שאלה: האם על פי ההלכה ישנה חובה לשמור על חוקי התנועה של המדינה?

תשובה: על מנת לענות על השאלה יש לבחון שלושה תחומים. 

דינא דמלכותא – החיוב הכללי לציית לחוקי המדינה.

האם מי שנוהג שלא כדין נחשב כמי שעבר על האיסור שבכניסה מודעת לסכנה.

אחריות הפגיעה באחרים בגין הנהיגה הפרועה.

דינא דמלכותא

מחמת קוצר היריעה לא ארחיב בסוגיה. רק אזכיר כי אין כל ספק שדברי ר' חנינא במשנה באבות (ג,ב) "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו", בוודאי מתייחסים לתקנות מעין חוקי התנועה, המיועדים להגן על החברה.

האיסור להיכנס לסכנה

במקומות רבים מזכירה הגמרא את האיסור להיכנס לסכנה ואת הביטוי "חמירא סכנתא מאיסורא". דין זה נפסק ברמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק יא):

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר [...] ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים. הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות .

הרמב"ם קבע "אסרו חכמים", והמפרשים והפוסקים נחלקו האם האיסור לסכן עצמו הוא דין דאורייתא וחכמים רק הגדירו את המקרים (דעת הסמ"ע והלבוש) או שאיסור הסכנה העצמית הוא מדרבנן (דעת רבנו ירוחם). מכל מקום, לכולי עלמא אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה.

אולם, ישנם מקרים בהם מותר להסתכן, היתר זה נקרא בש"ס (בעקבות תהלים קטז): "שומר פתאים ה' " ובגמרא ביבמות (עב,א) ובשבת (קכב,א) הוגדר ההיתר להסתכן רק ב"דבר שדשו בו רבים" היינו, לסיכון שבני האדם נוטלים באופן נורמטיבי. יש מי שטוען כי רבים אינם נוהגים על פי חוקי התנועה וממילא זהו היתר להסתכנות בנהיגה. לענ"ד טענה זאת אינה נכונה מארבע סיבות: א) למרבה הצער, אנו רואים בעינינו שה' אינו שומר את הפתאים העוברים על חוקי התנועה ומספר הנפגעים גדול. ב) "שומר פתאים ה' " נאמר דווקא לגבי סכנה רחוקה ולא בעניין מצוי, כפי שמבואר באחרונים. ג) האמירה "דשו בו רבים" אינה הסיבה להיתר אלא דרך לקבוע האם מדובר במצב מסוכן. כאשר החברה והמדינה מענישות בחומרה על עבירות תנועה – זוהי אינדיקציה שהדבר אכן מסוכן. ד) כפי שארחיב מיד, במקרה זה מדובר גם בסיכון הזולת שלגביו לא נאמר "שומר פתאים ה'".

סיכון אחרים

בממסכת מכות וברמב"ם (רוצח ושמירת הנפש) ישנו דיון על הגדרת הורג נפש בשגגה.

הרמב"ם בתחילת פרק ו' מחלק את ההורגים בשגגה לשלוש קבוצות:

יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו [...] ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל כמו שביארנו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות [...]. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו [...].

אין ספק שהעובר על חוקי התנועה וגרם למוות הינו שוגג הקרוב למזיד מפני שהוא פושע ובוודאי ש"היה לו להיזהר", כלשון הרמב"ם, ואינו יכול לגלות ומותר לגואל הדם להורגו.

סיכום

שמירה על חוקי התנועה הינה חובה הלכתית ברורה הן מצד חוקי החברה, הן מצד איסור הכניסה לסכנה והן מצד סוגיית רוצח נפש בשגגה. לאור זאת, קיים גם איסור לנסוע עם עבריין תנועה ויש לפרסם את העבריינים המוּעדים על מנת שאחרים לא ייכשלו בכניסה לסכנה.

רבני הר חברון חיברו תפילה שתודבק על ההגה ותיאמר לפני כל נסיעה:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,

שֶתַּעֲזְרֵנִי עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנִי

שֶאֶשָּמֶר מְאוֹד בְּמִצְוַת "וָחַי בָּהֶם"

לְעַצְמִי וּלְזוּלָתִי,

שֶׁאֶזָּהֶר מְאוֹד וְאֶתְּרַכֵּז בִּמְלֶאכֶת הַנְּהִיגָה וְאַקְפִּיד עַל חֻקֵּי הַתְּנוּעָה, וּבַזֶּה אֶשָּמֶר מִלַּעֲבֹר חַס וְשָׁלוֹם עַל "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹוד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"

וּמִכֹּל נְגִיעָה לִשְׁפִיכוּת דָּמִים,

וְאֶשָּמֶר מְאוֹד שֶלֹּא תֵּצֵא תַּקָּלָה מִתַּחַת יָדִי

בְּחוֹסֶר תְּשׂוּמַת לֵב וּבְשִׁכְחָה.

אָמֵן. כֵּן יְהִי רָצוֹן

מתוך העלון "שבת בשבתו"