"משכן אבנה לך בלִבִּי
למען תוכלי לנוח מנדודייך.
משכן אבנה לך בלבי
למען תוכלי אסוֹף שוב כוחותייך" (הזמר והיוצר ביני לנדאו)
גלות מצרים, גלות בבל, גלות פרס ומדי והגלויות הבאות אחריהן – לכל אחת יש משמעות מיוחדת משלה. המשותף לכולן הוא: היותנו מחוץ לבית. להיות "לא בבית" זה בשתי מילים פירוש המילה גלות.
הרמב"ן, בהקדמתו לספר שמות, מסביר שגאולת מצרים לא הושלמה עד יום הקמת המשכן. למה? מה הקשר בין שני הדברים? המצרים כבר טבעו בים ואפילו תורה קיבלנו, אז מה חסר? התשובה היא שהגלות היא התרחקות מבית אבא ואימא. בניית המשכן היא השיבה לביתם. ביום שבו בנינו את המשכן, שבנו אל מעלת אבותינו. זהו, יש לנו בית ואפשר להיפרד מהגלות ולהתחיל חיים חדשים. אנחנו לא גולים אלא גאולים.
מה הקשר בין בניית המשכן לאבות שלנו? זו שאלה רטורית כמובן. אם בוחנים את כוחו של בית המקדש בפרמטר של "השראת שכינה", הוא לא שונה מביתם של אברהם, יצחק ויעקב. ביתם של האבות, הסלון, המטבח, חדרי השינה וכמובן חדר האורחים, היה בית מקדש.
פרשת השבוע מתארת בפרוטרוט את המידות המדויקות של המשכן ומאריכה בכל פרט ופרט שהיה בו –כיצד היה ואיך בדיוק נעשה. אך כשהיא מדברת על התכל'ס, על השראת השכינה שהייתה במשכן, אומרת הפרשה באופן קצר וברור: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). השל"ה הקדוש שואל על שינוי הלשון שיש בפסוק הזה: "ועשו לי מקדש" – מקדש אחד, אז ההמשך צריך להיות "ושכנתי בתוכו" – לשון יחיד, ולא "בתוכם" – לשון רבים? התשובה המשמחת היא: מעלת בית המקדש נמצאת בתוך כל יהודי ויהודי. ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מכם.
הגאולה השלמה, השיבה הביתה אל מעלת האבות, היא ההבנה שהלב היהודי הוא בית מקדש. נכון, התורה נתנה לנו מידות מדויקות כיצד בונים משכן והפסוקים הללו הכרחיים כדי להבין איזו שלמות נצרכת כדי לקיים את "בלבבי משכן אבנה". אבל אנו, העומדים מחוץ ללב של חברנו, אל לנו לתהות על מידות המשכן שהקים. כשהמהנדס של מידות המשכן הוא הלב, ודאי שהמשכן של כל אחד בא לידי ביטוי באופן שונה. אל לנו לזלזל ברגשות הלב של חברנו, אנו עלולים להביא עליו חורבן. חורבן בית המקדש.
מתוך הניוזלטר של ארגון "קרוב ללב". לתגובות: [email protected]