נרותיי הזעירים, דקיקים ומרצדים, זיכרונות מעוררים. זיכרונות על הזמן הזה, באותם הימים.
מעניין איך זה לחיות תחת אימפריה שלטת, שכוחה כבר מזמן לא תלוי רק ביכולותיה הצבאיות, שכוחה בעיקר בפיה המדבר גדולות. אימפריה עם רעיונות חובקי עולם, שאיפות של צדק, מצוינות ועתיד מושלם. מחשבות על מהות החיים, מטרתם וטיבם.
אימפריה שוטפת שבתחילה לא כופה את עצמה על איש או על עם, רק מציעה תרבות חלופית וכמה שינויים בהשקפת העולם. חיים אחרים, שאיפות חדשות, מטרות נחשקות ונוצצות.
זיכרון איך הכול נוהים אחריה ושבויים בקסמה, מבלי שיקום מעורר, מזהיר או מוחה על סופה. על מה נזהיר? במה נמחה? אין כאן לא כפיה ואף לא גזרות, רק הצעות חדשות.
ואותן הצעות קונות להן שביתה, משנות אופייה של אומה שלמה. בתחילה יחידים, משם למשפחות, עד שקשה לזהות ערים שלמות.
'בכל צרתם לו צר' ו'עִמו אנוכי בצרה', ומעומק המבוכה צומחת ישועה.
'מי עורר את קצפה של אותה אימפריה?', שאלתי את הנר. 'מה הביאה לגזור גזירות ואת עמנו כנגדה לעורר?'.
הנר, דקיק מכדי לענות, רק שתק ורמז לשתי אפשרויות – הם לא יכלו לשאת את הידיעה כי ישנו קומץ עקשן, כזה המסרב להתבולל בתוכם ונשאר קפדן.
או שמא אולי, זו בכלל אינה סיבת הגזירות, אולי מי שעוררם לכך הוא דווקא המצמיח ישועות. אַת יְשנה וליבך עוד רגע חדל מלפעום, ואילולא הגזירות הוא עוד חלילה ידום.
הרי תמונת המצב, תמונה עגומה: זוכר מה למדת על זרימה וזחילה איטית אחר תרבות זרה? זוכר נהִיה אחר עמים שפלים וחקיינות זולה? מי יעמוד בפרץ, מי ישים גדר, מי יתמה על הפיכתנו לעם אחר.
הגזירות הקשות אינן חלק מהצרה ושיאה של מחלה, הגזירות הקשות הינן הרפואה ועבורנו ממש בשורה. כשהקפיץ משוחרר, כשהוא חסר לחץ וכפייה, אין בו כוח להתעורר, הוא לא חש רתיעה. רק הלחץ ודווקא המועקה, הם המעוררים למלחמת חורמה כנגד החניקה.
כגור אריה יהודה יזנק הקפיץ מן הבשן, עזים שבאומות יעמדו על נפשם. גם הנוהים, גם התועים, גם החסרים עמוד שדרה רוחני, אפילו המתייוונים. כולם, כמו ציפו בדריכות, יפרצו במרד כנגד אותה מלכות. ממכבשי האיוולת וטמטום הדעות, באו מים עד נפש, רוצים את עצמנו לשוב להיות.
והנר, כה קטן, אך באורו שקדן. לא מתרשם, לא מתפעל, מאיר את כל העולמות בכוחו, עקשן וסרבן. 'בימים ההם בזמן הזה', הוא מסמן לי בקריצה, הסר דאגה מליבך, בטח בה', פעל וראה התעוררות מחודשת ויקיצה.