקיים את מצות ה' בוחרים ישראל בתחליף, ונוסעים לקבר צדיק בהר מירון. בהכרח ש"הקב"ה מביט... וכועס על עולמו להחריבו!"

 

צדק הרב שאמר: 'רבי שמעון זרק אותנו'

אחד מחשובי הרבנים בישראל מבאי הקבר הכריז: "רבי שמעון זרק אותנו!" וצדק! כי אין לרשב"י עניין שיבואו אל קברו, ורצונו שיעלו למקדש. נכון יותר רשב"י שלח אותנו למקדש להתפלל ולהשתחוות, וכפי שקבע הלכה, שעבודת ה' בתפילה אינה אלא במקדש בירושלים! זה לשון המכילתא דרשב"י (כג, כה): "'ועבדתם את ה' אלקיכם'... עובדהו במקדשו!" כך גם כותב הרמב"ם (ספר המצוות עשה ה): "'עובדהו במקדשו' - ללכת שם להתפלל במקדש! כמו שבאר שלמה עליו השלום: "והתפללו והתחננו אליך בבית הזה!" (ראה שם ברמב"ן, וכן בספר החינוך מצוה תלג). כך גם בבמדבר רבה ג, ו; "לא יצאו ישראל ממצרים אלא שיעבדו במקדש!"

רשב"י מגדיל ומאדיר את עניין המקדש במאמרים שונים, וכגון במכילתא דרשב"י (שמות כ, ט) שם כתב: "לא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה במשכן, שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם!'" וכך במאמרים אחרים בתלמוד.

מה הפלא שכאשר ישראל מחליפים את מצוות העלייה לרגל בהילולא על הקבר, בניגוד לדעת רשב"י, ניגף העם על הפקרת קודש הקדשים למאמיני האיסלאם.

 

המפתח לתיקון ולתשובה נתון בידי הרבנות הראשית לישראל

הרבנות הראשית לישראל לא תוכל לרחוץ בניקיון כפיה ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה!" שכן בית הדין של הדור מופקדים על הנעשה בדור, הם שצריכים לצאת אל מקום החלל, ככתוב "ויצאו זקניך ושופטיך", והם שמופקדים על תיקון המעוות כמובא בספרא (ויקרא יג, כב): "'ושמרתם את משמרתי' - להזהיר בית דין על כך!"

לא המשטרה, לא משרד הפנים ולא משרד הדתות, אלה לא יושיעונו. הטיוח של הבעיה יחמיר אותה. המפתח נמצא בידי הרבנות הראשית לישראל.

מסקנה: אל מול פולחן הקברים המתעצם בארץ, נדרש "טיפול שורש" לחזור אל השרשים! על הרבנים הראשיים מוטלת החובה להיות מורי הדרך לעם, ולומר: "לא זה הדרך ולא זו העיר!" נחזור לכור מחצבתנו, אנו אין לנו אלא מקדש אחד לתפילה ועבודת השם, וזאת, בירושלים הבנויה בלבד.

זה הזמן להוציא לפועל את החלטת מועצת הרבנות שהתקבלה בתקופת הרבנים הראשיים - הרב בקשי דורון זצ"ל, ויבדל לחיים ארוכים הרב י. מ. לאו שליט"א, ולהקים בית כנסת בהר הבית! ביום שתתבצע החלטה כזו, יחדל העם לחפש תחליפים במירון, באומן, בקבר דוד ובנתיבות, והכל יעלו ציונה בשמחה לחגוג בחצרות בית ה'.

הצימאון למקדש ולבית אלקים קיים בלב כל יהודי, הציבור משתוקק ל"בית חיינו" שבמקדש, כתפילת יהודי עם שחר: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך". תנו לעם ישראל בית כנסת בבית ה' בירושלים, זאת, כאתחלתא לבניין המקדש. בכך יקנו הרבנים את עולמם ושמם ייזכר לעד, כשמו של רבי יוחנן בן זכאי שאמר: "מהרה ייבנה המקדש".

בכך גם יתקיים הפסוק: "והביאותים אל הר קדשי, ושימחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".