
קראנו השבת בסוף פרשת בשלח אודות הציווי במחיית עמלק, אך למעשה ראינו כי שאול התקשה לבצע זאת מתוך חמלתו ולכן לא הכריתו. המדרש זוטא - קהלת (בובר) פרשה ז, טז אומר על כך דברים חדים ביותר:
"אמר ריש לקיש כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים".
אכן, שאול חמל על עמלק האכזרי ואף מצא לכך צידוק הלכתי-מוסרי, כנזכר במסכת יומא כב ע"ב:
"ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה".
צידוק זה על פי נטייתו ההגיונית והרגשית האנושית, בלבלה את חשיבתו בכלל, והיהודית בפרט, כנזכר שם בהמשך:
"ובשעה שאמר לו שאול לדואג סב אתה ופגע בכהנים, יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה".
גם ביחסו האכזר לנוב עיר הכהנים, מצא לכך צידוק, בהאשימם בשותפות למרד של דוד (שמואל א', כב, יג).
החשיבה היהודית מנותבת על פי ציוויו של בורא העולם, בכלל, ויצרן האדם, בפרט. בל ננסה להתחכם לראייתו החובקת עולם והמקיפה גם את הרחמים וגם את הדין וגם את האמת.
גם בדורנו, כאשר אויבינו מנסים לכלות אותנו, ראינו כי ככל שנעשו נסיונות לגלות הקלה והתחשבות במעשיהם, לא זכינו ליתר הבנה והכרה אפילו בזכות הבסיסית של קיומנו בכלל, ובזכותנו על ארצנו בפרט.
אדרבה, לעתים, נשמעים קולות בתוכנו, כי יש צורך לוותר עוד ולהתחשב יותר בהם, אך כאשר יש עשבים שוטים בתוך עמנו - ותמיד היו כאלה שאותם יש למנוע באופן ברור- אותם קולות מגלים יתר תקיפות ואף משווים בין גודל ועוצמת התופעה בתוך עמנו, לתופעה וממדיה הנמצאים אצל אויבנו, עד כדי כינויים "טרור יהודי".
חכמים היזהרו בדבריכם, בינתיים, אנו המותקפים ואנו הסובלים בכמות ובאיכות, למרות כל ניסיונותינו להקל ואף לסייע לאותה אוכלוסייה המכילה בקרבה מספר רב של טרוריסטים.
אין צורך בניסיונות תצוגה ראוותנית כי אנו מאוד מוסריים. המוסר היהודי מספיק מוצק ומלא צדק ורחמים אך גם נזכור כי אנו כבש בין שבעים זאבים, ולעתים אין בררה אלא להילחם בעוז ולהגן על קיומנו.