בתורה מוזכר חג השבועות שלוש פעמים אך לא בשם חג מתן תורה. אם כן יש לברר מדוע אנחנו קוראים לו כך בתפילות ובקידוש, ומדוע התורה לא קוראת לו כך. לראשונה מוזכר חג השבועות בפרשת אמור. שם הוא נקרא יום החמישים לספירה ויום חג שבו מביאים את שתי הלחם. בפרשת פינחס מופיע החג בפעם השניה בשם יום הביכורים ורק בפעם השלישית בפרשת ראה הוא נקרא חג השבועות. ועולה השאלה מדוע לא נקרא החג גם חג מתן תורה?
בספר "שולחן ערוך הרב" של בעל ה"תניא", הרבי הראשון של חב"ד, מסביר דבר זה על פי לוח השנה שבידינו. הרי לחג השבועות אין בעצם תאריך מדויק בתורה כמו לכל החגים. חג שבועות הוא יום החמישים מט"ז ניסן, אך אין לו תאריך מפורש בתורה בכמה בסיון נחגוג אותו. לפיכך יוצא שכאשר היו מקדשים את החודש ע"פ הראייה, היה חג השבועות יכול לחול בכמה תאריכים.
אם ניסן ואייר היו חודשים מלאים של 30 יום, חל חג השבועות בה' בסיון, ואם היו שניהם חסרים, בז' בסיון, ורק כאשר חודש אחד מלא וחודש אחד חסר, חל חג השבועות בו' בסיון בו ניתנה התורה. לפיכך יוצא, שעד שלא תוקן הלוח הנהוג היום, ע"י הלל השני, לא תמיד חל חג השבועות בו' בסיון, לכן לא ניתן היה לקרוא לחג זה חג מתן תורה. אך כיום, תמיד חודש ניסן מלא ואייר חסר, לפיכך בימינו חג השבועות הוא אכן חג מתן תורה.שהרי חג השבועות חייב להיות יום 50 מט"ז ניסן, ולפי הלוח שלנו יום זה הוא תמיד ו' בסיון.
אלא שיש לברר, מדוע באמת לא נתנה התורה לחג השבועות תאריך בחודש, כמו לכל החגים? ניתן לומר, שהתורה רצתה לקשר את חג השבועות עם פסח. כלומר, חג החרות לא הסתיים כל עוד לא ניתנה תורה. עם ישראל לא יצא לחרות כדי להיות עם ככל העמים אלא כדי לקבל את התורה ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. לכן חג השבועות כביכול איננו עומד בפני עצמו אלא הוא סיום החג של פסח, זמן השלמת החרות במתן תורה.
אף התאריך של מתן תורה נמצא במחלוקת בגמרא. דעת חכמים היא שהתורה ניתנה בו' בסיון, אך ר' יוסי סובר שהתורה ניתנה בז' בסיון. כך מתוארת בגמרא [שבת דף פו,פז] השתלשלות האירועים: בראש חודש סיון הגיעו למדבר סיני.
בב' בסיון נאמר למשה רבינו "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", לכן יום ב' סיון נתכנה בפי רבים "יום המיוחס", כי בו התייחסו ישראל כעם סגולה. ביום ג' בסיון, משה מצווה על הגבלת ההר, כלשון הפסוק:"השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו". ביום ד' בסיון נצטוו ישראל לפרוש מנשותיהם :"וקידשתם היום ומחר". כי מתן תורה תוכנן ליום ו' סיון.
לדעת חכמים אכן כך היה, אך לדעת ר' יוסי משה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו, כי הבין ש"היום" דומה למחר, כמו שהיום השני לפרישה הוא יממה שלימה כך צריך להיות גם היום הראשון, ולכן ד' סיון בבוקר, בו דיבר איתו ה', אינו יכול להיות היום הראשון כי אין לילו עימו, לפיכך הוסיף משה עוד יום כדי שיהיו שתי יממות שלימות, והתורה ניתנה בז' בסיון.
נשאלת השאלה האם ניתן לומר כיום על שבועות שהוא חג מתן תורה גם לפי ר' יוסי?
הרב לוי יצחק מברדיצ'וב מסביר, שאומנם לפי ר' יוסי התורה ניתנה בפועל בז' בסיון, אך הקב"ה מצידו היה מוכן לתת את התורה בו' בסיון. כלומר, קבלת התורה היתה אכן בז' בסיון אך קדושת היום של מתן תורה,כפי שנקבעה ע"י הקב"ה נותרה בו' בסיון. כך ייתכן להבין את האמור בהגדה,:"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" וכן את האמירה, "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן",כלומר, עצם העמידה לפני הר סיני והקדושה של יום זה, תיקנה את חטא האדם הראשון עוד לפני מתן תורה.אם כן, אף לדעת ר' יוסי ישנה סגולה מיוחדת ביום זה כי רצונו של ה' יצר מציאות של כוח מתן תורה ביום ו' בסיון.
רעיון זה, שבימי החגים טמון כוח של קדושה שחוזר בכל שנה ושנה, הוא רעיון חסידי מפורסם, המוזכר בהרבה ספרי חסידות. לאמר, מצוות החגים אינם מעשים סמליים גרידא, אלא הם מעוררים את כוחו הרוחני של אותו היום. בפסח, כוח של גאולה, בשבועות, כוח מתן תורה, בסוכות כוח של השגחה אלוקית וכו'. רעיון זה אף נמצא ברמח"ל בספרו דרך ה' [חלק ד פרק ז]
כאן המקום להזכיר את "תורת המספרים" של המהר"ל מפראג. לכל מספר יש משמעות רוחנית תורנית. המספר שבע מסמל את הקדושה שבטבע. שישה צדדים של ה"חומר", כלומר, ארבע רוחות השמיים ומעלה ומטה, והנקודה הפנימית היא הקדושה שבטבע שמתבטאת ביום השבת.
קדושה זו קיימת כבר מבריאת העולם ולא תלויה כלל במעשינו.
המספר שמונה מסמל את הקדושה שלמעלה מן הטבע, הקדושה אותה אנחנו מכניסים בטבע. לפיכך מספר זה מסמל את התורה. לאחר ספירת שבע כפול שבע ימי העומר, ניתנת התורה ביום החמישים שהוא ה"שמונה" הגדול. אף ברית מילה היא ביום השמיני וכן כל בהמה כשרה לקרבן רק מהיום השמיני ללידתה.
בספר תהילים, פרק קיט, ישנם שמונה פסוקים לכל אות של הא-ב, כי נושא הפרק הוא תורה, לכן בכל פסוק כתוב עדותיך, או מצוותיך, או חוקיך, או תורתך וכיוצא בזה.
ניתן להוסיף, שהמספר שש, על אף שנראה כמסמל את החומר בלבד ללא משמעות רוחנית, יש בו בחינה עמוקה הקשורה לשבועות.
במגילת רות מסופר, שבועז נותן לרות שש שעורים, וחז"ל עומדים על כך שלא ייתכן שנתן לה שש סאים של שעורים, שאין דרכה של אישה לסחוב כמות כזו גדולה. לכן מסבירים חז"ל [ומובא ברש"י למגילת רות] שרמז לה, שיצא ממנה המשיח שנתברך בשש ברכות, כמו שנאמר בפסוק:"ונחה עליו רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה".
גם כשממליצים על דוד שיבוא לפני שאול לנגן לפניו, נאמר עליו:"יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ:[ שמואל א פרק טז פסוק יח]
גם כאן נאמרו על דוד שישה דברים. אף הסמל של "מגן דוד" יש בו שש פינות.
נראה להסביר, שדווקא המספר שש מסמל משיח, כנגד אלו החושבים שהמשיח בא לנתק אותנו מעולם החומר, דווקא המשיח בא לתקן את כל עולם החומר, ולתת משמעות רוחנית גם לדברים החומריים כמו בניין הארץ.
יש מדרש האומר, שאם באת לנטוע נטיעה ואומרים לך שהמשיח הגיע, על תעזוב את הנטיעה אלא קודם תיטע, ואח"כ צא לקבל פני משיח. כוונת מדרש זה, שאין מטרת המשיח לנתק אותנו מעולם החומר והיצירה. עדיף לאחר לקבלת פני משיח ובלבד שתמשיך בנטיעה, כי אדרבה,זו המטרה של המשיח, לעסוק בנטיעה.
הגימטריה של המילה גבורה היא 6*6*6 .
יוסף הצדיק היתה לו יכולת של הורדת השפע האלוקי לתוככי החומריות של מצרים, לפיכך הגימטריה של שמו היא 156 , כלומר שש פעמים 26 שהוא שם ה'.
דווקא אצל הנוצרים יש פחד מהמספר שש, ואצלם הוא מסמל את השטן. אכן מבחינתם הם צודקים, שטן הוא מכשול בלשון התורה, ואכן המשיח הוא המכשול של הנוצרים שיוכיח את השקר הגדול שלהם ואז יתברר בעליל שעם ישראל הוא העם הנבחר.