ראש ממשלת ישראל הופיע בפני כיתת תלמידי י"א בתיכון "עמל" בנהרייה, וניהל איתם שיחה פתוחה אשר במהלכה הוא נשאל מדוע נעצרה הלחימה בלבנון כשהחטופים היקרים: אהוד גולדווסר ואלדד רגב לא חזרו, ואף לא נכללו בהחלטה האופרטיבית של הפסקת האש.
ראש הממשלה ענה: "מה היינו צריכים לעשות? לגרום לעשרות משפחות שכולות נוספות כדי להקדים את שובם של שני אנשים, שאם הם חיים, ואני מקווה שהם חיים, אז מבחינתם זה לשבת עוד קצת בשבי או פחות קצת".
אין מדובר באמירה אומללה, מר ראש הממשלה. חבל שלא הסתובבת בין החיילים, הסדירים והמילואימניקים שהתגייסו בהמוניהם למלחמה בלבנון. כל אחד מהם היה בוודאי אומר לך: אני פה כדי להביא את שני חבריי הביתה. אני לא אחשה ולא אפקיר את חבריי לזר. אפילו לא קצת. אני יודע שכך גם הם ינהגו אם אני אפול בשבי
ברור לכולנו שחיש קל תצא הודעה ממשרד ראש הממשלה אשר תבהיר שדבריו של ראש הממשלה יצאו מהקשרם. ברור הדבר שיועציו החכמים יגידו שראש הממשלה לא חושב כך היום, אלא שהדברים נאמרו כדי להסביר מדוע החליטה הממשלה להפסיק את הלחימה בימי הפסקת האש.
לא בכדי איני מציין את שמו של ראש הממשלה ומסתפק בכינוי המכובד בלבד. אין מדובר פה באדם פרטי שמחליק בלשונו, אלא מדובר פה בתפקיד שהינו ראש עמנו, מנהיגנו. על כן, ראש הממשלה חייב לייצג ערכים בשם העם היהודי כולו וערכיה הבסיסים של מדינת ישראל.
האומנם?
ראש הממשלה וחבר יועציו שברו לנו מיתוס. המשפט שבכותרת מופיע בשירו המרגש של יהורם גאון על "מבצע אנטבה". סליחה, "מבצע יונתן". והנה כמה משפטים נוספים מאותו השיר שקרוי "ארץ הצבי": " בחצי הלילה הם קמו והכו בקצה העולם כבני רשף חשו הרחיקו עוף, להשיב את כבוד האדם". ובהמשך: "ערבה אילמת תרכין אז ראש על אשר עם שחר לא שב".
האם ראש הממשלה מתחבר למילות השיר? האם הוא היה שולח היום את יוני נתניהו ז"ל למבצע כל כך מסובך בעל פוטנציאל הסתבכות בינלאומית עם כוח גדול כל כך כדי להשיב את כבוד האדם? או שמא היה אומר: "מבחינתם של חטופי טיסה 139 זה לשבת עוד קצת בשבי או פחות קצת".
האם ראש הממשלה היה שולח את ניר פורז ז"ל והצוות מסיירת מטכ"ל לנסות לחלץ את נחשון וקסמן? או שמא שיקול המשפחות השכולות יגבר. הרי מה הבעיה? "מבחינתו היה יושב עוד קצת בשבי או פחות קצת".
אין מדובר באמירה אומללה, מר ראש הממשלה. חבל שלא הסתובבת בין החיילים, הסדירים והמילואימניקים שהתגייסו בהמוניהם למלחמה בלבנון. כל אחד מהם היה בוודאי אומר לך: אני פה כדי להביא את שני חבריי הביתה. אני לא אחשה ולא אפקיר את חבריי לזר. אפילו לא קצת. אני יודע שכך גם הם ינהגו אם אני אפול בשבי.
תחושה זו שפיעמה בלב עמנו כל תקופת המלחמה לא פיעמה בראש הממשלה כשהחליט על הפסקת האש, ספק אם פיעמה בו כלל. כי מבחינתו, את בני עמו ניתן להפקיר לזר.
לפיכך, ראש ממשלה שזו התייחסותו לבנינו הנתונים בשבי אויבנו, זה שלועג למי שהתגייס למלחמה שהוא עצמו יזם, זה שמזלזל בפצועים חסרי היד והרגל ופוגע ברגשות משפחות הנופלים אינו ראוי לעם שחרת על דגלו את העיקרון: "עם אשר לא יחשה, שאת בניו לא יפקיר לזר".