זה המילניום של הנשים. בכל העולם הכוח הנשי עולה. באיסלנד הנשים כמעט מהוות רוב בפרלמנט. יש סגנית נשיא בארצות הברית. נתמנתה ראשת ממשלה לתוניסיה.
אישה התמודדה על תפקיד הקנצלר בגרמניה, ולראשונה נתמנתה ראשת עיר בברלין. יש ראשת עיר בפריז שתתמודד על הנשיאות. מסתמנת ראשת ממשלה בהונגריה. ועוד רבות. גם בארץ זו המגמה. ומה עם הנשים החרדיות?
שתי טענות מועלות כנגד החרדים על הסירוב לייצוג נשי. האחת, שבעומק העניין זה נובע מזלזול בנשים. הגברים החרדים רואים את הנשים כמי שעיקר תפקידן לשרת אותם. השניה, אי אמון ביכולתן של הנשים. הן מסוגלות אמנם להיות עורכות דין, מנהלות בנקים ורופאות, אבל לדברים הגדולים באמת, כמו יציאה למלחמה, צריך את השכל של אייכלר.
לדעת התומכים בעמדה זו, הטענה על חוסר צניעות של נשים כחברות כנסת מופרכת, שהרי דווקא נשים חרדיות הן אלו היוצאות לפרהסיה, ובכל מסגרת נתונה, הן מצויות בין גברים.
האמת לא פשוטה. מושכל ראשון הוא שנשים מסוגלות לשמש בכל תפקיד פוליטי, שלטוני או בתקשורת. לנשים יכולת להצליח לא פחות מגברים. מושכל שני הוא, שלנשים זכות מוסרית לשלוט. עם חלוף השנים, הנשים נוטלות חלק בכל מרחב החיים. הן מתגייסות ליחידות קרביות. הן טנקיסטיות וטייסות. הן משרתות בקו הראשון במשמר הגבול ובמשטרה. הן נוהגות אוטובוסים ורכבות. בוודאי שכך בתחום הרפואה והמשפט. הן בכל מקום. שוות מול שווים.
המגזר החרדי מגדיר שתי בעיות מרכזיות לשילובן של נשים חרדיות בפוליטיקה. האחת, נושא הצניעות. הפוליטיקה או התקשורת אינן ככל מקצוע אחר. הן דורשות חשיפה רבה מעצם טבען. הן תובעניות במרדף אחרי פרסום אישי. יש בהן דרישה להופעות בפני ציבורים, כנסים והפגנות. הן יעמדו על במות ויופיעו בכל כלי התקשורת. הן יתחככו בגברים הרבה יותר מאשר בעבודה רגילה. אלו ישיבות סיעה אל תוך הלילה, עמידה בקשר מתמיד עם הגברים בנוגע להכרעות.
כל מי שמכיר את עולם הפוליטיקה יודע עד כמה הוא תובעני, וההשתקעות בה היא עשרים וארבע שעות ביממה, במשך כל השבוע. גם בשבת, הראש נמצא שם. שלא לדבר על כך שהפוליטיקה היא פקעת של תאוות, הנובעת גם משיקולי פרסומת וגם מתחושה של שכרון כוח. הפוליטיקה היא מבחן קשה לצניעותה של האשה.
השיקול השני, המשפחה. העולם החרדי רואה בתא המשפחתי ערך עליון. אחרי הכול, גם בעידן המודרני, האשה היא עיקרו של הבית והיא עיקר ביחס אל הילדים ולגידולם.
בהכירי מבפנים גם את העולם הפוליטי וגם את עולם התקשורת, אעיד שאשה פוליטיקאית לא נמצאת בבית, לא במובן הפיזי ולא במובן המנטלי. הבית הופך לה לנטל במידה רבה. לא אקבל שום טיעון שישנה מציאות זו. אני מכיר אותה. ניתן רק לטעון שבשיתוף עם הבעל, ניתן לנהל גם כך משפחה. זה לגמרי לא אותו דבר. זו לגמרי לא אותה השקעה.
למרות כל זאת, תקופת הקורונה הוכיחה את נחיצותן של נשים חרדיות במפלגות החרדיות. הן יותר רגישות מהגברים החרדים, יותר ישירות והוגנות, יותר נחושות, ונתונות הרבה פחות ללחצים החברתיים והאחרים שעל הגברים החרדים, ששיקוליהם נגועים באינטרסים של אנשי שלומנו.
לו נשים חרדיות היו ראשי ערים חרדיות, או חברות כנסת ושרות, הרבה פחות חרדים היו מתים בקורונה. העסקנים החרדים התגלו ככישלון מוסרי ומנהיגותי מהמדרגה הראשונה. רק לחשוב על שני ראשי הערים החרדים, שבעיצומה של הקורונה הקטלנית, נסעו לאומן כשבני עירם נתונים בסגר. זה לא היה קורה עם נשים חרדיות.
ובהתחשב בכך שדווקא השנים החרדיות הן אלו שיוצאו החוצה (והדיכוטומיה הזו שהן צוברות מעמד וכוח אבל לא יכולות להיות חברות כנסת לא תאריך ימים), ובהתחשב בכך שלנשים החרדיות יכולות העולה בהרבה על הגברים החרדים העסקנים (שיעשו מצידם הכול כדי לא להכניס נשים), הגיע הזמן שנשים חרדיות יהיו שותפות בפוליטיקה החרדית. זה כדאי מאוד למגזר החרדי.
יש לנשים החרדיות את כל הזכות הדתית והמוסרית להגיע לשלטון.