מאז שנות השמונים של המאה העשרים קיים מאבק על הזיכרון הלאומי הקולקטיבי. ומחקרים אקדמאים ופסבדו-אקדמאים משכתבים את ההיסטוריה הלאומית של מלחמת העצמאות בעין ביקורתית ובאוריינטציה פוסט-ציונית.
ספרו של אסף כסיף "מדוע באמת הוקמה מדינת ישראל?" הוא חוליה נוספת במאבק זה. גיליתי את הספר ב"צומת ספרים" במדור הספרים שיצאו זה עתה לאור, והכותרת "מדוע באמת הוקמה מדינת ישראל?". הביאה אותי לעלעל בספר. אך ככל שקראתי נראו הדברים הזויים יותר ויותר. התובנות הפוליטיות המשתמעות מהספר נוטות לרדיקליזם שמאלני. גיבור הספר הוא בן-גוריון, שלדעת המחבר הוא תככן סדרתי ומחרחר מלחמה, שלמרות כל השיקולים האסטרטגיים והפוליטיים של הדרג הצבאי והמדיני, סירב לדחות את הכרזת המדינה, סיכל כל סיכוי לפתרון הבעיה בדרכי שלום. וכל זה משום הגחמות האישיות שלו תאוות השלטון והאינטרס האישי להיות ראש ממשלה.
במרכז הספר עומד אירוע אחד ספציפי: החלטת "מנהלת העם" מן ה-12 במאי 1948. לדחות את ההצעה לשביתת נשק ולפנות לאלתר להכרזת המדינה? ארוע מכונן שלדעת המחבר טרם נבחן במחקר.
הספר שולל את ההיסטוריוגרפיה הציונית. האסכולה הירושלמית, רואה את האירוע הספציפי של הקמת המדינה כקשור בטבורו למסורת היהודית מקדמא דנא בהיסטוריה לאומית רצופה.. בעוד הסיפֶּר ההיסטוריוגרפי שמציג המחבר מציע נקודת תצפית אנטי הסטורית. הוא מנתק את הארוע מהרצף ההיסטורי, מנפץ את חזון מדינת הלאום היהודי מנתח את הכרזת העצמאות לאור שיקוליו האסטרטגיים והטקטיים האישיים של בן-גוריון במאבק במוסדות הלאומיים עם אלה שחלקו על מדיניותו, בעיקר עם אצ"ל שאיימו על תפיסת כס השלטון כשתקום המדינה.
12 במאי היה היום הגורלי בדרך אל הקמת המדינה. ביום זה אמור היה המוסד העליון 'מנהלת העם' להחליט אם להכריז על הקמת מדינה או לא. ההתכנסות היתה על רקע פלישה מבחוץ ומאבקים מבפנים. הליגיון הערבי פתח במתקפה למרות שהמנדט הבריטי טרם הסתיים ופַשטו על גוש עציון. בישיבת ועדת ביטחון הותקף בן גוריון בגלל משבר הרמ"א למרות שנמצא פתרון זמני עם שובו של גלילי לעבודה. באווירה כזו היתה צריכה ליפול הכרעה על כינון המדינה. כשנטל בן גוריון את רשות הדיבור היה זה אחד מנאומיו הגדולים.
טוען מיכאל בר-זוהר, צעד אחר צעד הוביל את שומעיו אל האפשרות הבילתי נמנעת. כאשר פנה לניתוח עצם משמעותה של שביתת נשק ולהסביר מדוע היא מקסם שוא. כשמציעים שביתת נשק הכוונה בין היהודים לערביי ארץ-ישראל אבל לא עם המדינות הערביות, אלה יקבלו בינתים נשק ויגבירו את כוחותיהם בעוד היהודים ידיהם תהינה כבולות. מכאן ששביתת נשק לא רק שלא תסייע לישוב אלא עלולה להביא לאובדנו. בכך סתר את דברי ידין וגלילי. השניים נתבקשו על ידי בן גוריון לתאר את מצב המערכה. אך לא לחוות דעה ידין העריך שהסיכוים הם חמישים חמישים גם גלילי לא היה אופטימי. לקראת ההצבעה עזבו ראשי ההגנה והמומחים לעינינים ערביים את הישיבה. נשארו רק חברי מנהלת-העם אל החדר זרמו ידיעות מהחזיתות, קרבות בדרך לירושלים, בשורות איוב מגוש עציון, באווירה זו הגיע שעת ההכרעה. להצביע האם לקבל או לדחות את הצעת שביתת הנשק. קבלת שביתת הנשק פרושה דחיית הכרזת המדינה.
שישה הצביעו נגד שביתת נשק ובעד הכרזת מדינה לאלתר. ארבעה הצביעו נגדם. ההתנגדות של הארבעה מעידה עד כמה קשה היתה ההכרעה, רבים חששו כי הקמת המדינה תסתים בחורבנו המוחלט של היישוב, כפי שהתבטא יוסף שפרינצק שטען כי בן גוריון ממיט על היישוב חורבן בית שלישי.
לדעת המחבר, התנהלותו של בן-גוריון מלמדת על שיקוליו המוניפולטיבים. הוא בנה אסטרטגיה מרובת שלבים: ממרכז מפא"י ל"מנהלת-העם", ומשם ל"מועצת-העם". כך הבטיח שלוש הזדמנויות לאישור ההחלטה על השקת המדינה לאלתר. הכיוון היה מן הקל אל הכבד - מהפורום הסקטוריאלי, מרכז המפלגה, אל הפורום המייצג "מועצת העם" כנקודה סופית. כאשר כשל בן-גוריון באישור ההחלטה בפורום של מרכז מפא"י, פנה אל "מנהלת העם". וזו הכריעה לטובת ההכרזה. ברוח זו נמנע בן-גוריון מלהעמיד להצבעה את אשרור ההחלטה של "מנהלת העם" בפורום הסופי של "מועצת העם" בניגוד לכללי האתיקה הדמוקרטית.
החמצת השלום!
לדידו של המחבר החמיצה התנועה הציונית את הסיכוי לשלום בכך שלא היתה מוכנה להענות לתביעותיו של המלך עבדאללה. ויתורים ציוניים יכלו לצמצם את הפלישה, ואולי אף למנוע אותה. המחבר טוען שמההיבט האסטרטגי באמצע מאי 1948 חייב היה בן-גוריון לעשות הכל כדי להרוויח זמן ולדחות ואף למנוע מלחמה עם מדינות ערב. זו הייתה דעתם של המומחים הצבאיים, יגאל ידין וישראל גלילי, וזו הייתה גם דעתו של שר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל.
בן-גוריון לא יכול היה לדעת מה תהייה המדיניות של מדינות ערב. אם כי בדיעבד היו המטרות האופרטיביות של ירדן ומצרים מוגבלות. כך, למשל, הגיע הטור הצבאי של מצרים עד לאזור אשדוד, וההחלטה של עבדאללה להיעצר ליד גשר "עד הלום" משקפת את מדיניות המלך ההאשמי, שחזר פעם אחר פעם על ניסיונות ההידברות כחלופה למלחמה. נראה כי הצד הציוני יכול היה להרוויח זמן, ולדחות בזמן מה את הכרזת העצמאות. מהלך כזה היה מצמצם את המוטיבציה של מצרים, סוריה ועיראק לפלוש לא"י. השאלה היא, אם כן, מדוע החליט בן-גוריון על הקמת מדינה לאלתר, ונקט בחוסר אחריות אסטרטגית? המחבר שולל את ההנחה שלבן-גוריון הייתה אינטואיציה יוצאת דופן. אלא לדעתו תאוות הכוח של בן-גוריון התעצמה לנוכח מעורבותו בעימות פנימי על השלטון במדינה העתידה לקום.
כדוגמה להתנהלותו המוניפולטיבית של בן-גוריון הביא המחבר את המקרה הירושלמי. על אף המציאות העגומה לנוכח תוצאותיה של מתקפת הלגיון על גוש עציון והאיום המיידי על ירושלים, מנע בן-גוריון בחורף 1948 במכוון מחברי "מנהלת העם" הירושלמים להשתתף בישיבה המכרעת מחשש שיכריעו לדחיית הכרזת המדינה. כך, לדעת המחבר, מוכן היה בן-גוריון להקריב את העיר בת מאה אלף התושבים על מזבח כינון המדינה, וכל זאת - כדי שהוא יהיה ראש המדינה.
לטענת המחבר, שיקוליו של בן-גוריון בעניין ירושלים לא היו קשורים לחשיבותה ההיסטורית-דתית של העיר, לא לעובדה כי שישית מתושבי הארץ היהודים ישבו בה, וגם לא להיבטים הצבאיים של המערכה, אלא למערכה הפוליטית-הפנימית. במחלוקת בדבר הצורך בכינון מדינה לאלתר. על אף המצב הביטחוני הקשה וכישלון הקרב על העיר. כל אשר נדרש מבן-גוריון לעשות היה לבודד את המרכיב הירושלמי מ"מנהלת העם" ולפנות מיד ליצירת עובדות בשטח באמצעות הכרזה על כינון מדינה, ואכן זה מה שעשה.
עניין השקתה של מדינת ישראל זכה בגיבוי רשמי מטעמו של גוף מייצג, "מנהלת העם", ב-12 במאי 1948, וכינונה של מדינת-ישראל נעשה לעובדה מוגמרת. בישיבה האחרונה של "מנהלת העם", ב-13 במאי הודיע בן-גוריון על נפילת כפר עציון. משה שרתוק הודיע שהלגיון הערבי הוא כוח עצמאי, ואינו נתון לפיקוח בריטי. וכן דיווח על שֶדֶר שהגיע מעבדאללה, שבו שוב הציע המלך לא להכריז על כינון מדינה יהודית בניסיון אחרון להימנע ממלחמה. באמת, למה קמה מדינת ישראל? לטענת המחבר התשובה חד משמעית, היא קמה לענות לצרכים האישיים של בן גוריון.
הספר, הוא מסה פוליטית המתעמת עם השיח הציבורי בנושא הכיבוש והחלת הריבונות היהודית בארץ-ישראל. מאז "ברית-שלום" נושא החלת ריבונות יהודית על חלקי ארץ-ישראל הוא חלק מהאג'נדה של השמאל הרדיקלי. התובנות ההזויות המשתמעות יוצרות דהלגיטימציה למדינת-ישראל כמדינה ריבונית. ארז כסיף אינו לבד, הוא מצטרף להיסטוריונים, סוציולוגים כשלמה זנד, ברוך קימרלינג, שטרנהל ועוד. השורה ארוכה.