פעם, כך היינו שומעים מההורים שלנו כל אימת שהיינו מבקשים מהם כסף, לא היו מפונקים כמו היום. היו יוצאים לעבוד, משיגים עצמאות כלכלית בגיל 15 ומסתפקים במועט. אפשר והם צודקים, כדרכם של הורים, או ששכבות האבק שהצטברו על זכרונם צבעו את התקופה ההיא בגווני ורוד. מה שבטוח – ילדים בני חמש עשרה רחוקים היום מעצמאות כלכלית כרחוק בג"צ מבית הדין הרבני הגדול.
תקנות הרבנות
ומה עניין בית הדין הגדול לכאן? ובכן, בשנת תש"ד, ארבע שנים קודם קום המדינה, התכנסה מועצת הרבנות הראשית וקבעה שחיוב המזונות של אב לילדיו יוטל עד גיל 15. הקביעה הזאת היא חידוש משמעותי ביחס להלכה המסורתית בנידון. בשולחן ערוך (אבן העזר עא,א) נפסק כי חיוב המזונות הוא עד גיל שש בלבד, מעבר לכך ניתן רק להכלימו או לשדלו לכך. התקנה החדשה של הרבנות מבוססת על ההבנה שבחלוף הדורות השתנתה המציאות, ואין לילד בן שש את היכולת להתפרנס באופן עצמאי.
אך גם מאז ההתכנסות הדרמטית בתש"ד, חלו כמה שינויים ברוח התקופה. מועצת הרבנות התכנסה בשנית, בקיץ הלוהט של שנת תשל"ו, לדון בהארכה נוספת של תקופת החיוב של תשלומי המזונות. הפעם קבעה הרבנות, כי על בתי הדין להטיל חיובי מזונות עד גיל 18. ההחלטה הזאת אמנם עברה, אך בצורה לא חלקה בכלל. הרב עובדיה יוסף, שנעדר מן הישיבה, סירב לחתום על טופס ההחלטה בטענה כי "תקנה כזאת צריכה להיות על ידי כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה". עם זאת, ברוב ככל פסקי הדין שניתנו בנושא מאז, שלטת הגישה המקבלת את הארכת תקופת המזונות.
ואחרי גיל 18
אך, אין זה סוף דבר. במציאות המוכרת לנו כיום, מסלול החיים שולח את רוב בני הנוער לשירות צבאי או לאומי, וכן לישיבות ומסגרות קדם-צבאיות. הנערים לא מרוויחים בתקופה הזאת כדי חייהם, ושאלת המזונות שבה ועולה לפנינו. בתביעה שהוגשה בפני בית הדין האזורי באריאל, דרשה האם תשלומי מזונות מהאב עבור בנם המשותף למרות שעבר את גיל 18. לטענתה, אין כל הבדל באספקט הכלכלי בין הגילאים, היות והוא ממשיך ללמוד באותו מוסד, ומשכך אין טעם בהפסקת תשלום המזונות של האב.
בפסק הדין, אותו כתב הרכב הדיינים בראשות הרב מאיר פרימן, מוצגת מחלוקת תפיסות מרתקת באשר לתקנות שנבנו זו על גבי זו. השולחן ערוך, אחרי הפסיקה שלו לגבי תשלומי מזונות שהבאנו קודם, מסייג שאם האב ידוע כבעל אמצעים ובנו זקוק לסיוע, מחייבים אותו לסייעו מדין צדקה. וכאן נחלקו השיטות באשר ליסוד שמכוחו תקנה הרבנות הראשית את שתי התקנות – יש שטענו, שכח הרבנות הראשית יפה ככח התקנה הקדומה, וכשם שקבעו חכמים מזונות עד גיל שש בזמנם, כך תיקנה הרבנות הראשית מזונות עד גיל 18 בזמננו. ברם יש הטוענים, שתקנתה של הרבנות הראשית מסתמכת על חיוב הצדקה שמובא בשולחן ערוך, והיא קבעה שעד גיל 18 הילד הוא כעני הזקוק לסיועו של האב.
ברם כולם מודים, קובע הרב פרימן, שגם אם התקנה אינה תקפה לגבי מי עבר את גיל 18, ישנו חיוב צדקה על האב כלפי בנו באם הוא בעל האמצעים הנדרשים. בהתאם לכך, פסק בית הדין לחייב את האב בתשלומי מזונות ומדור עד שיסיים הבן את חוק לימודיו. אמנם, היות ומדובר על חיוב מדיני צדקה, מוגבלת חובת התשלום בכך שלא תעלה על שיעור של 40% ממשכורתו של האב. לגבי תשלומי מזונות עבור ילדים המשרתים בצבא או מסגרות אחרות, התעוררה מחלוקת בין דייני בית הדין האזורי בנתניה. אב בית הדין, הרב שלמה שפירא, רצה לחייב בשליש מהמזונות בהתאם לנהוג בבתי משפט לענייני משפחה, ברם דעתו נדחתה על ידי רוב הדיינים.
אז נכון, כנראה שלפני 70 שנה נערים בני 15 אכן התפרנסו בכוחות עצמם, אך כדאי שנזכיר להורים שלנו – 400 שנים מוקדם יותר היה זה בגיל שש, כך שגם הם די מפונקים.