קפיצה של כמעט מאה אחוזים במספר הטובלות. המקווה החדש במושב זוהר
קפיצה של כמעט מאה אחוזים במספר הטובלות. המקווה החדש במושב זוהרצילום: אלי קובין

"עשר שנים אני גרה בנהריה. עד לאחרונה המקוואות היו ישנים, הכול היה שבור ומיושן, מקלחונים עם זרם קלוש. חוויה לא אסתטית שלא מכבדת את המעמד.

מגיעים ליום הזה פעם בחודש, את מחכה לו, מצפה לאווירה נעימה, רומנטית, את מרגישה מלכת העולם ופתאום זה. אם בעלי היה רואה איפה טבלתי הוא היה נרעש".

כך, מספרת גלית פרץ, היה המצב עד לאחרונה. מאז רוב המקוואות בעיר שינו את פניהם. "חידשו כמעט את כולם, עשו אותם יפהפיים. הם נראים כמו ספא של מלון יוקרתי. בעבר כשהייתי רואה כלה באה לטבול הייתי שומעת אותה מרחמת על הנשים שטובלות במקווה באופן קבוע. עכשיו זה השתנה. לפני כמה ימים הייתי במקווה והייתה כלה. המקום היה כל כך מהמם והחוויה כל כך אסתטית, שראיתי את העיניים שלה ושל החברות הרווקות שלה וידעתי שהייתה לה ולהן חוויה טובה".

פרץ מכירה לא מעט נשים שהפסיקו ללכת למקווה בגלל מפגש עם מקום מוזנח או מילה לא נעימה שזרקה בלנית. שני הפרמטרים האלה השתנו בנהריה מקצה לקצה. "אגב", מעידה פרץ על עצמה, "אני עצמי לא דתייה. אני הולכת למקווה בזכות בעלי. הרבה לפני שהתחתנו הוא אמר לי: 'אני רוצה שנשמור על טהרת המשפחה. אני רוצה שכמו שאני אוהב אותך, ה' יאהב אותנו'. לכן הלכתי גם למקוואות הכי מוזנחים, כי הבטחתי לו, ואני מרגישה את הברכה. למזלי הבלניות תמיד היו מקסימות אליי, בכל מקום שהגעתי אליו. אני כבר טובלת כמעט עשרים שנה".

זריקת מוטיבציה לנשים

"טהרת המשפחה היא היסוד שלנו כעם היהודי. כשאנחנו מאפשרים לעשות את המצווה בכיף, במקום מכובד ואסתטי, האישה מקבלת מוטיבציה לשמור עליה", אומר עקיבא ויינר, מנכ"ל המרכז לטהרת המשפחה.

בעוד חודשים אחדים ימלאו למרכז שמונים שנה. המרכז הוקם בשנת תש"ב בירושלים על ידי הרב מאיר חי עוזיאל, הרב יצחק הלוי הרצוג ור' שלומקע מזוועהיל. בתקופתם לא הייתה פעילות ממוסדת של מקוואות, לכן הם הקימו ועד שירכז את הבקשות ויפעל לבניית מקוואות ביישובים ובערים הקטנות. אגב, המקווה הראשון שנבנה בעזרתם היה במושב תל עדשים החילוני שבעמק יזרעאל.

מאוחר יותר קמה המדינה ופעילות בניית המקוואות מוסדה ותוקצבה על ידי המשרד לשירותי דת והרשויות המקומיות, אבל במרבית הפעמים התקציב איננו מספיק. "ביישובים חרדיים ודתיים מאוד יש הבנה לצורך במקווה נשים. אבל בשאר המקומות אצטדיונים, גינות ופארקים קודמים לצרכים הדתיים, ואלה לא תמיד מתוקצבים", אומר ויינר. "תקציב משרד הדתות לעניין הזה הוא דל. כמה עשרות מיליוני שקלים לשיפוץ מקוואות ובנייתם ולמשכורות לבלניות. בנייה של מקווה עולה מינימום שני מיליון שקלים ויכולה להגיע עד כמה עשרות מיליוני שקלים, תלוי בגודל". כאן נכנס המרכז, שמגייס את התרומות ונותן את התקציב לתכנון, לעיצוב ולשיפוץ המקווה. לפעמים הוא נבנה מאפס במקום שלא היה בו מקווה מעולם מטעמים אידיאולוגיים של תושבי המקום או מחוסר צורך, ולפעמים המרכז מבצע במקווה הקיים שיפוץ עמוק כי המערכות בו התבלו. ויינר מספר על מקווה באזור המרכז שאריחי הקיר שלו נשרו על אחת הטובלות.

"אנחנו מקבלים פניות מגורמים רבים", הוא מספר, "מיישובים בפריפריה או מערים מאוד מעורבות של דתיים וחילונים. יש שכונה חדשה בעפולה שבה משרד הדתות הקציב 800 אלף שקלים לבניית מקווה, אבל הרשות המקומית לא הכניסה את היד לכיס". בשכונה הזאת התאכלסו 2,500 משפחות, אבל לא היה להן מקווה. "זה אבסורד, כי מקווה הוא המבנה הראשון שאמורים לבנות, לפני כל דבר אחר. קיבלנו פניות, נכנסנו לעניין והשלמנו את הסכום מתרומות".

בחוברת שהוציא המרכז נכתב האני מאמין שלו: "במצוות רבות היופי החיצוני הוא בגדר הידור מצווה או תוספת למקפידים בלבד. במצוות טהרת המשפחה, לעומת זאת, היופי והפאר של מבנה המקווה אינם מהווים ערך מוסף כי אם חלק אינטגרלי ממהות המצווה. מקוואות מושקעים ומפוארים מעודדים עוד ועוד נשים לבקר בהם בקביעות ובכך לשמור את מצוות הטהרה בעקביות. לעומתם, מקוואות מוזנחים מרחיקים את הטובלות". במילים אחרות, מה שעשוי להיראות כפינוק או כמותרות בעיני אנשי המרכז הוא עיקרון חשוב. החזון של המרכז מורכב משלושה עקרונות: מקום מפואר, מידע נגיש ופיקוח הלכתי.

ויינר מספר שהנראות של המקווה משפיעה מאוד על ההחלטה של נשים אם לטבול או לא. מקווה ישן שפשתה בו חלודה, או שהוא נראה מיושן ועלוב, מצטרף לשמועות הרעות ולשיימינג שעשו כל השנים למקוואות והכלה מקבלת החלטה בהתאם. "כל כלה צריכה להביא לרב מסדר הקידושין אישור על טבילה ולכן כל כלה מגיעה למקווה. אצלנו נהוג לומר שטבילת כלה היא או ראשונה או אחרונה, והמשימה שלנו היא לדאוג שזו תהיה הטבילה הראשונה שלה. כשהיא מגיעה למקווה עם המטען השלילי ששמעה כל השנים, אבל פוגשת מקום שדומה לספא ומקבלים אותה בנעימות ובצורה מכבדת עם מוזיקת רקע מרגיעה, היא רואה הכול אחרת".

מצוות טהרת המשפחה, אומר ויינר, מקיפה הרבה מאוד נשים בישראל, גם כאלה שקשה לדמיין. "אחוז גדול מהנשים שלא שומרות שבת, לפעמים אפילו לא שומרות כשרות, שומרות על טהרת המשפחה, גם אם לא לפי כל הכללים. אני רואה את זה בחנוכות שאנחנו עושים למקוואות, באספות ובפגישות שאנחנו מקיימים. כשבאתי לראות את המקווה ביישוב כלנית, פגשתי נשים שלא הייתי חושב שהן קשורות למצווה. מישהי סיפרה לי שכבר ארבע שנים היא לא הלכה למקווה בגלל המצב שלו. מישהי אחרת, ברחובות, אמרה לי: 'אני לא שומרת שבת, אבל למקווה כן הלכתי. בשנים האחרונות הפסקתי כי אי אפשר ללכת אליו, בגלל איך שהוא נראה'. זה כואב. מקוואות הנשים הם החצר האחורית של מדינת ישראל".

השיפוץ של המקווה מביא אליו גם נשים נשואות שלא היו באות קודם לכן, מספר ויינר. "לפעמים אנחנו בונים מקווה חדש, כשהמקווה הקודם ישן וקטן מאוד ואי אפשר לשקם אותו, או כשלא היה במקום מקווה. לפעמים אנחנו מרחיבים את המקווה תוך כדי שיקום מהמסד ועד הטפחות. חימום תת־רצפתי, החלפת כל הצנרת, שינוי המבנה הפנימי והחיצוני, הקרמיקות, האמבטיות. אחרי שיפוץ כזה רואים קפיצה במספר הטובלות".

במועצה המקומית אזור שבמרכז הארץ היה מקווה עם בין חמש לשבע טובלות בשבוע. אחרי השיפוץ מגיעות יותר מ־20 טובלות בלילה. זוהי קפיצה דרמטית ויוצאת דופן, המעידה על כך שלא רק נשים מאזור מגיעות אליו אלא גם נשים מהיישובים הסמוכים. גם במקומות אחרים יש עלייה במספר הטובלות אחרי השיפוץ, גם אם פחות דרמטית. "ביישובים קטנים יותר קפצנו משלוש או ארבע טבילות בשבוע ל־15 או 20. אישה אומרת לחברתה: שמעת? כדאי לך לבוא, והיא אומרת לחברה שלה וכך השמועה מתפשטת וזה מביא נשים מבחוץ". השינוי מתבטא גם בלילות שבת וחג. "נשים היו נוסעות מחוץ ליישוב בימי חול, אבל בשבת, כשאי אפשר לנסוע, הן היו מבטלות את הטבילה או דוחות אותה. עכשיו כשהמקווה ביישוב שלהן שופץ הן יכולות לטבול גם בזמנים האלה".

אבל לא רק לנשים שטבילתן תלויה בדבר מגיעה חוויה טובה, אומר ויינר. "גם האישה הכי צדיקה, שתגיע תמיד לטבול ותשמור על המצווה גם אם לא נעים לה, צריכה ליהנות מהרגע הזה. מדובר על הרגע הכי טהור, הכי אינטימי ומיוחד, זמן שמעניק הרבה אנרגיה. היא צריכה שאלו יהיו רגעים של נעימות ושל כיף. השהות במקום צריכה להתחבר יחד לחוויה טהורה ומרוממת. לא ניתן לאישה להרגיש חסר במצווה הזאת, אפילו שזה לא יגרום לה להפסיק לטבול. זו המצווה הבסיסית של העם שלנו. במשך דורות האימהות והסבתות שלנו מסרו עליה את הנפש וצריך לדאוג שהיא תימשך". פעילות המרכז מתקיימת גם בערים וגם במושבים, גם ביישובי פריפריה וגם ביישובים ביהודה ושומרון. ויינר מספר על מקוואות ששופצו או שנבנים בימים האלה, ונוקב בשמות של פדואל, צופים, נוקדים, אבני חפץ, דובב שבצפון ויתד בדרום.

טבילה תחת אש

"לפני שנה פתחנו את המקווה אחרי שיפוץ של שנה וחצי", מספרת לין שטרית, בלנית במושב זוהר, כפר שיתופי חקלאי שאינו מוגדר דתי. "הייתה בעיה בכשרות המקווה. הרגשתי שמשהו לא בסדר. כמעט כל יום הייתי צריכה למלא מים. בכל שנה המרכז לטהרת המשפחה מקיים יום עיון לבלניות, ושם אנחנו מקבלות, מלבד ידע הלכתי על הטבילה, גם ידע הלכתי על המקווה עצמו. המידע שקיבלתי שם גרם לי להיות ערנית. סיפרתי לבעלי, שהוא ראש המועצה הדתית, והוא הביא את המרכז לטהרת המשפחה. הם אישרו שאני צודקת. חשבתי שישפצו ויתקנו רק את הבור, אבל הוחלט לשפץ את המקווה כולו. הם עשו ממנו מקווה חמישה כוכבים, ממש ספא. מישהי שאלה אותי: 'אני יכולה להביא מיטה ולישון פה?'. בכל פעם הנשים מתפעלות מחדש, גם מהיופי וגם מהתחזוקה והניקיון. הבחורות הצעירות שניזונות מהתקשורת שנותנת את הרושם שמקוואות גורמים למחלות והם מלוכלכים מגיעות לכאן ורואות מקווה יפה, משופץ ומזמין, אז הן חוזרות שוב ושוב".

לפני השיפוץ היו טובלות עשר נשים בחודש, ואחריו בין 17 ל־19, עלייה של כמעט 100 אחוזים. שטרית מוסיפה שהמקוואות המשופצים במושבים אחרים באזור מושכים אליהם נשים מיישובים שמוגדרים כלא דתיים. למקווה שלה הגיעו לאחרונה שתי נשים ממרכז הארץ שהיו באזור הדרום לרגל שמחה משפחתית.

גם שטרית מגויסת מאוד למצוות טהרה המשפחה, והיא מתאמצת להיות לא רק מאירת פנים ולתחזק את המקווה אלא גם להיות זמינה ומזמינה. "אנחנו מאוד גמישות עם הטובלות. לפעמים אנחנו מטבילות נשים בחצות או באחת לפנות בוקר, אחרי אירוע. אני לא יודעת מה יקרה אם לא אאפשר להן לטבול ואני לא רוצה להפקיר אותן. לכלות אנחנו עושות ערב מיוחד. אנחנו מדליקות נרות, מביאות פרחים. לפעמים אני מכינה עוגיות ביתיות כדי שהן ירצו לבוא".

שלושים ושניים יישובים שוכנים במועצה האזורית אשכול. שלושה מהם דתיים, השאר מתחלקים למסורתיים וחילוניים. משפחות דתיות וחרדיות פזורות בהם אי פה אי שם, אבל מקוואות יש רק תשעה. "העשירי, שייבנה במושב ישע, יהיה קודש", אומר הרב יהודה פנירי, רב המועצה האזורית אשכול. "עומדים לבנות בו מקווה מפואר מאוד ובעלות גבוהה, בשיתוף המועצה, המרכז לשירותי דת והמרכז לטהרת המשפחה. אנחנו רוצים שהמקווה ימשוך הרבה נשים, גם את אלה שלא רגילות לטבול". איך נולד המקווה בישע? מהשטח. "משפחה חרדית מהמקום יזמה את הרעיון, והרבה מאוד נשים משם שמחו, הצטרפו וסייעו בהשגת התרומות", נשים שבמבט שטחי לא הייתם מקשרים למצוות טהרת המשפחה.

הטבילה במקוואות שנמצאים בקו האש מעזה איננה פשוטה ויש לדאוג שהמיגון יהיה מתאים וראוי. כך יהיה במקווה החדש במושב ישע, וכך גם במקווה חדש שעומד לקום בקיבוץ כרם שלום, שיושב סמוך מאוד לגבול. "עשר משפחות דתיות נקלטו בו לפני שנתיים ואני מקווה שזה יגדל. אלה משפחות שלא חוששות מפצמ"רים. הקיבוץ קיבל החלטה לבנות מקווה. הוא יהיה ממוגן כולו, משום שהוא כל כך סמוך לגדר, שאין התראות על נפילת טילים ומיגון כולל הוא הדרך היחידה לאפשר להן לטבול". הנשים הולכות ומתאהבות במצווה הזאת, אבל מה עם הגברים, שההחלטה הזאת משליכה עליהן? "רוב הגברים מקבלים את זה", אומר הרב, "יש כאלה שקצת מתנגדים, אבל אם בני הזוג אוהבים זה את זה הם מתגברים על הכול, כמעט. אם נראה שיש היענות גבוהה מאוד של נשים ונוצר מתח בין בני זוג נארגן שיעורים לגברים בנושא, שיבינו גם הם את החשיבות והיופי שבמצווה".