איה קרמרמן
איה קרמרמן צילום: יעל אילן

בי"ג באב, אמצע אוגוסט האחרון, כתבתי טור תחת הכותרת "לגופו של עניין". הטור עסק בדימוי גוף ובהשפעתו עלינו. לריענון הזיכרון אתמצת בקצרה. לדימוי הגוף יש משקל רב בדימוי העצמי הכללי של כל אדם בפני עצמו. דימוי גוף הוא הדרך שבה אנו תופסים את האסתטיות של הגוף שלנו. זה כולל את המחשבות והרגשות שעולים בנו כשאנחנו חושבים על המראה שלנו, ואת איך שאנחנו מעריכים שאחרים תופסים את איך שאנחנו נראים. דימוי הגוף מושפע מהמשפחה, מהחברים, מלחץ חברתי ומחשיפה למדיה (תזכרו את המשפט הזה, נתייחס אליו מאוחר יותר). אם דיבור על המראה שלכם מעורר בכם באסה כללית, מועקה ואף קושי נשימתי, אתם לא לבד. רובנו הגדול סובלים מדימוי גוף שלילי. דימוי גוף שלילי מוגדר כחוסר שביעות רצון, סתירה בין אידיאל היופי שאני מאמין בו ובין איך שאני תופס את הגוף שלי. בתכל'ס מה שההגדרה היבשה הזאת מסבירה הוא שאנחנו לא מרוצים מאיך שאנחנו נראים, שוקלים ומזדקנים. פשוט לא. רובנו הגדול היה רוצה להיראות אחרת. טוב יותר, רזה יותר, מוצק יותר, צעיר יותר. רובנו מסתכלים בראי ומתבאסים.

אז מי שמסנן לעצמו "אין לך במה להתעסק ששוב את מדברת על דיאטות", אשריכם. אבל לצערי אני לא כותבת פה על חמאה וגבינת שמנת, אלו לא מותרות. לדימוי הגוף יש השפעות אמיתיות על ההתנהלות היומיומית שלנו. המחקרים חד־משמעיים. מנשים בעלות דימוי גוף שלילי שמונעות מעצמן חוויות, אתגרים, אושר, דרך נשים שלא מאמינות שמגיע להן להתאהב ולהתחתן, נשים שחוששות לבקש העלאה במשכורת כי הן תופסות את עצמן כשמנות ועצלניות ועד לנשים שחיות במשטר דיאטות רצחני ועוברות ממנתח פלסטי אחד לאחר, משועבדות בגוף ובנפש, מנסות כל אמצעי שעומד לרשותן כדי לכווץ את המרחק, את הסתירה בין המצוי לרצוי. מי לא ניסתה את "השם החדש והחם של עולם הדיאטות". מי לא רצה חצי מרתון או ישבה להזיע שעה בסאונה כדי שהמאזניים יראו שירדנו בעשירית קילוגרם. אפשר להמשיך לפסוע בשביל עוד כמה פסיעות ולהגיע להפרעות בתפיסת הגוף או להפרעות אכילה. הכול קשור. דימוי גוף חיובי מחזק את העמידות הרגשית שלנו, אך כאמור רובנו לא שם. כדי להפוך את דימוי הגוף משלילי לחיובי נשים מוכנות ללכת רחוק. באלף המילים השבועיות שלי אליכן אני מסרבת לטאטא את הנושא מתחת לשולחן ולגמד אותו ב"נו באמת" ולהמשיך הלאה. אנחנו עומדים מול מגפה אמיתית שפוגעת בנו ובבנות שלנו.

את לא היחידה

ובכל זאת, למה שוב אני מעלה את הנושא הזה, אם כבר כתבתי עליו רק לפני כמה חודשים? בגלל התגובות. בגללכן, או נכון יותר בזכותכן. אני לא מפסיקה לקבל מיילים בנושא. מיילים שמחזקים את ידיי על שפתחתי פצע עכור והתחלתי לנקות את המוגלה. מיילים של תודה. יש נשים שחושבות שהן היחידות. הן היחידות שעובר בהן רעד בכניסה לחנות בגדים. היחידות שעולות להן דמעות בעיניים כי סוף סוף מצאו שמלה שיושבת עליהן יפה. היחידות שמפחדות לדבר מול עמיתיהן לעבודה כי הן בטוחות שכל העיניים יתמקדו במראה השמנמן ולא במה שיש להן להגיד. היחידות שמפחדות על הבנות שלהן, שכל היום מודדות את עצמן מול חברות מהכיתה. מיילים מנשים שמספרות לי בכנות שהן הולכות לישון רעבות או שונאות את החברות הרזות שלהן בסתר. מיילים מנשים שחולמות לעשות ניתוחים כי הן מתגעגעות לגוף שהיה להן בנעוריהן. מיילים של נשים ששואלות אותי אם כדאי להן לעשות ניתוח זה או אחר, כי לבושה שלהן מעצמן יש מחיר. נשים שאומרות: אני לא מספיק חזקה כדי להתמודד מול אידיאל היופי. אני לא מספיק גיבורה כדי להדוף אותו ולומר שקר החן והבל היופי. אני רוצה מהשקר, כמהה לחן. זה כל כך נורא? זו המציאות. ואם אני לא יכולה לשנות אותה, אני צריכה לשנות את עצמי כדי להתאים אליה.

לאחרונה פורסמה כתבת תחקיר של הוול סטריט ג'ורנל, עיתון העסקים הנפוץ ביותר בארצות הברית. בגלובס טרחו להנגיש לנו את הטקסט ותרגמו את הכתבה לעברית. לדעתי זו כתבה שצריכה לגרום לשרה שאשא־ביטון לתת הוראה לקחת חופש מסינוס, קוסינוס ופרבולות וללמוד רק אותה. התחקיר הזה הוא לימודי ליבה למהדרין. חובה, תקראו. התחקיר פותח צוהר להתנהלות הפנימית של מלכת הרשתות החברתיות, פייסבוק. למי שלא מחובר לעולם, פייסבוק היא גם בעלת הבית של האינסטגרם והווטסאפ. הכתבה מסתמכת על התכתבויות, מיילים ומצגות פנים־ארגוניות, כאלה שפייסבוק מעולם לא רצתה שנראה או נדע עליהם. אם להוסיף שמן למדורה, בשבוע שעבר פרנסיס האוגן, עובדת בכירה לשעבר בחברה, הדליפה מסמכים קשים לקריאה והתראיינה בכל מקום כדי להאיר לנו את דרך הפעולה ומנגנון קבלת ההחלטות של הארגון.

למה זה מעניין? זה שנים רבות מחקרים מכל העולם מראים שלרשתות החברתיות יש השפעה ישירה על עלייה בדימוי גוף שלילי בקרב נשים, גברים ובעיקר בני נוער. איך זה נעשה? באמצעות התוכן שהאלגוריתם של האפליקציות בוחר שנראה בפיד שלנו. אלגוריתם שמפמפם לנו מסרים שגורמים לנו לתחושת מחסור, שנאה עצמית, התמכרות לאפליקציה עצמה ובמקרים מסוימים גם דיכאון. פייסבוק כפרה מכול וכול במחקרים האלה, גם במהלך שימוע מול הקונגרס האמריקני במרץ 2021. "המחקר שראינו מראה ששימוש באפליקציות חברתיות על מנת להתחבר עם אנשים יכול להוביל ליתרונות חיוביים מבחינת בריאות הנפש", טען צוקרברג בשימוע. התחקיר החדש מראה שפייסבוק יודעת היטב ששימוש ברשתות החברתיות פוגע קשות בדימוי העצמי ובדימוי הגוף של המשתמשים, עם רמת פגיעות גבוהה בקרב בני נוער. הם חקרו לעומק את הנושא, הסתירו את הממצאים, הכחישו בכל הזדמנות ואף בחרו שלא לתקן את פעולותיהם כדי למזער את הפגיעה. למה, אתם תוהים? הם חוששים שהשינויים הללו יהפכו את האפליקציות לפחות אטרקטיביות. אולי גם להם יש בעיית דימוי גוף. בכל מקרה, הרווח הצנוע, שעומד על מיליוני דולרים רבים, עלול להיפגע. בהתאם לזאת, המספרים חשובים יותר מדימוי הגוף שלנו.

המתוסכלים הם מצע הכסף

נו, תשאלו את השאלה הנדרשת, מה זו אשמת פייסבוק שבנות צעירות בוחרות לעקוב אחרי תמונות של מפורסמות, רזות ועשירות? נשים ונערות שהחיים, המשכורת וחיוך מיליון הדולר שלהן גורם להן להרגיש רע עם עצמן? אז מסתבר שאכן כך ופייסבוק יודעת זאת. "המאפיינים שאינסטגרם מזהה כמזיקים ביותר לבני נוער נמצאים ככל הנראה בליבה של הפלטפורמה. הנטייה לשתף רק את הרגעים המוצלחים, הלחץ להיראות מושלמים ומוצר שיוצר התמכרות עשויים לגרום לבני נוער להיכנס לסחרור של הפרעות גוף, דימוי גוף שלילי ודיכאון. במחקר ישנה אזהרה שעמוד ה־explore, אשר מגיש למשתמשים צילומים שנבחרים על פי אלגוריתם, עשוי לשלוח אותם עמוק לתוך תכנים שעשויים להזיק להם", כך נכתב במחקר שערכה החברה בשנת 2020. במילים אחרות, האפליקציה חושפת אותנו לתכנים שבמודע גורמים לנו להרגיש רע עם עצמנו. למה? כי זה הופך אותנו למכורים שמבלים שעות באפליקציה. זמן המסך שלנו, כקהל שבוי, הוא מצע מדושן ששווה הרבה כסף.

לצערי אין לי מספיק מילים להמשיך לתאר את המניפולציה שהאפליקציות המאוד לא חברתיות האלה עושות עלינו. את המחיר כולנו משלמים. בשנאה עצמית, באכזבה מעצמנו, בעלייה של מאות אחוזים בהפרעות אכילה ודיכאון אצל בני נוער. אחרי השמטת האמת והתחמקות משיתוף פעולה עם ועדות המחוקקים בארצות הברית, כתב הסנטור בלומנטל: "נראה שפייסבוק למדה כמה חוקים מתעשיית הטבק: לפנות לצעירים עם מוצרים בעלי פוטנציאל מסוכן ובאותה עת להסתיר את המחקר מהציבור". כדי להסביר את הרפרנט וההשוואה: אחרי שנים של מאבק משפטי, חברות הטבק הגדולות בארצות הברית נקנסו ב־206 מיליארד דולר על שהסתירו את המחקרים הפנימיים שלהן המצביעים על העישון כגורם לסרטן.

אז בפעם הבאה שאתן מסתכלות במראה ומתבאסות, תדעו: זו לא האמת, לא אתן החסרות. זו רק מניפולציה גסה. תגידו תודה לצוקרברג. אין ספק שכשהוא מסתכל בחשבון הבנק שלו הוא מודה לכן בחזרה.

לתגובות:ayakremerman@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו