איך שלא הופכים את בית הספר, קשה להתעלם מהמימד הקונפורמי שזועק מבין מרחביו וקירותיו:
"שמת לב" אמר לי פעם מורה בחדר מורים: "שבתי ספר, בתי חולים ובתי סוהר בנויים מבחינה אדריכלית בדיוק באותה הצורה? הכול במרובע. מסדרונות צרים. חדרים פנימיים. גם בבתי כלא יש צלצולים בכדי לבשר לאסירים על זמני ההפסקות. מטריד משהו לא?".
בכיתה התלמידים יושבים מעבר לשולחנות מרובעים. כמו הכיסאות. ובדר"כ בבחינות הבגרות על פי רוב, יש לשאלות תשובה אחת: א. ב. ג. או ד. ומה לגבי תשובה יצירתית שדורשת חשיבה מחוץ לקופסה? אם זה לא בשאלונים היא בהחלט תתקבל אבל לא בבית ספרנו.
*
העניין מתחיל להיות מורכב כאשר המערכת נתקלת בתלמידים נון קונפורמיסטים או כאלו שחושבים בעיגולים בעוד שאר חבריהם מתוכנתים לחשוב בדיוק כמו שחינכו אותם: בריבועים.
תלמידים אלו מצריכים גמישות מיוחדת מצד המערכת כמו גם אלסטיות מחשבתית. או אם תרצו: מזל:
במקרה הטוב הם ייפלו על מחנך מוכשר שידע לקרוא את נפשם בין השורות ולעגל ולכופף את החוקים
במקרה הרע הם ככל הנראה ייפלטו מהמסגרת.
*
אנחנו יודעים שחינוך הוא הרבה יותר ממדע מדויק: הוא יותר דומה לזריקת אבן לנהר ולניסיון לצפות לאיזה כיוון תלך אדוות המים: אתה יכול לנסות ולכוון את האבן, אבל אין לנו באמת איך לשלוט בעוצמת ובכיוון האדווה.
השבוע נתקלתי באמא מאוכזבת שטענה שהמורים בבית הספר לא יודעים להכיל את בנה:
במקום לחשוב מחוץ לקופסא הם פשוט מעמידים מולו קיר בטון שגורם לו להתרסק בכל פעם מחדש.
נזכרתי בעקבות דבריה במקרה שקרה לי בשנה הראשונה שלי להוראה:
"מה אתה עושה?" שאל אותי שאל אותי אחד מהמחנכים הוותיקים בסגל המורים שנחשב לאגדה.
"כשאתה מגלה שתלמיד שחזרת והזהרת אותו שייכנס לשיעור, ואחרי שהבטיח לך שהוא נכנס אתה מוצא אותו במגרש, משחק כדורגל עם עצמו?"
שחזרתי את כלל התרחישים שלמדתי במכללה לחינוך. לא היה אף מודל מוכר שהכין אותי לתרחיש זהה:
"לבוא אליו בכעס, להעיף הביתה וללמד אותו לקח?" ניסיתי
הוא הקשיב לי ואמר לי לבוא אחריו.
הגענו למגרש ואז התלמיד ראה אותנו והחליף צבעים מרוב בהלה. כמעט נדמה לי כחיה פצועה שנלכדה בפנסי הצייד. הוא ידע שזו ההזדמנות האחרונה לפני שהוא עף הביתה. הוא החזיק את הכדור והחל למלמל בפחד:
"לא שמעתי את הצלצול המורה". ניסה.
מבלי לומר לו מילה, הוא ביקש ממנו את הכדור שעלה הרבה כסף. התלמיד הבין שזו כנראה הפעם האחרונה שהוא רואה את הכדור בחודש הקרוב, אבל אז, לתדהמתי, הוא ביקש מהתלמיד לגשת לשער.
התלמיד המבולבל ניגש לשער. לא מבין מה הולך.
"תבחר צד" ביקש ממנו. אבל הוא לא הבין.
"איפה אתה רוצה שאני אכניס לך את הכדור?".
התלמיד הנבוך שחרר חיוך ראשון.
"נו המורה, מה אתה רוצה?".
"אני רוצה שתבחר צד ותראה איך שאני מכניס לך, בדיוק כמו שהקבוצה שלי מכבי חיפה תכניס היום לקבוצה שלך בית"ר ירושלים".
התלמיד הצביע על צד שמאל. ואז נעמד מוכן בשער:
חבר שלי המחנך ניגש במלא הרצינות לכדור. הניח אותו ביראת כבוד. הלך אחורה ועשה את התנועה המפורסמת של אריק קנטונה כשסידר את הצווארון שלו. ואז החל לרוץ והוציא מעצמו בעיטת פנדל יפייפיה ומושלמת שהסתיימה בין החיבורים בדיוק בצד שהוא הבטיח לתלמיד.
התלמיד מופתע מהמיומנות של המורה שלו, שוב חייך ואמר לו בהתפעלות: "סחטיין המורה! איזו בעיטה!".
המורה ניגש אליו, הרים את הכדור, הגיש לו אותו בחזרה ואמר לו:
"אף פעם אל תיתן לאוהד מכבי חיפה לבעוט לך פנדל. אנחנו צריכים לעבוד על המיקום שלך בשער".
עכשיו התלמיד כבר השתחרר לגמרי. ואז חבר שלי המשיך:
"יאללה, לך מהר לכיתה ותסתכל עליי: אני סומך עליך. כשאתה אומר לי שאתה בשיעור אז אתה בשיעור".
"כן המורה". ענה לו התלמיד ודפק ספרינט לכיתה.
*
"אתה מבין?". אמר לי חברי המחנך:
"כשאתה מורה והוא תלמיד אז אין באמת חשיבות למה שהוא מבטיח לך כי מבחינתו אתה מייצג את המערכת. הוא לא הפר את האמון שלך אלא של המערכת שממנה גם ככה כבר התייאש.
אבל דרך המשחק ששיחקתי איתו, הוצאתי את שנינו מהמערכת של מורה תלמיד ולקחתי אותנו למערכת של אדם מול אדם. או יותר נכון אוהד מכבי חיפה מול אוהד בית"ר ירושלים.
ואז שהסתכלתי עליו כשווה בין שווים, פתאום הוא הבין שיש ערך למילה שלו. הוא כבר לא עוד תלמיד. הוא אדם שווה ואם ישקר אז הוא כבר לא מפר את האמון של המערכת אלא את האמון של האדם שעומד מולו.
ואת זה הוא כבר לא הולך להפר. אני חותם לך".
חשבתי כמה מורים אני מכיר שלא רק שלא היו מעיפים את התלמיד הביתה או לפחות מביאים לו מכתב, אלא היו יורדים למגרש, בבחינת 'באשר הוא שם', ומתחילים לשחק עם התלמיד שלהם כדורגל?
וכמה חשוב, שלכל מורה, יהיה גם את התכונה הנפשית של הזרימה הזו, של הלעגל פינות ולצאת לגמרי מהחשיבה המקובעת.
לפעמים זה כל מה שצריך בשביל להשפיע באופן ישיר על עתידו של התלמיד ולהכריע האם הוא ייפלט מהמסגרת או שימשיך לעבר ההזדמנות הבאה שמחכה לו מעבר לעיגול.