עם התחדשות הקריאה והלימוד בספר בראשית בשבוע שעבר,התחלנו לעסוק בפסוקי החתימה של פרשיות השבוע. זאת, מתוך תשומת לב לאפשרות שיש בפסוקים אלה הקדמה למסופר בפרשה הבאה, זו שמתחילים בקריאתה כבר במנחה של השבת הנוכחית.
גם השבת, כמו בפרשת בראשית, יש לפנינו דוגמה נאה וברורה מאד: הפסוקים האחרונים של פרשת נח, מהווים הקדמה ורקע לנושא העיקרי של הפרשה הבאה, פרשת לך לך: סיפור הליכתו של אברהם אבינו אל ארץ כנען ומסעותיו בתוכה ובסביבתה.
פתיחתה של פרשת לך לך נראית לכאורה כנקודת ההתחלה של מסעי אברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברהם מבצע את המשימה: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". מן הפסוקים הללו נראה סדר הדברים פשוט: אברהם נצטווה על ידי ה' ללכת אל ארץ כנען, בהיותו בן שבעים וחמש. אברהם עשה כמצווה עליו, נטל את בני משפחתו ורכושו, יצא לדרך מחרן והגיע לארץ כנען.
לעתים, נוטים העוסקים בפרשת השבוע והשומעים את קריאתה שלא לזכור או לא להיות מודעים למה שקדם לה בשבועות שחלפו. המקרה של פרשת לך לך בולט במיוחד, שכן העוסקים בפרשת לך לך נוטים להתעלם מכך שמסעו של אברהם לארץ כנען לא התחיל בחרן, אלא באור כשדים. המסע לא החל בציווי ה' לאברהם, אלא ביוזמה של תרח, לא בפרשת לך לך, אלא בסוף פרשת נח: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".
הפסוקים האחרונים של פרשת נח מהווים הקדמה והטרמה של פרשת לך לך בהבטים נוספים. תולדות משפחת תרח מוצגים בפירוט רב יחסית. מוזכרים שלשת בני תרח: אברם נחור והרן. מסופר על מות הרן באור כשדים על פני תרח אביו. נזכר בנו של הרן – לוט, שעתיד להתלוות לאברהם במסעו לארץ כנען, להפרד ממנו שם, להתיישב בסדום ולהיות גיבור פרשת הפיכת סדום. מוזכרות גם בנות הרן, אחיותיו של לוט, מלכה ויסכה. מלכה היא אשת נחור, יסכה מזוהה על פי המדרש והמפרשים כשרי, אשת אברהם. על שרי מסופר שהיתה עקרה, אין לה ולד. פריט מידע שחשיבותו תתברר רק בהמשך, עם הופעת הגר, הולדת ישמעאל, הולדת יצחק וגירוש הגר וישמעאל. מסע תרח הסתיים בהתיישבות המשפחה בחרן ובמותו של תרח שם. חישוב זמן הולדתו של אברהם, משך חייו של תרח והגיל בו יצא אברהםלארץ כנען על פי הפרטים המופיעים בפרשיה זו חושף את העובדה שאברהם יצא מחרן ללכת לארץ כנען עוד בחיי אביו.
בשבוע שעבר הצענו את הפרשנות הספרותית-אמנותית לפיה האיזכור המקדים נועד להכין את הקורא והלומד ולציידו ברקע מעורר סקרנות לקראת המשך העלילה בפרשיות הבאות. הדבר נכון גם בפרשתנו, אולם בכך לא די. במקרה שלפנינו לא מדובר רק בהקדמה והטרמה אלא במבט שונה ואפילו סותר על הסיפור. האם אברהם אבינו יצא בעקבות תרח אביו מאור כשדים לארץ כנען, כאמור בפרשת נח, או שהוא יצא בצו ה' מחרן, אחרי מות תרח אביו?
המדרשים והמפרשים נבוכו: יש מפרשים שאכן היו שני שלבים, תחילה יצא תרח מיוזמתו מאור כשדים (ספורנו), ורק אחרי שהתיישבו בחרן אמר ה' לאברהם להמשיך בדרך. יש אומרים שיציאת תרח מלכתחילה היתה ביזמתו של אברהם שקיבל את דבר ה' עוד באור כשדים (ראב"ע). יש אפילו דעה שאברהם נסע פעמיים לארץ ישראל (סדר עולם רבה). אולם אף אחד מן הפירושים אינו פותר את השאלה המהותית, מדוע פורק הסיפור לשני שלבים, שנראים כסותרים זה את זה. גם רעיון ההטרמה הספרותית לא מספיק כאן, שכן אין בו הצדקה לסתירה שבין הרקע המקדים לבין הסיפור העיקרי.
על כרחנו יש לקבל את הנגלה לעינינו: יש בתיאור הליכת אברהםלארץ ישראל שני היבטים או שני מישורים, המישור הארצי - האנושיהוא סיפור הגירתה של משפחת תרח מאור-כשדים מערבה, במגמה להגיע לארץ כנען. אחריו מופיע המישור הרוחני, האלקי, סיפור מסעו של אברהם אבינו לארץ המובטחת. אלו אינן שתי גירסאות סותרות של הסיפור אלא תאורו משתי נקודות מבט. זו של תרח וזו של אברהם.
המדרשים והמפרשים שפרשו את המסע מאור-כשדים כיוזמה של תרח, הציעו טעמים להחלטה זו. יש מפרשים שתרח נאלץ לנטוש את אור-כשדים בגלל מלחמתו של אברהם בעבודת האלילים של נמרוד, יש אומרים שהדבר כרוך במותו של הרן בכבשן האש (בראשית רבה). יש אומרים שארץ כנען נחשבה כבר אז כארץ בעלת סגולות מיוחדות (ספורנו). ככלל יש לומר שתרח ומשפחתו חשו אי נוחות, אישית, חברתית ותרבותית בארץ מולדתם וביקשו לנדוד למקום הולם יותר. טעמים אלו הולמים את המישור האנושי-הארצי.
במישור הרוחני-אלקי, מספרת התורה שאברהם זכה להתגלות אלקית שעודדה אותו לצאת – או להמשיך – במסע לארץ כנען, מתוך נקודת מבט אמונית, נבואית, עמוקה יותר ומרחיקת לכת לדורות. תכלית המסע היא בניינו של עם ה' בארץ ה', ומילוי תפקידו להפיץ את דבר ה' בעולם.
פרשת מסעי אברהם לא ללמד על עצמה בלבד יצאה אלא ללמד על הכלל כולו. האנושיות והאלקיות אינן סותרות זו את זו אלא משלימות זו את זו ומתאימות זו לזו. המוסר הטבעי והמוסר האלקי אינם מנוגדים. השכל האנושי ונפש האדם הם ניצוצות מחכמת אלקים ומרוחו. לכן, יכול היה גם גוי המרוחק מאלקים לחוש אי-נחת בסביבה האלילית הנמרודית ולנדוד על מנת למצוא מקום ראוי יותר למשפחתו לחיות בו. לכן יכולה היתה התנועה הציונית לקדם את ערכי הלאום והארץ ולחולל תנועת עלייה אדירת עצמה – מבלי להשתמש כלל במינוחים דתיים, שהניעו את התנועה הציונית הדתית.
יהיה זה מוגזם לומר שהציונות הכללית, החילונית, היא ממשיכת דרכו של תרח, בעוד שהציונות הדתית ממשיכה את דרכו של אברהם, שכן הציונות הכללית ספוגה כולה בערכי התנ"ך ומורשת ישראל סבא, גם אם חוותה נטישה מסוימת של שמירת המצוות ודרך האמונה. להבדיל, אפילו צליינים נוצרים ומוסלמים אינם ממשיכי דרכו של תרח. הםנמשכים לארץ ישראל בעקבות הצו האלקי לאברהם אבינו "אב המון גויים", צו שעבר אליהם מן המסורת היהודית שהם רואים עצמם ממשיכיה או יורשיה.
מדויק יותר לומר שגם אדם מאמין ושומר מצוות המבקש להסביר ולהצדיק את ערך הישיבה בארץ, או ליצור מוטיבציה ורצון לעלות אליה, בעצמו, בין בני משפחתו, קהילתו וחבריו, משתמש בשתי הבחינות של סיפור אברהם אבינו. הוא נשען כמובן על פרשת לך-לך ועל הצו האלקי, אבל הוא מצרף גם שיקולים של תועלת, מתחום החינוך, החברה, הכלכלה ואפילו הבריאות. בספרה את הסיפור הכפול של עליית אברהם, מצדיקה התורה גם עליה לארץ משיקולים "תרחיים".
אמנם, העובדה שתרח הגיע עד חרן, התיישב שם, ולא השלים את מסעו לארץ, מעידה על כך שלא די בשיקולים הארציים, וכדי להתגבר על כל המכשולים והפיתויים החוסמים את האדם בדרכו למעשה הרצוי והטוב, חשוב ואף הכרחי שהמניע הרוחני-האמוני, יתפוס את המקום המרכזי בסיפור חייו. לפיכך יצרה התורה את הרושם, שלמרות ההקדמה התרחית בסוף פרשת נח, הסיפור העיקרי של אברהם אבינו מבוסס על "ויאמר ה' אל אברם לך לך...".
יהי רצון שנזכה, כל אחד ואחת מאתנו, לשמוע את קול ה' הקורא לנו ללכת, ומתווה לנו את היעד הרצוי בו נוכל למלא תפקידנו בעולם כעובדי ה' ועושי רצונו.
--
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג