האם ניתן למצוא קשר בין שלושת הציונים החלים בעשרה בטבת: תחילת המצור על ירושלים, תרגום התורה ליוונית ויום הקדיש הכללי? לכאורה, לא.
במבט מעמיק יותר, ניתן לגלות כי המכנה המשותף של אירועים אלו הוא המגמה לטשטש את המובן מאליו.
עשרה בטבת הוא אחד מארבעה ימי צום שניתקנו על חורבן בית המקדש. לפי המסופר בספר ירמיהו, ביום זה החל המצור על ירושלים שנמשך יותר משנה וחצי. בסיומו של המצור הובקעה ירושלים ויחד עימה הוחרב המקדש.
יום עשרה בטבת מצוין במגילת תענית כיום שבו שרר חושך בעולם לאחר שיומיים קודם לכן בח׳ בטבת תורגמה התורה ליוונית ״חושך ירד לעולם שלושה ימים״.
בדורות האחרונים לאחר קום המדינה מצוין יום עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי, זהו יום שבו נהוג לנהוג מנהגי אבילות על קדושי השואה שמקום קבורתם אינו נודע.
האם ניתן למצוא קשר בין שלושת הציונים הללו: המצור על ירושלים, התרגום ליוונית ויום הקדיש הכללי?
במבט ראשון, נראה שאין קשר ברור בין שלושת האירועים הללו. אולם, במבט מעמיק יותר, ניתן לגלות כי המכנה המשותף של אירועים אלו הוא המגמה לטשטש את המובן מאליו.
המצור על ירושלים הוא אירוע מכונן שלא הובן כהלכה בימים ההם בממלכת יהודה. אירוע זה הפך את העם היושב בירושלים לנרדף ולאחר מכן לגולה.
הסיבה המוזכרת כסיבה לחורבן ולגלות מנוסחת לרוב במילים ״מפני חטאינו גלינו מארצנו״. הפיכת הרצוי בעיני האלוה בדמותו של החטא גורמת בהכרח להפיכת סדרי בראשית. וכך קורה שהישיבה בירושלים שהיא מובנת וברורה מאליה, נעלמת ובמקומה מגיעה הגלות, מציאות בעייתית שבבסיסה טמון הרעיון לבלבל את התושבים במקומות שונים כפי שנהגו בדרך כלל המלכים הבבליים לעשות לאלו שהיגלו מארצם.
תרגום התורה ליוונית הוא אירוע מכונן בפני עצמו. התרגום מטבעו הוא פרשנות, ופרשנות, כאשר היא נעשית בלשון יוונית שהחשיכה את עיניהם של ישראל, גורמת בהכרח לשלושה ימי חושך. חושך מטבעו הוא מציאות שתחומה בתחום הספק ובתחום החוסר ודאות. התרגום הוריד חושך סמלי בעולם, מפני שהדברים הברורים הפכו להיות בבחינת פרשנות, ופרשנות כולנו יודעים היא רק צד אחד של המטבע.
אין צורך לומר כי השואה, האירוע החמור ביותר שאירע לעמינו, הוא אירוע מכונן מפני שתבונתו של האדם והראציונליות שהייתה נר לרגלם של הגרמנים הוכחה כמזוייפת. החושך המחשבתי שהביא שואה לעמינו דווקא במקום שהנאורות הייתה נחלת הכלל הייתה ועודנה תמרור הזהרה באשר למגבלותיו של השכל והיא גורמת בהכרח לחיפוש עוגנים מוסריים ברורים שאינם משתנים.
יום עשרה בטבת יכול להיחשב יום שבו מתכנסים יחד הספק והברור, המוסר היחסי שמתחלף על פי האופנה לעומת המוסר הנצחי. ראשית תפקידו של האדם לברור לעצמו את הברור לו ועם זאת לדעת כי גם הדברים הברורים בחברה שבה אתה חי יכולים להיות מצג שווא שלעיתים מוביל להרס ולחורבן.