בתחילת פרשת פינחס, מספרת לנו התורה שני דברים מיותרים, לכאורה. ושניהם סובבים- נוגעים בעניין היחוס המשפחתי. הראשון הוא, פירוט שלשלת הדורות של פנחס עצמו: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". וכי לשם מה החזרה על אותו פירוט שהביא הכתוב רק ארבעה פסוקים קודם לכן. וגם ללא הקרבה בין הפסוקים, התמיהה בעצם הבאת כל היחוס הזה, היא עצמה כבר קיימת. וההקשר השני לעניין היחוס, עוסק במנין בני ישראל בהתאם למשפחותיהם. והשאלה היא מה טעם סיפור הדורות הזה. כבר מנינו וחזרנו ומנינו בעבר. מה נתחדש כאן.
בן אהרן הכהן
כבר רש"י עומד על כך. באשר לפנחס, מסביר רש"י שהיחוס אחר אהרון היה "לפי שהיו השבטים מבזים אותו (בגין היחוס של אמו- מ"ג) הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל". ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. והרי גם את זה קשה להבין. וכי יחוס טוב יותר היה מקנה זכות להרוג נשיאו של שבט? מה הקשר בין היותו בנו של אהרן לסמכות שנטל במו ידיו? ואולי ניתן להסביר זאת בבחינת הנתונים כולם. למעשה, וגם להלכה, עצם עשיית פעולה כזאת של ענישה ללא סמכות, היא אסורה. ולכן גם נזקק פנחס לדברי רבון העולמים, ל"הנני נותן לו את בריתי שלום". דרושה הכרזה מיוחדת של הקב"ה להבנה שהמעשה היה נכון. וכאן אולי, בא הפסוק ומדגיש שפנחס, כנכדו של אהרון, היה בעמדת הנהגה מעצם בריאתו. וממילא "נטילת החוק לידיו" יש לה על מה שתסמוך. זהו מעשה של מנהיג, שיכל להבין שעליו מוטלת המשימה כמו גם ההחלטה. הוא רגיל להנהגה מהבית, ממה שלמד וראה בבית אביו וסבו. ואולי גם בא היחוס לאהרון להדגיש עוד, שהנה, נכדו של מי שהתפרסם כאוהב שלום ורודף שלום, יודע גם מתי יש הפרת השלום ו"עת לעשות לה' ". וה' "מחזיר" לו כביכול את התכונה המשפחתית של איש שלום, על אף שהפר אותה לכאורה במעשה החמור ביותר האפשרי. ובימינו, אולי נלמד שאין יכול כל אחד ליטול את שרביט הדיין והמוציא לפועל. יש תהליך, יש בדיקה ויש ממונים שרק החלטותיהם, החלטות המנהיגות הרשמית והמסודרת, הן שקובעות. היוצא מן הכלל הוא שמעיד עליו, על הכלל. פינחס זקוק לתיקון על פי ה'.
שאו את ראש
וגם המניין המחודש, המפריע לרש"י (המסביר שזה מנין חוזר לספירת מלאי של העם, לאחר המגיפה. וכן בדיקת המנין של בני ישראל, בטרם מחזיר משה הקרב למות, את הצאן שהופקד בידיו, אל ה'.) , יש לו אולי עוד זווית ראיה. העם שישב בשטים והתחבר לבנות מואב, גרם לעונש קשה של מות 24 אלף מבניו. (אגב, השוואה מגרה למותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא) ויכלו בני ישראל לחשוב שהרעה היא בצורת ההתחברות, שאינה לשם הקמת בית. אבל, שמא עצם ההתחברות אינה פסולה, ומותר להם לקחת מבנות מואב ומדין נשים? בא הכתוב ורומז- על ידי מניין מדויק של מי ששייך לעם ולכל משפחה- שנשים אלו הן מחוץ לתחום. עצם הרדיפה אחר נשים נוכריות, היא היא החטא עצמו. ובדורנו, כשכל כלב נמכר עם מגילת יוחסין מסודרת ובדוקה, אנו עדים לזלזול ביחוס היהודי. יש העדפה מופגנת המיוחסת ליחסי הזוגיות שבין בני הזוג. מה שמוגדר כאהבה הוא שנישא מעל לכל. ויש פתרונות שונים לאחר מעשה. אז הנה לנו רמז עבה. יש משמעות לשייכות השבטית. וכדאי לבדוק ביהדותה של המשפחה, לכתחילה.
יפקד ה'...איש
על המנהיג העתידי להיות בראש ובראשונה- איש. לאו דווקא רוחניות צרופה. לא אישיות תורנית נעלה ומבדלת, ששיח ושיג לה עם בורא עולם לבדו. כלי קדש המסתגר לו בהיכל התורה ומשם מגיח למשימותיו. אלא, בראש ובראשונה צריך להיות איש. בן אדם בעל אישיות ארצית. כזה היכול להתחבר עם אנשים אחרים. המקורב לצאן מרעיתו ומכירו, כאיש בין אנשים.
על העדה
לא על השבטים או על בני ישראל. הוא ממונה על העדה. שנות המדבר גיבשו את השבטים השונים לעדה אחת. לקהילה היכולה לתפקד יחדיו. עדה שעניינה הוא משותף, וגם זה בהיבט שנובע מקדושת הקבוצה המיוחדת. עדה, היא שנועדה יחדיו. ועם הכניסה לארץ, לנוכח המשימות המצפות, דרושה תחושת העדה.
וגם בהמשך: ואשר יבא לפניהם...ואשר יוציאם...ואשר יביאם. לא נכתב שהם יבואו אחריו, או שיצאו אחריו. הדגש של הפסוק הוא על מעשי המנהיג. הוא המשרת של הציבור. עליו מוטלת חובת העשיה.
ועם זאת, לא הוא שיעשה המלאכה כולה. מנהיג נבחן גם ביכולתו להפעיל את העם, לסחוף את אנשיו ולשתף אותם עצמם בעשיה.
=================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
בן אהרן הכהן
כבר רש"י עומד על כך. באשר לפנחס, מסביר רש"י שהיחוס אחר אהרון היה "לפי שהיו השבטים מבזים אותו (בגין היחוס של אמו- מ"ג) הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל". ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. והרי גם את זה קשה להבין. וכי יחוס טוב יותר היה מקנה זכות להרוג נשיאו של שבט? מה הקשר בין היותו בנו של אהרן לסמכות שנטל במו ידיו? ואולי ניתן להסביר זאת בבחינת הנתונים כולם. למעשה, וגם להלכה, עצם עשיית פעולה כזאת של ענישה ללא סמכות, היא אסורה. ולכן גם נזקק פנחס לדברי רבון העולמים, ל"הנני נותן לו את בריתי שלום". דרושה הכרזה מיוחדת של הקב"ה להבנה שהמעשה היה נכון. וכאן אולי, בא הפסוק ומדגיש שפנחס, כנכדו של אהרון, היה בעמדת הנהגה מעצם בריאתו. וממילא "נטילת החוק לידיו" יש לה על מה שתסמוך. זהו מעשה של מנהיג, שיכל להבין שעליו מוטלת המשימה כמו גם ההחלטה. הוא רגיל להנהגה מהבית, ממה שלמד וראה בבית אביו וסבו. ואולי גם בא היחוס לאהרון להדגיש עוד, שהנה, נכדו של מי שהתפרסם כאוהב שלום ורודף שלום, יודע גם מתי יש הפרת השלום ו"עת לעשות לה' ". וה' "מחזיר" לו כביכול את התכונה המשפחתית של איש שלום, על אף שהפר אותה לכאורה במעשה החמור ביותר האפשרי. ובימינו, אולי נלמד שאין יכול כל אחד ליטול את שרביט הדיין והמוציא לפועל. יש תהליך, יש בדיקה ויש ממונים שרק החלטותיהם, החלטות המנהיגות הרשמית והמסודרת, הן שקובעות. היוצא מן הכלל הוא שמעיד עליו, על הכלל. פינחס זקוק לתיקון על פי ה'.
שאו את ראש
וגם המניין המחודש, המפריע לרש"י (המסביר שזה מנין חוזר לספירת מלאי של העם, לאחר המגיפה. וכן בדיקת המנין של בני ישראל, בטרם מחזיר משה הקרב למות, את הצאן שהופקד בידיו, אל ה'.) , יש לו אולי עוד זווית ראיה. העם שישב בשטים והתחבר לבנות מואב, גרם לעונש קשה של מות 24 אלף מבניו. (אגב, השוואה מגרה למותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא) ויכלו בני ישראל לחשוב שהרעה היא בצורת ההתחברות, שאינה לשם הקמת בית. אבל, שמא עצם ההתחברות אינה פסולה, ומותר להם לקחת מבנות מואב ומדין נשים? בא הכתוב ורומז- על ידי מניין מדויק של מי ששייך לעם ולכל משפחה- שנשים אלו הן מחוץ לתחום. עצם הרדיפה אחר נשים נוכריות, היא היא החטא עצמו. ובדורנו, כשכל כלב נמכר עם מגילת יוחסין מסודרת ובדוקה, אנו עדים לזלזול ביחוס היהודי. יש העדפה מופגנת המיוחסת ליחסי הזוגיות שבין בני הזוג. מה שמוגדר כאהבה הוא שנישא מעל לכל. ויש פתרונות שונים לאחר מעשה. אז הנה לנו רמז עבה. יש משמעות לשייכות השבטית. וכדאי לבדוק ביהדותה של המשפחה, לכתחילה.
יפקד ה'...איש
על המנהיג העתידי להיות בראש ובראשונה- איש. לאו דווקא רוחניות צרופה. לא אישיות תורנית נעלה ומבדלת, ששיח ושיג לה עם בורא עולם לבדו. כלי קדש המסתגר לו בהיכל התורה ומשם מגיח למשימותיו. אלא, בראש ובראשונה צריך להיות איש. בן אדם בעל אישיות ארצית. כזה היכול להתחבר עם אנשים אחרים. המקורב לצאן מרעיתו ומכירו, כאיש בין אנשים.
על העדה
לא על השבטים או על בני ישראל. הוא ממונה על העדה. שנות המדבר גיבשו את השבטים השונים לעדה אחת. לקהילה היכולה לתפקד יחדיו. עדה שעניינה הוא משותף, וגם זה בהיבט שנובע מקדושת הקבוצה המיוחדת. עדה, היא שנועדה יחדיו. ועם הכניסה לארץ, לנוכח המשימות המצפות, דרושה תחושת העדה.
וגם בהמשך: ואשר יבא לפניהם...ואשר יוציאם...ואשר יביאם. לא נכתב שהם יבואו אחריו, או שיצאו אחריו. הדגש של הפסוק הוא על מעשי המנהיג. הוא המשרת של הציבור. עליו מוטלת חובת העשיה.
ועם זאת, לא הוא שיעשה המלאכה כולה. מנהיג נבחן גם ביכולתו להפעיל את העם, לסחוף את אנשיו ולשתף אותם עצמם בעשיה.
=================================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.