חודש כסלו ובעיקר חג החנוכה שבסופו מסמלים באופן הברור ביותר את המלחמה על הזהות היהודית שלנו. חג החנוכה אהוב על היהודים משלל המגזרים בארץ ובעולם.
רבים חוגגים אותו מתוך הזדהות עם שני מסרים מרכזיים: גבורה יהודית. חג האורים (תוספת אור ונצחונו על החושך).
הציונות אימצה אל ליבה את גבורתם של מתתיהו ובניו ולוחמיהם המכבים, כמודל לגבורה יהודית. לחימה בלתי מתפשרת על עצמאותנו ועל חופש אמונתנו.
הגישה האוניברסלית אימצה אל ליבה את האור המודגש בחג החנוכה שמתקשר אל אורות שעמים נוספים מעלים בתקופה זו של השנה. למשל, הנצרות וחגיגת הכריסמס שלה. אכן, כבר בימי קדם נקבעו ימים אלו כימי חגיגת האור.
הגמרא [ע"ז,ח,א] מתארת את אדם הראשון שראה איך הימים מתקצרים וחשש שבגלל חטאו העולם הולך ומחשיך עד שיחזור לתוהו ובוהו, ישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה כשהגיעה תקופת טבת [בדיוק בתקופת החנוכה] שהיום מאריך והולך, הבין שזהו מנהגו של עולם. הלך ועשה שמונה ימים טובים. ובכך קבע תקדים לחגיגת ימים אלו גם לעובדי כוכבים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.
עם כל הכבוד וההערכה לשני מסרים אלו, בעיני אין הם מבטאים נכונה את המסר המרכזי של חג החנוכה במסורת ישראל. בפתחו של החודש ולקראת החג עצמו כדאי לדייק את המושג גבורה יהודית בהקשר של חנוכה. על איזו גבורה אנו מדברים? על מה בעצם נלחמו מתתיהו וחמשת בניו?
התשובה על שאלה זו ברורה: המכבים נלחמו על זהותו היהודית של עם ישראל. מלחמתם הייתה כנגד גזרות השמד הרוחני שהטילו היוונים עליהם.
גזירות השמד היו על קידוש החודש ושבת שתי מצוות יסוד שמבטאות את קדושת הזמן. הם גזרו גזרות ביחס לנישואין ולברית מילה, שתי מצוות שמבטאות את קדושת האדם. הם טמאו את המקדש שמסמל את קדושת המקום , וכן, גזרו גם על אמונתם של היהודים באלוהי ישראל. כדברי המדרש בבראשית רבה [ב,ד] "חושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהייתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל ".
יוון הייתה מלכות שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה הדתיות והרוחניות. הנצחון עליהם הפך להיות חג של העלאת אור בבית היהודי שעמד בטלטלת הגזרות ונלחם אל אמונתו. האור הזה מסמל גם את חנוכת המקדש והעלאת הנרות שם. זהו אור שמבטא נצחון רוחני, אור של קדש: "הנרות הללו קדש הם".
ההלכה היהודית כיוונה שאורו של הבית "מקדש המעט", יאיר החוצה אל הרחוב ולכן "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ".
מאז ועד היום חג החנוכה מהווה פיסגה מרעננת במאבק על זהותנו היהודית ונצחון גדול על אלו שניסו להכריתה ולבולל אותנו עם העמים.
בשבת שעברה, בפרשת תולדות, קראנו בהפטרה:
מַשָּׂ֥א דְבַר־יְקֹוָ֖ק אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי:
אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וָאֹהַ֖ב אֶֽת יַעֲקֹֽב:
וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר:
עם ישראל שואל את הקב"ה "במה אהבתנו" והתשובה של הקב"ה ביד מלאכי אינה ברורה דיה.
מסביר המלבי"ם שעם ישראל חשב שהקב"ה אוהב אותו מכוח זכות אבות. התשובה שאומר ה' היא שגם לעשו יש זכות אבות ובכל אופן "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי", כלומר ה' אוהב אותנו בעיקר בגלל מי שאנחנו בהווה ולא רק מכוח זכות אבות.
אם נוסיף ונשאל מדוע? מה פשר אותה אהבה יחודית? התשובה היא שאנו מייצגים משהו מיוחד בעולם, בני אברהם שנבחר להקים את עם ישראל מכוח מי שהוא היה. לאברהם הייתה אישיות יוצאת דופן שבאה לידי ביטוי בתכונותיו הסגוליות וגם במעשיו. [מהר"ל , נצח ישראל, יא] את מכלול התכונות המופלא הזה, שמכוחן בחר בו ה' הוא הוריש לבניו. לכן, הקב"ה בחר בנו, אוהב אותנו, גאל אותנו מעבדות לחירות ונתן לנו תפקיד מיוחד: "בני בכורי ישראל".
על הווייתנו הייחודית ושאיפתנו לקיים את רצון ה' ותורתו אנו נלחמים ונרדפים במשך דורות. בימים ההם ובזמן הזה.
עד ימינו אנו המציאות מאתגרת אותנו. לפעמים אנו נאלצים להתמודד מול איומים רוחניים מבחוץ כגון: מסיון, תרבות המערב, אתאיזם, אמונות ודעות מן המזרח הרחוק, פוסט מודרניזם ועוד.
אך מתקופת ההשכלה ובייחוד בימינו, חלק לא מבוטל מההתמודדות הרוחנית אליה אנו נדרשים היא למעשה בירור פנימי בתוך המחנה. בירור בין אחים אהובים. מי אנו? מה יעודנו כחברה? מה הנקודה שמאחדת ומחברת אותנו?
כמו בימים הנוראים שדורשים הכנה רוחנית ונפשית כך גם חנוכה. כדי שנגיע מוכנים, כדאי להרהר כבר עכשיו קצת במשמעות ההיסטורית והרוחנית של הדלקה זו כך שבחג עצמו ננסה וגם נצליח להתחבר קצת לעצמנו.
הרב אליהו בלום הוא רב קהילת רמב"ם ובית הכנסת המרכזי נווה שאנן חיפה