רועה גרמנית

אלה היו הימים של תחילת מגפת הקורונה. העולם כולו היה בהלם מוחלט מהנגיף החדש, והאזרחים בכל מדינה ומדינה היו נואשים לקבל מידע שיעשה סדר במציאות החדשה שנכפתה עליהם. בגרמניה, מי שניסתה לתווך את המידע לציבור הייתה הקנצלרית האהודה. במסיבות העיתונאים ההן מרקל לא הייתה הקנצלרית שמנהיגה את המדינה החשובה באירופה. היא לא השתמשה בנאומים חוצבי להבות, שמעולם לא אפיינו אותה. היא לא האשימה את יריביה הפוליטיים או את הציבור, וגם לא טענה שהיא יודעת יותר מכל אחד אחר ורק היא צודקת. היא פשוט ישבה ליד השולחן והסבירה בצורה הפשוטה ביותר את המדע שמאחורי המגפה. בסופו של יום, לא היה דבר מתאים מזה. מרקל בנפשה היא מדענית הרבה לפני שהיא פוליטיקאית ומדינאית. במקום הזה היא מרגישה הכי בנוח, וזה היה ניכר לעין. היא ידעה על מה היא מדברת והצליחה להסביר את המצב בבהירות. הציבור הגרמני, שבלי שום קשר לזה סמך עליה מאוד, צעד אחריה בבטחה.

למרות שהבית של מרקל נמצא במעבדות ובאקדמיה, קנצלרית גרמניה ב־16 השנים האחרונות ביססה את מעמדה כאחת הפוליטיקאיות והמדינאיות החשובות שידעה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה. אין שום אירוע באירופה בעשרים השנים האחרונות שלא התרחש בזכותה או בגללה, תלוי בעיני המתבונן. היא הסיבה שהשמאל הקיצוני עלה לשלטון ביוון, והיא הסיבה לעליית מפלגות הימין ברובן המוחלט של מדינות מערב אירופה. היא הסיבה לעוצמתו של האיחוד האירופי, והיא גם הסיבה שבריטניה נטשה אותו. בסוף, הכול סבב סביבה, כיאה למעמדה.

מרקל לא השיגה את המעמד האדיר הזה משום מקום. לא מדובר במישהי שנקלעה לסיטואציה, רחוק מאוד מכך. מדובר בפוליטיקאית קרה ומחושבת שהצליחה להדיח אגדות פוליטיות במפלגתה, כמו הקנצלר הנצחי הלמוט קוהל, לפורר את מוקדי התמיכה של כל יריביה הפוליטיים ולהיות זאת שכיהנה במשך הזמן הרב ביותר בתור הקנצלרית של גרמניה – 16 שנה, ארבע קדנציות. יותר מבנימין נתניהו, יותר ממרגרט תאצ'ר, יותר מסילביו ברלוסקוני האיטלקי, יותר מכל מנהיג בעולם המערבי מסוף מלחמת העולם השנייה.

חלק מסוד הקסם של מרקל, זה שהפך אותה לאישה הראשונה בתפקיד ולקנצלר הראשון שמגיע ממזרח גרמניה, הוא שורת סתירות פנימיות באישיותה. היא מעולם לא הייתה כריזמטית במיוחד, אבל שידרה אמינות ויציבות מן הרגע הראשון. היא אומנם גדלה במזרח גרמניה, אך נולדה במערבה לכומר פרוטסטנטי. היא הייתה פעילה בתנועת הנוער הקומוניסטית המזרח־גרמנית, דבר שרדף אותה שנים בתפקיד, אך בסוף הצטרפה דווקא לשורות המפלגה השמרנית. כל הסתירות הללו, וזה רק מדגם מייצג, שיחקו תפקיד מרכזי בכהונתה כקנצלרית. היא גייסה את כל החלקים הללו באישיותה כדי להרכיב ממשלות בלתי אפשריות ולנווט את גרמניה ואירופה כולה דרך שורת אירועים מכוננים ב־16 השנים האחרונות, והיו לא מעט כאלה.

לשמור על האיחוד בכל מחיר

האירוע המרכזי הראשון שאיתו נאלצה להתמודד היה המשבר הכלכלי של שנת 2008. משבר הסאב־פריים האמריקני היכה גלים בכל רחבי העולם, אבל בגוש היורו הוא הורגש במיוחד. מדינה אחר מדינה בקרב מדינות דרום האיחוד קרסו כלכלית והגיעו לסף פשיטת רגל. בקרב המדינות הללו היו גם שתיים מהמדינות הגדולות והחשובות של האיחוד, איטליה וספרד, כשלצידן התערערו פורטוגל, אירלנד, יוון וקפריסין, אשר תלויה כלכלית כמעט בלעדית ביוון. לו אחת המדינות אכן הייתה פושטת רגל, כלכלת האיחוד כולה הייתה קורסת.

מרקל הבינה היטב את הבעייתיות. היא בדיוק הצליחה לבלום את הפגיעה הכלכלית הפנים־גרמנית באמצעות רשתות ביטחון שנתנה לחברת המשכנתאות הגדולה במדינה בגובה של 55 מיליארד יורו. במקביל יצרה מודל סיוע ממשלתי לחברות כך שלא יהיו פיטורי ענק. אחרי ההשקעה הרבה כל כך בתוך מדינתה, מרקל לא רצתה לראות כיצד מדינות אחרות שאינן מסוגלות לשלם את חובן יגררו את גרמניה יחד איתן. לשם כך היא גייסה את שאר מדינות האיחוד על מנת לספק סיוע כלכלי רחב היקף לאותן מדינות. היא דחפה להקמת "מערכת ליציבות כלכלית" שתמנע ממדינות להגיע למצב דומה בעתיד, הובילה סבבי ענק של הזרמת כספים לכלכלות הקורסות, בהיקפים של יותר מחצי טריליון יורו, וכפתה על המדינות הללו מדיניות צנע חריפה על מנת לצמצם את החוב שלהן. למעשה היא התנתה את כספי הסיוע ברפורמות כלכליות רחבות היקף.

הצעדים הללו הפכו את מרקל לאחת הדמויות השנואות באירופה. ביוון, שהייתה במצב הכלכלי הקשה ביותר, הציבור הרחב תיעב אותה. בשנת 2012, כשהגיעה לכפות סבב נוסף של הגבלות צנע על המדינה, עשרות אלפי יוונים הפגינו נגדה, השוו אותה לנאצים, שרפו את דגלי המפלגה הנאצית וצעקו לעברה שיוון לא תהיה "קולוניה גרמנית". מרקל לא התרגשה. היא מבחינתה לא ראתה שום דרך אחרת למנוע מיוון קריסה שתכניס את כל אירופה לסחרור. תוכניות הצנע שכפתה הובילה למהפך שלטוני בבחירות שהתקיימו ביוון ב­־2015 ולעלייתה של מפלגת השמאל הקיצוני, מפלגת סיריגה, או בשמה המלא: קואליציית השמאל הרדיקלית.

הצעדים מול יוון לא התקבלו בזעם ציבורי נרחב רק באתונה אלא גם בגרמניה עצמה. הציבור הגרמני מאוד לא אהב את המענקים שהעניקה מרקל ליוונים ולשאר המדינות הקורסות על חשבונו. בעקבות תוכנית הסיוע ליוון הוקמה מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה, שפרסמה מצע שלם שהתנגד לתוכניות הסיוע הללו. שני מיליון גרמנים הצביעו למפלגה בבחירות שנערכו בשנת 2013. לא מספיק בשביל לעבור את אחוז החסימה האימתני בגובה חמישה אחוזים, אבל מספר לא מבוטל כלל. מרקל הבינה את המסר והחריפה את הטון מול היוונים. בשנת 2015 רוב הציבור הגרמני תמך בעמדתה בניהול המשבר מול יוון ושאר מדינות הדרום.

גם בקרב המדינות העשירות באיחוד היו קולות רבים שהתנגדו לתוכניות הסיוע הנרחבות שמרקל יזמה באמצעות האיחוד האירופי. אותן מדינות העלו על השולחן את האפשרות לסילוקה של יוון מהאיחוד, שכן היא מסכנת את יציבותו. לא היה מדובר באופציה תיאורטית בלבד. ראשי האיחוד אכן חתרו לסילוקה של יוון. מרקל התנגדה לכך נחרצות. היא עצמה האמינה מאז ומעולם באיחוד ככוח מוביל, וחשבה שכל מדינה שתעזוב אותו תפגע במעמדו. למעשה, נסיעתה ליוון ב־2012 נועדה כדי להעביר מסר ליוונים ולשותפיה להנהגה האירופית שאין לה כוונה לאפשר את סילוק יוון מאיחוד.

אך עם כל הכבוד למשבר הכלכלי האירופי, האירוע שעיצב יותר מכול את כהונתה ארוכת השנים היה משבר הפליטים בעשור הקודם. שיא המשבר היה בשנת 2015, כאשר מיליון וחצי נפש ביקשו מקלט באירופה בעקבות מלחמות האזרחים ברחבי העולם הערבי, ובמיוחד בסוריה. מרקל פתחה את שערי אירופה לגלי המהגרים, שחלקם אכן היו פליטים אך חלק ניכר מהם היו מהגרי עבודה. אלה התנקזו בתחילה למדינות דרום האיחוד, אותן מדינות שנפגעו קשות במשבר הכלכלי. מטרתם הייתה להגר למדינות הצפוניות והעשירות יותר, וכך החלה תנועת הגירה רחבת היקף לגרמניה, צרפת, הולנד, סקנדינביה ובריטניה.

את ההשלכות של האירוע הזה קשה לגמד. מדינות קרסו כלכלית, שכן הן לא היו ערוכות להיקף נרחב כל כך של מהגרים עניים וחסרי כול. מקומות עבודה ניתנו למהגרים שהסכימו לעבוד תמורת שכר זעום לעומת שכרם של המקומיים, מה שיצר גל אבטלה נרחב באיחוד. הפשיעה עלתה במאות אחוזים בכל רחבי אירופה, כאשר במדינות שבהן היו יותר מהגרים הפשיעה הייתה גבוהה בהתאם. ואם כל זה לא הספיק, בין המהגרים הרבים היו המוני טרוריסטים, רובם של דאע"ש, שביצעו שורה של אירועי טרור אכזריים על אדמת אירופה.

ההחלטה של מרקל לקבל את הפליטים התקבלה תחת האמירה הערכית שאחרי העבר של גרמניה, היא לא יכולה לעמוד מנגד. הציבור הגרמני סבר בתחילת הדרך שזו אכן חובתו המוסרית לקלוט את מי שזקוק לעזרה. המהגרים שהגיעו לתחנות הרכבת הגדולות במדינה התקבלו בפרחים ובשירים ובהזמנה לבתים. כמה חודשים מאוחר יותר האידיליה התפוצצה בסדרת פיגועים שהתרחשו בצרפת, בתחילה בשבועון 'שארלי אבדו', ולאחר מכן בששת הפיגועים שהתרחשו במקביל בפריז, הגדולים שבהם היו הפיגועים בתיאטרון הבטאקלאן ובאצטדיון הלאומי הפארק דה פראנס.

השפעותיו של משבר המהגרים שינו את פני היבשת. ברובן המוחלט של מדינות אירופה עלו לשלטון מפלגות הימין. בבריטניה, שבמשך שנים ניהלה יחסי אהבה-שנאה עם האיחוד, החליטו ביוני 2016 לפרוש ממנו, צעד תקדימי שטלטל בעצמו את האיחוד. בגרמניה, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה התחזקה דרמטית ובבחירות ב־2017 הכניסה 94 נציגים לפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג. מפלגתה של מרקל ספגה מפלות חוזרות ונשנות, הן בבחירות הפדרליות (גרמניה היא פדרציה בדומה לארצות הברית) והן בבחירות המקומיות. למעשה, הכישלון בבחירות המקומיות ב־2018 הוא שהוביל להודעתה על פרישה בתום כהונתה הרביעית.

נגד האפיפיור – לטובת ישראל

משבר הקורונה הציב בפני מרקל את האתגר המשמעותי האחרון שלה, כאשר לראשונה מאז הקמתו של האיחוד המדינות החברות בו חשו שהוא מהווה משקולת על רגליהן בהתמודדות עם המגפה. הגבולות הפתוחים, המטבע האחיד, הכלכלות המקושרות וחוקי האיחוד הקשו על היבשת להתמודד עם הנגיף. בשלב מוקדם מאוד החלו המדינות לסגור את גבולותיהן, בניגוד מוחלט לכל מה שהאיחוד מסמל, וכפועל יוצא בניגוד מוחלט לכל מה שמרקל מאמינה בו.

בזמן הגל הראשון, כשאיטליה קרסה לחלוטין, ערכי הסולידריות שגרמניה הטיפה להם לאורך השנים באיחוד האירופי נזרקו הצידה. איטליה נותרה לבד במערכה וספגה את אחת המכות הקשות ביותר בעולם כולו. דבר דומה קרה לספרד. כשלמדינות אלה נגמרו האמצעים הרפואיים והן ביקשו משאר המדינות באיחוד שישאילו להם ציוד, הן נתקלו בסירוב. ראש המסרבות הייתה גרמניה.

הכלכלה האירופית, שבדיוק נפרדה מבריטניה שהייתה המדינה השנייה בחשיבותה באיחוד אחרי גרמניה, נכנסה לעוד סחרור כלכלי. שוב ביקשו מדינות הדרום סיוע כלכלי מקרנות הסיוע של האיחוד, ושוב המדינות העשירות ראו בכך מכה אנושה לכלכלות שלהן עצמן. לאחר דיונים ארוכים, והתערבות מאסיבית של מרקל ושל נשיא צרפת עמנואל מקרון, אושרו תוכניות סיוע למדינות השונות, לקול זעמן של העשירות שבאיחוד.

למרות מה שאפשר לחשוב, ולמרות ההתנגדות האדירה שזכתה לה לאורך השנים, מרקל דווקא הייתה אחת הדמויות הפוליטיות האהודות בגרמניה ובעולם כולו לאורך כל כהונתה. אפילו כשרשמה מפלות בבחירות בגרמניה, מפלגתה נותרה הגדולה והחזקה ביותר במדינה. מרקל שינתה את כללי המשחק הפוליטיים בתוך גרמניה ומחוצה לה. היא הגדירה מחדש את המונח ניצחון, לפיו ניצחון פוליטי הוא כשאי אפשר להקים ממשלה בלעדיך, ובמקרה של מפלגתה של מרקל, איחוד השמרנים, הכוונה גם שאי אפשר להקים ממשלה בראשות מישהו אחר.

והיא ניצחה שוב ושוב. למרות מהלכים לא פופולריים שעשתה לאורך הדרך, למרות ביקורות חריפות בתוך גרמניה ומחוצה לה, למרות שנקטה בעמדות שהקונצנזוס הגרמני חולק עליהן. הדוגמה הבולטת ביותר היא יחסה לישראל. מרקל, בניגוד לכל קודמיה בתפקיד, אהבה את ישראל. היא ביקרה בישראל שש פעמים במהלך כהונתה, יותר מכל קנצלר גרמני אחר, ולמעשה יותר מרוב מנהיגי המדינות בעולם. היא הפסיקה את המימון לרשות הפלשתינית בעקבות בחירת חמאס בשנת 2007 (שבפועל חלקו עבר בצורה אחרת, דרך האיחוד האירופי או ארגונים אחרים), היא הכניסה למצע מפלגתה הכרה באופייה היהודי של מדינת ישראל והייתה הראשונה בקרב מנהיגי העולם שהתייחסה לאנטי ציונות כאנטישמיות.

כל המהלכים האלה היו מאוד לא פופולריים בגרמניה, אך אותה זה לא עניין. היא באמת ובתמים האמינה בחיזוק הקשר עם ישראל ועם העם היהודי. כדי להבין עד כמה הייתה מוכנה מרקל לסכן את הקריירה הפוליטית שלה למען ישראל והיהודים צריך להתבונן בסיפור הבא. במערכת הבחירות בשנת 2009 החזיר האפיפיור הגרמני בנדיקטוס ה־16 את הבישוף מכחיש השואה הקתולי ריצ'רד ויליאמסון האמריקני־בריטי, לאחר שהאחרון נודה מהכנסייה בשנת 88' עקב הכחשת השואה. מרקל, ששם מפלגתה המלא הוא האיחוד הנוצרי־דמוקרטי והיא מזוהה עם הנוצרים הקתולים בגרמניה, תקפה את האפיפיור בפומבי. המתקפה של מרקל נגד האפיפיור הובילה לכך שקתולים רבים לא בחרו במפלגתה בבחירות ההן.

ניצחונותיה של מרקל שוב ושוב בזירה הפוליטית למרות עמדותיה השנויות במחלוקת נבעו משתי סיבות מרכזיות. הראשונה, מדובר בפוליטיקאית־על. בשלוש מתוך ארבע ממשלותיה כפתה מרקל ממשלות אחדות עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית מהשמאל. ממשלתה השנייה הייתה חריגה בכך שפנתה ימינה אל המפלגה הליברלית המרכז־ימנית. במהלך הכהונות הללו מרקל אימצה לא פעם את עמדותיהם של שותפיה לממשלה. התוצאה הייתה שהמפלגות הללו קרסו פעם אחר פעם מולה. השיא היה בבחירות 2013, כאשר המפלגה הליברלית לא עברה את אחוז החסימה בעקבות הממשלה עם השמרנים.

הסיבה השנייה לתמיכה הגדולה במרקל היא הרבה פחות צינית. מרקל, במשך כל שנות כהונתה, נתפסה כמבוגר האחראי של היבשת. הציבור הגרמני סמך עליה בעיניים עצומות, גם כאשר לא הסכים עם המדיניות שקידמה. האמירה הנפוצה ברחוב הגרמני הייתה שאין אדם שמתאים יותר לכהן כקנצלר מאשר מרקל. למעשה, לפי סקרי דעת הקהל בבחירות הנוכחיות, לו מרקל הייתה מתמודדת לכהונה חמישית היא הייתה זוכה בה בלי בעיה.

עד כדי כך מרקל אהובה בגרמניה, ששתי המפלגות הגדולות, איחוד השמרנים של מרקל והסוציאל־דמוקרטים של יריביה, ניהלו קמפיין שעסק ברובו המוחלט בשאלה מי ממשיך את דרכה של מרקל. לפי תוצאות הבחירות, הציבור הגרמני לא הכריע בשאלה.

התנהלותה הפוליטית של מרקל זכתה גם כן לביקורת. אימוץ עמדות יריביה הפוליטיים נתפס לא פעם בעיני רבים כמהלך אופורטוניסטי, והעיד בעיניהם על כך שלמרקל אין למעשה אידיאולוגיה. זה כמובן לא נכון. למרקל הייתה אידיאולוגיה ברורה מאוד לאורך כל שנות כהונתה: להחזיר את גרמניה למעמד של מעצמה עולמית. זאת הסיבה שהיא חיזקה כל כך את האיחוד האירופי, שבמובנים רבים היא מנהיגתו הבלתי מעורערת. זאת הסיבה שפעלה שנים כדי לקבל מקום במועצת הביטחון של האו"ם, ולאחר מכן אף התחילה במהלכים דיפלומטיים לקבלת מושב קבע במועצה (צעד שלא קרה עד כה). זאת הסיבה לכך שעמדה בראש המדינות במערב המתנגדות לנשיא לשעבר דונלד טראמפ. זאת הסיבה לכמעט כל צעד גדול שעשתה במהלך כהונתה. בתום 16 שנות כהונה, מרקל אכן הצליחה לרכוש את המעמד הלאומי שרצתה לגרמניה.

*** הפלונטר של גרמניה ***

תוצאות הבחירות שנערכו ביום ראשון שינו את גרמניה מקצה לקצה. מפלגתה של מרקל, איחוד השמרנים בהובלתו של ארמין לאשט, איבדה 50 מושבים בבונדסטאג והפכה לראשונה מאז 2005 למפלגה השנייה בגודלה עם 24.1 אחוזי תמיכה ו־196 מושבים.

מי שזכתה ברוב המושבים הייתה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, בהובלתו של אולף שולץ, מי שכיהן כשר האוצר של מרקל וכסגנה בארבע השנים האחרונות. הסוציאל־דמוקרטים זכו ב־25.7 אחוזי תמיכה וב־206 מושבים.

למקום השלישי הגיעה מפלגת הירוקים, עם 14.8 אחוזי תמיכה וגידול של 51 מושבים. הירוקים היו הבטחת הבחירות, ובשלב מסוים העומדת בראש המפלגה, אנאלנה ברבוק, נתפסה בסקרים כמי שתירש את מרקל. הירוקים אכן חוו את הגידול הגדול ביותר בקרב המפלגות השונות ורשמו הישג שיא, אך הרחק ממה שחזו הסקרים המקוריים.

המפלגה הליברלית קיבלה 11.5 אחוזי תמיכה וגדלה ב־12 מושבים. למרות שמדובר בגידול קטן משמעותית ממפלגת הירוקים, מדובר בהישג זהה בחשיבותו, שכן שתי המפלגות הפכו ללשון המאזניים של כל ממשלה אפשרית.

אלטרנטיבה לגרמניה ספגה מכה קשה וירדה ל־10.3 אחוזי תמיכה ול־83 נציגים. זאת לאור המפנה שעברה המפלגה שהפכה לגזענית יותר, וחלק מחבריה אף נתפסים כתומכים ברעיונות נאציים. גם מפלגת השמאל הקיצוני די לינקה, בעלת המורשת וההווה האנטישמיים, ספגה מפלה ולא עברה את אחוז החסימה. למרות זאת, ובגלל שיטת הבחירות המורכבת בגרמניה, היא הצליחה להיכנס לאחר שניצחה בשלושה מחוזות בחירה.

תוצאות הבחירות בגרמניה יצרו מצב חסר תקדים שבו הממשלה הבאה תורכב ככל הנראה משלוש מפלגות שונות. הבעיה, המוכרת מדי ממחוזותינו, היא שורת הבטחות של כל המפלגות שלא ישבו זו עם זו. כבר בשלב זה ברור שמישהו יצטרך להפך את הבטחתו, ושיחות גישוש בין המפלגות כבר החלו.

נכון לעכשיו עושה רושם שישנן שתי ממשלות אפשריות: האחת בראשות הסוציאל־דמוקרטים ובשותפות עם הירוקים והליברלים. השנייה היא ממשלה בראשות השמרנים עם הירוקים והליברלים. שתי ממשלות נוספות, שכוללות את השמרנים, הסוציאל־דמוקרטים ואחת מבין המפלגות האחרות, אפשריות על הנייר אך סיכוייהן להתממש נמוכים למדי.