שרה פכטר
שרה פכטרצילום: גרשון אלינסון

התחלה/ נולדה בשיקגו, ארצות הברית. השנייה מתוך 14 אחים ואחיות.

אבא/ שמואל, איש חינוך. "צדיק אמיתי. דן כל אדם לכף זכות. לא משנה מה - מבחינתו תמיד יש זכויות ליהודי. הוא רואה את הטוב באדם שמולו. אבא הוא החבר הכי טוב שלי".

אמא/ בלה, אשת עסקים. "אמא אישה נמרצת ופעילה. רואה את הזולת. הבית שלנו תמיד פתוח לכל הנזקקים. גרנו ביישוב ואנשים היו יכולים להיכנס הביתה, לפתוח את המקרר ולקחת חלב בלי להגיד. חסד ונתינה זו אמא".

עולים/ עד גיל שלוש חיה בארצות הברית. "גדלתי בבית ציוני מאוד. תמיד דיברו שם על ישראל כמקום היחיד ליהודים". עלתה עם משפחתה היישר לירושלים. "למדתי מהר את השפה והתאקלמתי די בקלות. הקשר עם אמריקה נמשך לאורך השנים כי הייתה שם משפחה".

נוגעת בשמיים/ בגיל שמונה עברה עם משפחתה למעלה עמוס, התנחלות חרדית בגוש עציון. "גרו שם אנשים מכל קצווי העולם. האישיות שלי עוצבה שם. היה שם הכול מהכול, הרבה אנשים מעניינים, כולם הכירו את כולם, חיים מרתקים. והייתה שם עוד תופעה מעניינת - השמיים היו נמוכים, כמעט בגובה הארץ. הייתה הרבה רוחניות במקום. ממש הרגשתי קרבת אלוקים. אני מתגעגעת לתחושה הזאת".

משפחה ברוכה/ "זכיתי לילדות מאושרת בבית תוסס ושמח. היינו צוחקים המון וגם יושבים עם אבא לשעות של שיחות פילוסופיות עמוקות על החיים. תמיד היו אורחים. אין סעודת שבת בלי אורחים. בית מאוד חי".

כותבת/ "מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי שירים וסיפורים. אני אומרת שנולדתי עם דיו בפה. הייתי יושבת שעות בתחנת אוטובוס וצופה על ההולכים ושבים, מוציאה פנקס ועט ואוספת סיפורים מהחיים. זה ריתק אותי".

טור אישי/ בגיל 12 נתקלה במודעה שבה מחפשים עורכת לעיתון נשים. "בשיא הביטחון התקשרתי וקבעתי ריאיון עבודה. כשראו אותי הם צחקו ואמרו שבהחלט יש לי אומץ, אבל נתנו לי לכתוב טור אישי קבוע על גיל העשרה".

בלי תמורה/ בהמשך כתבה גם בעיתון המודיע. "אחרי כמה חודשים המזכירה התקשרה אליי ושאלה למה אני לא באה לאסוף את הצ'קים שמגיעים לי. בכלל לא חשבתי שמגיע לי תשלום על הכתיבה, רק שמחתי על ההזדמנות שהוענקה לי לכתוב".

תיכון/ למדה ב'מגדל עוז', תיכון לבנות עולות מארצות הברית. באותו זמן גרה במעלה עמוס והנסיעות בתחבורה הציבורית ללימודים וחזרה היו לא פשוטות. "היה אוטובוס ליישוב שלוש פעמים ביום ונאלצתי לחכות שעות עד שהגעתי הביתה".

טראומה/ בגיל 14 נסעה לספרייה עם חברה טובה ואביה. "בדרך חזור זרקו עלינו מטח אבנים והאב נפגע קשה בראש, דימם ואיבד את ההכרה. הרכב המשיך בנסיעה ואני ידעתי שאם אני לא עוצרת מיד את הרכב אנחנו נתדרדר לתהום. זינקתי לכיסא הנהג ולחצתי עם הרגל שלי על הברקס. זה מה שידעתי לעשות. ככה נשארתי עד שהצבא הגיע".

פצועה קל/ "כביכול הוגדרתי פצועה קל, אבל מאותו יום סירבתי לצאת מהבית והפסקתי ללכת לבית הספר. כנראה שהייתי צריכה טיפול, אבל בזמנו לא הייתה מודעות לפוסט־טראומה". לאחר שישבה חודשיים בבית, השכנה שבעלה גדליה בקר לחם במלחמת וייטנאם וסבל מפוסט־טראומה זיהתה את המצוקה והזמינה אותה לשיחה עמו.

מקשיבה/ "במקום ללכת לבית הספר ישבתי איתו במשך חודשיים והוא סיפר לי בפרוטרוט את הסיפור המדהים שלו. הוא הוציא תמונות, מסמכים, מפות. זו הייתה חוויה מטורפת בשבילי ואת הסיפורים שלו עיבדתי לסיפור".

מוציאה ספר/ "הייתי נחושה להוציא את הסיפור בספר, אבל הייתי צעירה בלי גרוש משלי. הלכתי לבית דפוס, למעמד, לגרפיקאית, ולמרות שלא היה לי כסף לשלם התחייבתי לתשלום בעוד חצי שנה, ולשמחתי הם הסכימו". וכך יצא לאור ספרה הראשון 'פצוע קל' כשהיא בת 16 בלבד. "היה לי ברור שהספר הזה יצליח. מכרתי אלפי עותקים שלו, ובזכות הכתיבה של הספר חזרתי לחיים".

מורה/ בסיום התיכון בחרה במקצוע ההוראה. "למדתי הוראת אנגלית ובמשך כמה שנים הייתי מורה ומחנכת של בנים. עד הילד החמישי הייתי מורה, אבל אז הבנתי שהייעוד שלי הוא בכלל כתיבה והחלטתי להפוך אותה לעיסוק העיקרי".

עיתונאית/ הייתה עיתונאית בולטת בעיתונים שונים, וביניהם: המודיע, בקהילה, במשפחה, מקור ראשון ועוד. "אני העיתונאית החרדית הראשונה שעשתה שינוי מהפכני והתעקשה להתפרסם בשמה האמיתי. נלחמתי לכתוב את השם שלי על גבי הכתבות ובכך סללתי דרך לבאות אחריי".

סופרת/ עד כה פרסמה קרוב ל־20 ספרים. "אני כל הזמן כותבת, אין יום שאני לא כותבת". בין ספריה אפשר למצוא את 'אמא לא משחק ילדים', 'אף אחד לא מבין אותי', 'חיפשתי אותך', 'לבבות בין הרים' שנכתב על היישוב שבו גדלה ועוד .

גם וגם/ אחדים מספריה יצאו לאור בשתי גרסאות, חרדית וכללית. כך למשל ספרה 'מילים מהבטן', מדריך להיריון ולידה בהוצאת ידיעות אחרונות, יצא במקביל גם כספר 'מתנה משמיים' בהוצאת מייזליק ספרים. "יש מינוחים וניואנסים מסוימים שלא יעברו במגזר החרדי ואני מכבדת. זה מגזר שקורא והוא חשוב לי. אני חושבת שככה אני מרוויחה פעמיים".

החצי השני/ ישראל, איש חינוך, חבר מועצת עיריית ביתר עילית ואחראי תיק החינוך המיוחד, בעל עסק בתחום השחיטה. "הוא העוגן שלי. הוא מאמין בי ובעשייה שלי ושותף מלא בבית ובגידול הילדים".

הנחת/ אמא ל־11 ילדים וסבתא לנכדים. הבן הבכור אליהו, פובליציסט חרדי בולט, אחריו יעקב, אהרן, אביגיל, תמר, יחיאל, מלי, שושי, רותי, אשר ונועם הקטן בן התשע. "הם הכול בשבילי. ילדים זו מתנה, זו זכות, ואני בהחלט מודעת לכך ומודה עליהם בכל יום".

מלי גרין/ בעשייתה העיתונאית בלטה גם בטורה האישי 'שמונה בעקבות אחת', שפורסם באתר ynet בשם העט מלי גרין. "שיתפתי מה זה אומר להיות אמא למשפחה ברוכת ילדים. במשך שבע שנים בכל שבוע כתבתי טור. כתבתי בשם עט כדי לא לחשוף מדי את הילדים. קיבלתי על עצמי בכתיבה שאני לא מקטרת על הילדים. אף אחד לא אומר שהורות היא לא מאתגרת, אבל הילדים הם לא עונש אלא זכות ומתנה עצומה".

חיים מלאים/ "לעמוד בראש משפחה ברוכה זו זכות. המילה בדידות לא קיימת בחיים שלי. דווקא בשל כך, אני מתנדבת אצל קשישות גלמודות שהחיים שלהן שוממים. אני מודה על המשפחה שזכיתי לה. אחד הדברים הכי כיפיים אלו השיחות הפתוחות שלי עם הילדים. זה תענוג עילאי לראות מולי אנשים בוגרים וחושבים. אני מסתכלת עליהם בהתפעלות וב"ה רווה הרבה נחת".

התפנית/ אחרי שנים של עשייה עיתונאית החליטה לעשות שינוי מקצועי ונכנסה לעולם הפרסום ויחסי הציבור. "הציעו לי להיות מנהלת יח"צ במשרד פרסום גדול והלכתי על זה. בהמשך פתחתי משרד יח"צ משלי. זה היה מעבר מטלטל מעולם העיתונות. פתאום אני צריכה להיות מול אנשים ולא להתחבא מאחורי המקלדת והמילים".

קונים והרבה/ במשרדה היא מיחצ"נת חברות בינלאומיות וישראליות מובילות, וביניהן אסתי לאודר, המשביר לצרכן, גולברי ועוד. "זו הייתה מהפכה בשבילי, אבל שמחתי על השינוי והאתגר. היום יותר ויותר מבינים שלציבור החרדי יש כוח רכישה. הם הצרכנים הכי גדולים. עם משפחות ברוכות הם קונים הרבה נעליים, טיטולים, קורנפלקס ומה לא. מי אם לא הם מניעים את כלכלת המדינה".

ספרים רבותיי/ "אני מכורה לספרים, קונה כל שבוע ספר לשבת. גם הילדים אוהבים לקרוא. אנחנו מוציאים בבית הרבה כסף על ספרים. אני מכניסה את זה להוצאות שבת ויום טוב כי זה עונג שבת בשבילי".

זמן לכתוב/ "בסגר הראשון אמרתי לעצמי רגע, את בוכה שאין לך זמן לכתוב ספר והנה הזמן שלך. במקביל, קיבלתי פנייה מקובי עקיבא, חייל שסובל מפוסט־טראומה ממלחמת לבנון, שהושפע עמוקות מהספר הראשון שלי, 'פצוע קל'".

ספר חדש 1/ "בעקבות כך פניתי לטייס גיבור הספר, גדליה בקר, הבאתי פרטים חדשים, כתבתי את הספר מחדש והקדשתי אותו לחייל קובי עקיבא שחזר מלבנון ולחיילים שלא חזרו". הספר יצא לאור בימים אלו.

ספר חדש 2/ "חשבתי שבא לי לכתוב ספר זורם וכיפי לנשים, אז ניצלתי את הסגר גם לכתיבת רומן". הספר 'יצאתי מדעתי. תכף אשוב', בהוצאת דני ספרים, ראה אור בימים אלו ומספר על אישה שנאלצת לעזוב את הבית עם שבעת ילדיה." זה רומן מהחיים שהרבה ימצאו את עצמם בתוכו". הספר נכנס החודש לעשירייה הפותחת ברשימת רבי המכר בצומת ספרים, "זה מאוד ריגש אותי".

אם זה לא היה המסלול/ "הייתי שמחה לצלול לעולם הפסיכולוגיה. זה מרתק בעיניי".

במגרש הביתי:

בוקר טוב/ "היו שנים שקמתי בחמש בבוקר בגלל הקטנים, היום אני קמה בשבע. טרפת הבוקר הידועה כוללת סנדוויצ'ים, הסעת ילדים וחיפוש אחר נעל או קוקייה אבודות. יש ימים של פגישות וריצות ופרזנטציות והשקות וחוגים וקניות. משתדלת להגיע הביתה בשעה סבירה שלוש פעמים בשבוע כדי להיות עם הילדים".

פלייליסט/ "אברהם פריד שר את השיר יעקב, שנכתב על סבא שלי הרב יעקב פוטש. שיר שהוא לדורות".

השבת שלי/ "מעבר לשמירת השבת, השבת היא יום מנוחה אמיתי. השלמת שינה, סעודות שבת משפחתיות מרחיבות לב, קפה ועוגה עם חברה טובה, קריאה והרבה. עונג אמיתי".

דמות מופת/ "סבא שלי הגאון הרב חיים צימרמן זצ"ל, דמות מופת בחיי. גדול ישראל ויחד עם זאת סבא אמיתי".

מפחיד אותי/ "בכיתה ד' סבלתי מחרדות בעקבות מקרה טרגי שאירע לאחת הבנות בכיתה. המחנכת אמרה לי: 'תזכרי: פחד גדול מסלק פחדים קטנים'. עצה לחיים שאני מנסה להיצמד אליה".

כשאהיה גדולה/ עובדת כבר ארבע שנים על ספר חדש בהוצאת כנרת זמורה ומצפה להוצאתו לאור בקרוב. "מקווה שהספר יהיה לרב־מכר עולמי ומאחלת לעצמי להמשיך לכתוב".

לתגובות:[email protected]