למה לא מביאים להם פרחים?

מדוע מאושפזים במחלקות בריאות הנפש לא מקבלים פרחים?

ד"ר חנה קטן , י"ג באב תשפ"א

למה לא מביאים להם פרחים?-ערוץ 7
ד"ר חנה קטן
צילום: יפעת צדוק ליאור

בריחה במקום אמפתיה. את השאלה שבכותרת שאל פרופ' ישראל שטראוס, מנהל האגף לבריאות הנפש בבית החולים מעייני הישועה, בכנס לרבני ורבניות הקהילה בנושא בריאות הנפש. כשאנחנו מבקרים חולים מאושפזים ויולדות אנחנו נוהגים להביא איתנו זר פרחים. יש אפילו מכונות אוטומטיות שתמורת הטמנת מטבע פולטות זר מרהיב ביופיו. ורק מאושפזים מסוימים לא מקבלים פרחים - תשושי הנפש.

למה זה כך? הוא לא נתן תשובה ברורה, אבל כן התריע על כך שאנחנו נוטים לברוח מתשושי הנפש, להתבייש בהם, להתכחש למציאות שדורשת אמפתיה מירבית. וכמה הוא צודק.

האם ידעתם שאת הרעיון של תאי הגזים הביאו לעולם רופאים מכובדים בחלוקים לבנים, פסיכיאטרים במקצועם, ש"טיפלו" במטופלים שלהם על ידי חיסול שקט באמצעות גז? אחד מהרופאים המובילים בתחום גויס על ידי הנאצים לתכנון תאי הגזים במחנות ההשמדה. כששמעתי את הפרט המזעזע הזה התכווצתי בכיסאי מבושה בשביל כל אנשי המקצוע.

פרופ' שטראוס המשיך ואמר עוד עובדה מעניינת: בתשאול בין פסיכיאטרים מומחים, חלק גדול מהם העידו על עצמם שהם לוקים בהפרעה פסיכיאטרית כלשהי. העובדה הזאת תואמת את הדעות הקדומות על פסיכיאטרים, אבל ייתכן מאוד שזה גם מאפשר לרופא הפסיכיאטר להיות רגיש ואמפתי יותר לקשיים של מטופליו.

מדוע לחרדים יש הפרעות אכילה? במעייני הישועה יש מחלקה מיוחדת להפרעות אכילה, ומתברר שאחוז החולים האלה בציבור החרדי איננו מבוטל. לכאורה זה מפתיע. הרי הציבור החרדי פחות חשוף להשפעות של תרבות המערב, ובהן הרצון להידמות לדמויות וירטואליות שעברו פילטרים ופוטושופ, כשאידיאל היופי התעוות עד דק, תרתי משמע. הסיבה אצלם היא אחרת לגמרי: הפרפקציוניזם, הרצון להיות בשליטה והנטייה להסתגפות. זו הסיבה שבניגוד למקובל, אחוזים גבוהים יחסית מהבנים בציבור החרדי מגיעים לאשפוז בגלל בעיות אלו.

הטיפול במחלות הנפש כולל תרופות מותאמות אישית לאדם ולקושי הספציפי שלו, אך גם הדרכה נפשית, רוחנית ופסיכולוגית מתאימה, שמוגשת לא פעם על ידי רב או רבנית מהקהילה תוך רצון לאזן את החולה ולהשיב אותו לתפקוד משפחתי, חברתי ומקצועי ראוי. בעבר רוב תשושי הנפש היו מופרדים מבני משפחותיהם, מחבריהם ומעיסוקיהם ומאושפזים בבתי חולים במשך תקופות ארוכות. אולם היום הגישה השתנתה, וגם יעילות התרופות וההבנה של הרופאים בטיפול מותאם אישית השתפרו מאוד. בדרך כלל משתדלים שהאדם יישאר בתוך מסגרתו הטבעית עם טיפול תומך.

ולא פחות מהטיפול עצמו חשוב הרצף הטיפולי. מערכות הבריאות בנויות כיחידות עצמאיות אשר אחראיות על המקטע הטיפולי שבו הן מעורבות. בית החולים מתמקד בטיפול שנעשה בין כתליו, אבל המעקב אחר מה שמתרחש לאחר שהמטופל עוזב את שעריו הוא חלק קריטי מהטיפול, והוא נעשה בקהילה. מדינת ישראל היא דוגמה למדינה שבה רפואת הקהילה חזקה מאוד. רופא המשפחה הוא הציר המרכזי בשמירה על טיפול רפואי אינטגרטיבי ורציף, ורבנים יכולים ליצור את הרצף הזה בתמיכה הנפשית הנדרשת ובשילוב ם של המטופלים בחיים נורמטיביים.

הלם קרב או אות קין. בכנס דובר גם על הלומי אסון מירון. התובנות היו חשובות ומעניינות, והטיפול הרב־מקצועי במעגל הנפגעים היה מרשים. אבל עקב כך שהאגף לבריאות הנפש במעייני הישועה לא נחשף במלואו לציבור הדתי־לאומי, לא הייתה לדעתי התייחסות מספקת לשדה הרחב ביותר במדינה שלנו שבו מתרחשים אירועים טראומטיים דומים - שדה הקרב.

הלם קרב כולל מערכת מורכבת של תסמינים שנובעים מפגיעה נפשית שקרתה למי שהשתתף בקרב בעקבות האירועים הקשים שחווה. באופן עקרוני אין הבדל בין נפגע הלם קרב ובין כל נפגע אחר בטראומה נפשית, אלא שכמה מאפיינים מייחדים את פגועי הלם הקרב. אחד מהם הוא החזרה מהירה של החייל הפגוע ליחידתו ולפעילותו הצבאית כחלק עיקרי בטיפול בו. השיקולים בעד ונגד החזרת הפגוע בהלם קרב ליחידתו עומדים לפעמים בשיווי משקל עדין מאוד. האיזון נע בין הסיכון לעצמו וליחידתו כאשר מחזירים אותו לפעילות קרבית כשהוא עדיין אינו כשיר לכך, ובין הסיכוי למנוע ממנו טראומה גורלית, בריאותית וחברתית, לפעמים לכל ימי חייו, אם יוחזר במהירות ליחידתו וישתלב מחדש בין חבריו, וגם לא יתווסף לו אות הקין של מי שהודח מיחידה קרבית מסיבות נפשיות.

במהלך השירות הלוחם עובר דברים לא קלים. אבל מבחינת החברה הישראלית, שירות קרבי הוא דבר טריוויאלי שכל נער מתחנך עליו. לא מעט לוחמים נשארים עם תחושות קשות בגלל דברים שעשו או לא עשו בקרב. יש לכך השפעה על המשך חייהם, ואין לכך התייחסות מספקת של משרד הביטחון. במקרים רבים לוחמים משוחררים כלל אינם מודעים למקור הכאב הנפשי שממנו הם סובלים לאחר השחרור מצה"ל או כיצד להתמודד איתו. אל המשבצת הזאת נכנס 'מסע שחרור'.

התרופה: אחווה ורעות. במסגרת המיזם הייחודי לוחמים לומדים יחד איך לעבד את החוויות שנצרבו בהם. ב'מסע שחרור' לוקחים צוות ששירת יחד להתארח אצל קהילה יהודית בחו"ל ושם, יחד עם צוות טיפולי, הם מתנתקים מהמציאות ומעבדים את החוויות המורכבות שלהם מהשירות הצבאי. כך נפתחים מחסומים ומתאפשרת התקדמות והצלחה בחיים האישיים, המשפחתיים, החברתיים והתעסוקתיים. במהלך המסע המיוחד הם מקבלים הזדמנות לטפל בפצעים ולרפא את הצלקות בתוך הצוות האורגני. רבים מהם מספרים במבוכה על סיוטים שנגרמו מהשירות הצבאי, ועל מחירים אישיים ומשפחתיים ופגיעה בקריירה.

אחת הבעיות המרכזיות בטראומה היא הנטייה שלה לבודד את האדם ולהרוס את הקשרים שלו עם סביבתו. החייל ההלום מרגיש צורך להיות גיבור ואסור לו להראות סימני חולשה. לעומת זאת, האחווה והרעות בין חברי צוות הן התרופה החזקה ביותר לחוויה טראומטית והן ההגנה הטובה ביותר מפני האימה והייאוש. וכך הם מגלים את עצמם מחדש. כן, גם לחייל גיבור שמסתער אלי קרב אפשר וצריך לדבר בפרחים.

לתגובות: drchana2@gmail.com