עשר שנים אחרי הגירוש מחבל עזה וצפון השומרון הוא פרק זמן ראוי לעשות חשבון נפש ציבורי נוקב לאחת הפרשות העגומות בתולדות מדינת ישראל.
שמות רבים היו למהלך הזה: התנתקות, גירוש, עקירה –לא משנה איך נקרא לזה, התוצאות הן אותן תוצאות.
"מטרת התכנית להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר" כך הבטיח ראש הממשלה דאז אריאל שרון. כנראה שהוא חשב שהתאריך הטוב ביותר להפוך את המציאות לטובה יותר הוא ט' באב, יום חורבן בית המקדש ובכלל- יום של פורענות ואסונות בכל ההיסטוריה של העם היהודי אבל לא היה צריך להיות מדינאי או היסטוריון דגול כדי להבין שהמציאות תהיה גרועה יותר, גם ללא קשר לתאריך.
שנים ספורות לאחר הגירוש כבר ראינו שהמהלך היה הרסני: משפחות שלמות התפרקו, אנשים עובדים הפכו למובטלים בעל כורחם, בעלי בתים הפכו לחסרי בית וזה רק ברמה האישית. גם ברמה הלאומית התוצאות היו קשות: פגיעה בכוח ההתרעה של ישראל שגררה הסלמה בצפון וכניסה למלחמת לבנון השנייה, הקמת מדינת חמאסטן בעזה ויציאה לשני מבצעים רחבי היקף: עופרת יצוקה וצוק איתן.
הפורום המשפטי למען ישראל שהוקם ערב ההתנתקות על מנת להגן על זכויותיהם של התושבים ולמזער את הנזקים של התכנית, התריע בפני חברי הכנסת, הממשלה ושופטי בג"ץ על הסכנות שבמציאות החדשה אולם האזהרות נפלו על אוזניים ערלות. כל שנותר עשר שנים אחרי כן, ללקק את הפצעים ולפעול על מנת שמהלך הרסני כזה לא יקרה שוב.
וכך אכן קרה. בעקבות השבר הגדול של ההתנתקות ובעקבות התקדים של הפעילות הפרלמנטרית והמשפטית של הפורום המשפטי הציבור הלאומי התחיל להרים ראש. לא עוד סומכים על ראשי המפלגות ומנהיגי הציבור כי הוכח שכשראש הממשלה מעוניין לקדם מהלך כלשהו – גם חברי מרכז המפלגה לא יעמדו בדרכו; לא סומכים עוד על ההיגיון הבריא של התקשורת כי הכאה על חטא אחרי מעשה לא עוזרת לשקם את המשפחות העקורות; לא סומכים עוד על שופטי בג"ץ שיגנו על זכויות האדם מול השלטונות כי כנראה שאין להרהר אחר הבטחות שלטוניות.
לאחר הגירוש, המשיך הפורום, שבינתיים צמח למאות חברים, את פעילותו בנושאי זכויות אדם, תקינות שלטונית, משימות לאומיות ודרישה לשקיפות גם במערכת המשפטית. ההבנה שמה שגרם לשרון להצליח להוביל מהלך כל כך הרסני הייתה העובדה שבעוד שהימין התנחל ביישובים, השמאל כבש את המעוזים של השפעה על דעת הקהל ומקבלי ההחלטות. השמאל התנחל וקנה שליטה מלאה בתקשורת, במוקדי התרבות, באקדמיה בתחום מדעי הרוח וכו'. וכך, לשרון הייתה תשתית מוכנה להשפעה על דעת הקהל כאשר התקשורת התגייסה לאתרג אותו והמערכת המשפטית התגייסה למען המהלך גם במחיר של רמיסת החוק ואטימות לב.
הבנה זו גרמה לכך כי לאחר הקמת הפורום המשפטי החלו לקום ארגונים נוספים בימין שהבינו כי ישנן זירות נוספות מעבר לאלו המסורתיות של מועצת יש"ע, שבהן יש צורך להתמקצע ולהיות חלק מהשחקנים הפועלים בהן. האקדמיה, התרבות, התקשורת כמו גם הזירה המשפטית מחייבות כניסה של כוחות לאומיים שיהפכו להיות חלק בלתי נפרד במגרשים אלו. במגרש שאתה משחק בו, לפעמים תפסיד ולפעמים תנצח. במגרש שאתה לא נמצא בו, תמיד תפסיד.
כך צמחו להן לאטן תנועות חדשות בימין שמטרתן היא כניסה למקומות שבהם הימין לא היה נוכח קודם לכן. למשל, תכנית המשפטנים של הקרן לישראל חדשה החלה שנים רבות לפני שאנשי הימין השכילו להבין שזוהי זירה בעלת השפעה עצומה. כך גידלה הקרן במשך שנים משפטנים שהפכו לאנשי פרקליטות ואף שופטים שכמובן הביאו עמם את השקפת עולמם והמטען הערכי שרכשו מהקרן החדשה אל תוך מערכת המשפט של מדינת ישראל. עובדה זו ושיטת החבר מביא חבר שבה נבחרו שופטים הובילה לכך שמערכת המשפט בישראל היום היא מערכת מוטה.
כך גם בשדה התקשורת. בודדים היו אנשי ימין שהצליחו להשתלב בה. עם הקמת הפורום המשפטי חלחלה ההבנה שיש לפעול בכל מערכות החיים הציבוריים של המדינה על מנת להגיע לאותם מוקדי השפעה משמעותיים המשליכים על אופייה ודמותה של מדינת ישראל. לא עוד רק התיישבות וחינוך אלא מעתה הקריאה המהדהדת של אורי אורבך ז"ל "הטובים לתקשורת" תופסת לה אחיזה בקרב אנשי הימין ולא רק בשדה התקשורתי אלא אף בשאר תחומי החיים המשפיעים על הפרהסיה והתודעה הציבורית.
הפורום המשפטי אם כך היה למעשה גורם פורץ דרך בתפיסה של הפריצה למערכות ציבוריות והנחיצות למעורבות פעילה בתוכן. דבר שלצערי עד היום עדיין לא תפס אחיזה בקרב חלק ממובילי ההתיישבות ביו"ש.