היה לנו פעם כלב. הוא מת לנו בגיל 14 כשאין אף טיפת-דם אדם על שיניו. הוא לא נשך איש מעולם. היה מסור מאד לבני הבית ודאג לשלמות הטריטוריה, בלי צורך או דחף לנעוץ שיניים בשוק או אחוריים של מאן-דהוא. תמיד הסתפק בנביחה קצרה ודי... קברנו אותו בשקט במגרש ריק ליד הבית. היום עומד בית מגורים על מקום קבורתו הלא-נודע. דיירי הבית אינם יודעים, אפילו, על קיברו של איזה כלב טוב הם יושבים...
התקשורת לא עשתה ממנו אייטם, לא דשדשו ולא קשקשו סביב מותו הגם שנמשכה גסיסתו זמן רב... איש לא ראיין את בני מינו הכלבים, לא חיפש את זוגתו הכלבה, לשמוע מה דעתה. איש לא שאל אם יבוא כלב אחר במקומו או לא. החיים נמשכו כרגיל. בני האדם המשיכו במרדף אחר פרנסתם, השמחות נערכו באולמות לפי כל התכניות, המוסיקה נשמעה ברדיו, כרגיל, לפי טעמו של העורך ודרישות הקהל. אף אחד לא שאל: "מה עם הכלב"?
מותו של כלבנו לא סיפק נושאי ויכוח של "כן ימות, לא ימות". לפיכך, יכולים היו כל הנוהגים ברכבם וכל נוסעי המוניות והאוטובוסים, להתענג בנסיעתם על שירים יפים, במקום להתייסר בפילוסופיות נבובות וריקניות.
מותו של הכלב היה ממש משעמם. איך ייתכן שכלב כה מסור וכה ידידותי, זה שפרוותו כה חלקה וכה נעימה לליטוף, לא זכה לאף איזכור ברדיו...? והרי היה יצור כה חשוב בבית...?! אף אני עברתי לסדר יומי, עם כל ההפסד והצער, כי הדרישות ממני היו בעיצומן, החיים נמשכו וחייבו המשך פעילות שוטפת, אפורה.
בימים אלה, עלה וצף עניין כלבי האהוב מחדש... הנה, הכלב המטורף, בן כלאיים של כלב אמסטף וכלבת רוטויילר, מיפלץ עם דם בעיניים ועל הניבים, הכלב של השכנים, זה שטרף זרוע אף קודקוד, שהיה בהסגר המחלקה הוטרינרית אחרי שנשך למוות ילדים קטנים בשכונה, פצע קשות אחרים, קרע בגדים לקרעים, כילה זעמו בכל עובר-אורח... זה שכולם תבעו לירות בראשו איבד לפתע את הכרתו, התמוטט... הבעלים ביקשו, אף הורשו, להטיסו בדחיפות אל וטרינר צרפתי ידוע בפאריס... פתאום יש אומרים שהורעל. אחרים אומרים שחלה מחלה בעלמא.
גם במחלתו יש חילוקי דעות: יש הטוענים: "מחלה ממארת, סופנית", ויש התולים את מחלתו בחייו הפרועים עם בני מינו... לפתע יש לשכונה עניין לענות בו. "אקשן"... המקומונים מלאים בתמונותיו ואף עיתוני הצהריים משחיתים דיו ונייר על הדפסת דיוקנו בגודל של מחצית העמוד הראשי... שדרי הרדיו והטלביזיה פוסעים חרש-חרש על בהונותיהם, שלא יזיקו בדבריהם למפלצת הברמיננית... והחיה מונשמת, בלי הכרה, כאילו הייתה לה פעם הכרה כלשהי חוץ מהכרת הדם ובשר-אדם... ימות? לא ימות? מי ימלא את מקומו?
לפתע מתגלים ידענים גאוניים, אלו הבקיאים בכל תולדותיו של אותו מיפלץ, מאז המלטתו ועד לאיבוד הכרתו. (זו אשר לא הייתה לו מעולם). מתארים את כל מסלול מסעיו, הרפתקאותיו ותלאותיו כאילו לא היה אלא חיית-מחמד תמימה בחיק בעליה... והתיאורים כמעט-הירואיים, מעוררי קינאה של ממש...
מראיינים כלבה, אחת האוהדות. הכלבתא נובחת אל תוך המיקרופון. מזכירה את כל הממליטות שנעצרו במחסומים, (שנועדו למנוע כניסת נשכנים למיניהם), מוקיעה את הגדר שחסמה את המיפלץ, את פשעי המחלקה הוטרינרית, את עוון תופסי הכלבים של העירייה. בתום נביחתה הממושכת משמיעה יללה ארוכה של צער, כזו של אבותיה הזאבים במדבר... השדרים, שבויים בקיסמי הטרגדיה של אופרת-הסבון החדשה, בפלאי הטלנובלה המזדמנת... החל מהמשתתפים בצער עד לנאלמים דום - נותנים במה לכל כלב, לתנות מעליה את צרותיו ואת צערו.
בהשתתפות כנה הם רק מזילים ריר. את דמעות התנין הם שומרים אל אחורי-הקלעים. הבא בתור יהיה, כנראה, דוברמן. נשיכותיו רכות יותר. נביחותיו מבהילות פחות. הוא יהיה, כנראה, מיפלץ-ידידותי לסביבה. ידידותי עד-זוב-דם. ידידותי מקרוב ומה כבר יכול להיות קרוב לנו יותר משיניים באחורינו???
בינתיים, מכינים למיפלץ מקום קבורה. עכשיו יש אייטם חדש. ה"בשום-אופן" יהפוך ל"הומניטרי". החובבים של כלבי הטרף כבר נאספים לדרוש קבורה מכובדת למיפלץ, רוצים הם אף "קבר קדוש" להשתטח עליו, שהרי לחובבים של כלבי הטרף אין עד עצם היום הזה שום מקומות קדושים אחרים, והנה הזדמנות-פז להקים להם כזה על פיגרו של המיפלץ...
עכשיו, אני עצוב. מחשבות נוגות ומרות חולפות בראשי, על הכבוד האחרון שלא חלקתי כראוי לכלבנו האהוב... כלב שקט ונוח שלא טעם מעולם אפילו טעם של מכנסיים. שלא זכה לקמצוץ של אמפתיה משום גוף תקשורתי... תהא ניבלת המיפלץ המתפגר הזה כפרת משכבו של כלבנו המנוח, חליפתם ותמורתם של שאר כלבי-היהודים, אמן.
התקשורת לא עשתה ממנו אייטם, לא דשדשו ולא קשקשו סביב מותו הגם שנמשכה גסיסתו זמן רב... איש לא ראיין את בני מינו הכלבים, לא חיפש את זוגתו הכלבה, לשמוע מה דעתה. איש לא שאל אם יבוא כלב אחר במקומו או לא. החיים נמשכו כרגיל. בני האדם המשיכו במרדף אחר פרנסתם, השמחות נערכו באולמות לפי כל התכניות, המוסיקה נשמעה ברדיו, כרגיל, לפי טעמו של העורך ודרישות הקהל. אף אחד לא שאל: "מה עם הכלב"?
מותו של כלבנו לא סיפק נושאי ויכוח של "כן ימות, לא ימות". לפיכך, יכולים היו כל הנוהגים ברכבם וכל נוסעי המוניות והאוטובוסים, להתענג בנסיעתם על שירים יפים, במקום להתייסר בפילוסופיות נבובות וריקניות.
מותו של הכלב היה ממש משעמם. איך ייתכן שכלב כה מסור וכה ידידותי, זה שפרוותו כה חלקה וכה נעימה לליטוף, לא זכה לאף איזכור ברדיו...? והרי היה יצור כה חשוב בבית...?! אף אני עברתי לסדר יומי, עם כל ההפסד והצער, כי הדרישות ממני היו בעיצומן, החיים נמשכו וחייבו המשך פעילות שוטפת, אפורה.
בימים אלה, עלה וצף עניין כלבי האהוב מחדש... הנה, הכלב המטורף, בן כלאיים של כלב אמסטף וכלבת רוטויילר, מיפלץ עם דם בעיניים ועל הניבים, הכלב של השכנים, זה שטרף זרוע אף קודקוד, שהיה בהסגר המחלקה הוטרינרית אחרי שנשך למוות ילדים קטנים בשכונה, פצע קשות אחרים, קרע בגדים לקרעים, כילה זעמו בכל עובר-אורח... זה שכולם תבעו לירות בראשו איבד לפתע את הכרתו, התמוטט... הבעלים ביקשו, אף הורשו, להטיסו בדחיפות אל וטרינר צרפתי ידוע בפאריס... פתאום יש אומרים שהורעל. אחרים אומרים שחלה מחלה בעלמא.
גם במחלתו יש חילוקי דעות: יש הטוענים: "מחלה ממארת, סופנית", ויש התולים את מחלתו בחייו הפרועים עם בני מינו... לפתע יש לשכונה עניין לענות בו. "אקשן"... המקומונים מלאים בתמונותיו ואף עיתוני הצהריים משחיתים דיו ונייר על הדפסת דיוקנו בגודל של מחצית העמוד הראשי... שדרי הרדיו והטלביזיה פוסעים חרש-חרש על בהונותיהם, שלא יזיקו בדבריהם למפלצת הברמיננית... והחיה מונשמת, בלי הכרה, כאילו הייתה לה פעם הכרה כלשהי חוץ מהכרת הדם ובשר-אדם... ימות? לא ימות? מי ימלא את מקומו?
לפתע מתגלים ידענים גאוניים, אלו הבקיאים בכל תולדותיו של אותו מיפלץ, מאז המלטתו ועד לאיבוד הכרתו. (זו אשר לא הייתה לו מעולם). מתארים את כל מסלול מסעיו, הרפתקאותיו ותלאותיו כאילו לא היה אלא חיית-מחמד תמימה בחיק בעליה... והתיאורים כמעט-הירואיים, מעוררי קינאה של ממש...
מראיינים כלבה, אחת האוהדות. הכלבתא נובחת אל תוך המיקרופון. מזכירה את כל הממליטות שנעצרו במחסומים, (שנועדו למנוע כניסת נשכנים למיניהם), מוקיעה את הגדר שחסמה את המיפלץ, את פשעי המחלקה הוטרינרית, את עוון תופסי הכלבים של העירייה. בתום נביחתה הממושכת משמיעה יללה ארוכה של צער, כזו של אבותיה הזאבים במדבר... השדרים, שבויים בקיסמי הטרגדיה של אופרת-הסבון החדשה, בפלאי הטלנובלה המזדמנת... החל מהמשתתפים בצער עד לנאלמים דום - נותנים במה לכל כלב, לתנות מעליה את צרותיו ואת צערו.
בהשתתפות כנה הם רק מזילים ריר. את דמעות התנין הם שומרים אל אחורי-הקלעים. הבא בתור יהיה, כנראה, דוברמן. נשיכותיו רכות יותר. נביחותיו מבהילות פחות. הוא יהיה, כנראה, מיפלץ-ידידותי לסביבה. ידידותי עד-זוב-דם. ידידותי מקרוב ומה כבר יכול להיות קרוב לנו יותר משיניים באחורינו???
בינתיים, מכינים למיפלץ מקום קבורה. עכשיו יש אייטם חדש. ה"בשום-אופן" יהפוך ל"הומניטרי". החובבים של כלבי הטרף כבר נאספים לדרוש קבורה מכובדת למיפלץ, רוצים הם אף "קבר קדוש" להשתטח עליו, שהרי לחובבים של כלבי הטרף אין עד עצם היום הזה שום מקומות קדושים אחרים, והנה הזדמנות-פז להקים להם כזה על פיגרו של המיפלץ...
עכשיו, אני עצוב. מחשבות נוגות ומרות חולפות בראשי, על הכבוד האחרון שלא חלקתי כראוי לכלבנו האהוב... כלב שקט ונוח שלא טעם מעולם אפילו טעם של מכנסיים. שלא זכה לקמצוץ של אמפתיה משום גוף תקשורתי... תהא ניבלת המיפלץ המתפגר הזה כפרת משכבו של כלבנו המנוח, חליפתם ותמורתם של שאר כלבי-היהודים, אמן.