הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ

יש מצוות בתורה שנראות מאד פרטיות ונקודתיות במבט ראשון, אך עיון נוסף במדרשיהן ופירושיהן מגלה שהן מהוות יסוד המכיל עולם ומלואו.

לפעמים הדבר נובע מפער בין הצמצום של הפרט המקראי לרוחב המשמעות הגנוז בו, כגון: "לא תבשל גדי בחלב אמו" בו נכללים כל איסורי בשר בחלב. לפעמים המצווה היא דוגמה לערך מוסרי או רעיוני שמעבר למקרה המקראי, כגון: "לפני עיור לא תתן מכשול", שהוא עקרון כללי של המנעות מהכשלת הזולת. ויש שהמצוה מצביעה על רעיון רחב-יריעה, הרבה מעבר למשמעות ההלכתית המיידית של המצוה. בדוגמה שכזאת נעסוק השבוע, באיסור הסגת גבול.

לשון התורה: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ".

האיסור להסיג גבולו של חברו ולספח מן הקרקע שלו אינו צריך פסוק מיוחד, מפני שהוא כלול באיסורי גזל וגניבה. החידוש בלאו הנוכחי מוסבר על ידי התוספת בכתוב: "אשר גבלו ראשונים", "בנחלתך אשר תנחל בארץ". חז"ל ביארו שיש כאן לאו נוסף על איסור גזל, מיוחד רק לארץ ישראל, בנחלות שחלקו בגורל בימי יהושע לשבטי ישראל. מסתבר, שהלאו הזה נועד להדגיש את חשיבות ישיבתו של אדם בנחלתו בארץ ישראל ואת זיקתו העמוקה אליה, כפי שעולה בבירור מעמדתו התקיפה של נבות כנגד המלך אחאב שביקש ליטול את נחלתו. יותר משהלאו הנוסף הזה מאיים על הגזלן, הוא מחזק את אחיזתו של האיש הישראלי בארץ ישראל.

על המצווה הזאת מתבססת תפיסה רוחנית רחבה על אודות חשיבות המסורת, הגבולות שקבעו ראשונים והערך על שמירתם.

ההרחבה הראשונית בהלכה היא מאיסור הסגת גבול בגזילה לפגיעה ברשות חברו בדרך של היזק, כגון נטיעת אילן על גבול שדה חברו, באופן שהשרשים יחדרו לשדה או לחצר השכן ויפגעו בה. בשלב שני, הרחיבו מנחלות הארץ לנחלות קבר, ונקבעו איסורים להעביר נחלת קבר שנועדה לאדם אחד אל משנהו או להזיז אדם מקברו.

במעגל הבא, היוצא כבר לגמרי מהקשר של נחלה וארץ, ר' עקיבא מעביר את האיסור לתחום המשפחה: איסור לשאת אלמנה כשהיא מעוברת או מניקה את תינוקו של בעלה שנפטר. (מדרש תנאים לדברים יט יד). כל שכן, שהאיסור קיים כשמפתה את אשת חברו, או אשה את בעלה של חברתה.

במישור הכלכלי, איסור הסגת גבול מורחב למקרים של "יורד לאמנות חברו", כגון כאשר פותח אדם בקרבת מקונם עסק מתחרה לחברו, או מנסה לתפוס את משרתו ומקפח בכך את פרנסתו. הרחבה של איסור זה חשובה במיוחד בזמננו בהקשר הנפוץ של פגיעה בזכויות יוצרים.

נמצא, שהערך של ההמנעות מהסגת גבול חברו התרחב מעבר לאדמת ארץ ישראל והוא נוגע למרחבים נוספים של זכויות הפרט ומעמדו בעולם ובחברה.

עוד דרשו חז"ל על הפסוק הזה: "מכאן למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע לומר על טהור טמא ועל טמא טהור שהוא עובר בלא תעשה" (ספרי), כלומר, ההלכה היא עולם של גבולות והחכמים הם הראשונים שגבלו אותם ואין לערבב ולטשטש את דבריהם ומסורותיהם.

במדרש אחר נאמר (מדרש אגדה מהדורת בובר לדברים): "מכאן אמרו שלא ישנה אדם ממנהג שנהגו ראשונים". הוי אומר, המנהגים והמסורות הם נחלת אבות. דורות הקודמים הם הראשונים שגבלו אותם, ואנחנו מצווים שלא להפר אותם. (מובא בטור חושן משפט סימן שס"ח בשם רב שרירא גאון).

רבנו בחיי מפרש שיש באיסור הזה רמז לאמונה בבריאה ולשלילת רעיון קדמות העולם. הגבול אשר גבלו ראשונים הוא גבול הזמן שלתחילת הבריאה, ואין להסיג גבול זה ולטעון שהעולם קדמון. רבנו בחיי התקדם שלב נוסף וקבע שיש מושג של גבולות שקבעו הראשונים גם בעולם האמונות והדעות. הנחלות הן האמונות והדעות שהנחילו לנו אבותינו. הם הראשונים שגבלו את הגבולות, ואנחנו מצווים שלא להסיג אותם.

בכל אחד ואחד מן הנושאים האמורים, החל מדיני ממונות באדמת ארץ ישראל וכלה בשאלות של אמונות ודעות, הדרישה להמנע מהסגת גבול אינה מוחלטת. מותר לקנות נחלה בארץ ישראל של שבט אחר, ולא כל קנין שכזה גם חוזר לבעליו ביובל. בנסיבות מסוימות התירו לשאת מינקת חברו, כאשר מבטיחים את זכויותיו של הילד ויש צורך גדול בנישואין. בענייני הסגת גבול בתחום המסחר יש גם היבט של עידוד תחרות עסקית שמסייג את איסור הסגת הגבול. לא כל מנהג שנהגו הופך להיות מקודש ומחייב את הכל, ו-וודאי שגם לא כל אמירה הגותית שנאמרה מפי אחד מחכמי הדורות מחייבת את הכל ולעולם. אך על אף כל ההסתייגויות, מובן מגלגוליו המגוונים של האיסור הזה, שהוא הובן כערך חשוב, משמעותי ומהותי, הרבה מעבר לענייני גזילת קרקעות.

נראה, שהערך העומד ביסודו של איסור הסגת גבול הוא ערכה של נחלה פרטית ושמירת גבולותיה. אנו חיים כיום בעידן של רילוקיישן ושל גישות כלכליות התומכות במגורים בשכירות, תוך ביקורת על סכומי העתק שמוציאים זוגות צעירים ומשפחות על רכישת דירה ובית בארץ. התורה מלמדת שכנגד הגישה הגמישה והנוודית עומד הערך והצורך של אדם בנחלה קבועה, במקום שהוא שייך אליו.

בסגנון אחר: ישנם היום בתי כנסת המתהדרים בכך שאין בהם מקומות ישיבה קבועים וכל אדם נכנס ומתיישב במקום שנוח לו. גישה זו נובעת מביקורת על המקומות המסומנים בבתי הכנסת המסורתיים, היוצרים מצד אחד הירארכיות בתוך בית הכנסת, מי לפנים ומי מאחור, מי במזרח ומי במערב. מצד אחר הם גורמים אי נוחות לאורח שאין לו מקום קבוע והוא חש זרות. אבל חכמים כבר קבעו ש"איזהו חכם – המכיר את מקומו" ואף המליצו שיהיה אדם "קובע מקום לתפילתו". האם די בתפילה בבית כנסת קבוע כדי לקיים את דברי חכמים או שבאמת צריך גם מקום קבוע בתוך בית הכנסת? מבלי לרדת לפרטים המסקנה העקרונית היא שאדם זקוק למקום של קבע, גם לתפילה. אכן, ברגע שנגדיר שיש "מקומיים" בעלי נחלה, נגרום אי-נוחות או זרות לאורחים, אבל זה הוא הצד האחר, ההכרחי, של יצירת מרחב זהות מוגן לאדם. בדיוק כדי לאפשר זאת נוצר איסור הסגת גבול. כדי שאוכל להגיע גם קצת באיחור בערב שבת לבית הכנסת ולהתיישב בנחת במקומי השמור לי.

יתכן שיש בנדודים ובגמישות ערך חיובי אחר, אבל אי אפשר לבטל בשמו את הערך של הקביעות, היציבות, המהווים מרכיב משמעותי בהגדרת הזהות העצמית של האדם, של המשפחה, של הקהילה ושל העם כולו.

הנחלה המגדירה את מקומו של אדם ומסייעת לו בהגדרה של זהות יציבה יחסית, אינה מתמצה רק בטריטוריה של מקום, יש משמעות לקביעת גבולות ונוהגים קבועים גם באורחות חיים, בעבודה, בקשרי המשפחה, במנהגים ואפילו באמונות ודעות. הנה דוגמה שעלולה להרגיז, אבל היא מחייבת מחשבה ותשומת לב: לועגים לבוחר הישראלי שהוא אינו בוחר במפלגה על פי המצע שלה, אלא על פי ההשתייכות החברתית-קהילתית שלו. אכן, דבקות קיצונית בהשתייכות פוליטית מגזרית נראית לא סבירה, ודאי לא כשמדובר במערכת פוליטית תזזיתית כמו בישראל, ובכל זאת, אי אפשר לדחות בקנה ולזלזל בדפוס ההתנהגות הזה. במובן מסוים, דור שלישי של מפא"יניקים או רוויזיוניסטים שמצביע לעבודה או לליכוד בהתאמה, מקיים בעצמו משהו מרוח הפסוק "אל תסג גבול ... אשר גבלו ראשונים".

משהו מן החוויה הזאת נשמר גם במשפחות שבהן הבנים והנכדים משרתים בעקבות הסבא באותה יחידה, ונושאים בגאווה את ההשתייכות הזאת, או כאשר המקצוע של ההורים עובר לדורות הבאים, מרפואה ועד רבנות, וכל כיוצא באלה.

אשוב ואדגיש, שאין מדובר כאן בערך מוחלט אלא במגמה אחת, שלעתים עומדות כנגדה מגמות אחרות ודוחות אותה, כוונתנו כאן רק לברר את חשיבותה של התודעה הזאת, תודעת הגבולות מכונני הזהות,והרצון לשמרם כדי לייצב את האדם וסביבתו בהקשר בטוח ונינוח. אדם נטוע על אדמתו שאינו בבחינת ערער בערבה שכל רוח עלולה לשאת אותו ממקומו וכל רעיון חדש, זר ככל שיהיה, עלול לפרוץ את גבולותיו ולערער את אמונותיו ואורחות חייו.

כלליותו וחשיבותו של איסור הסגת גבול באים לידי ביטוי בכך שהאיסור הזה נבחר להיות אחד מבין אחד-עשר הארורים במעמד הקללה על הר עיבל: "ארור מסיג גבול רעהו". ודאי, שהרשימה הנבחרת הזאת כוללת ערכים יסודיים, גם כאשר הם מנוסחים כמצוות פרטיות.

יש במצוה ובערך של הסגת גבול הנחייה דו-כיוונית, מצד אחד היא מורה לאדם לברר לעצמו מהם גבולותיו, מהן הנקודות הנוגעות בליבת זהותו במרחבי חייו השונים, אלו שהוא רוצה להאחז בהן, מוכן להלחם עליהן ואינו מוכן לאפשר לאחרים לפלוש אליהן, לפרוץ אותן ולערער אותו. מן העבר השני היא מורה לאדם לכבד את הגבולות של זולתו ולא לנסות לפגוע בהם ולפרוץ אותם. בכלל זה, גם לכבד את אמונותיו ודעותיו השונות, ולא לנסות לשכנע אותו לוותר עליהן ולשנות אותן, ודאי לא בכפיה.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו