ברי סחרוף, רע מוכיח ואדומי השפתות
ברי סחרוף, רע מוכיח ואדומי השפתות צילום: שילה מנוביץ

הבעיה עם רגעים היסטוריים היא שבדרך כלל אתה מודע לעובדה שהשתתפת בכזה, רק אחרי שהוא קרה והפך לנחלת העבר. לא זה היה המצב אתמול בלילה. מהרגע בו ברי, מוכיח ואנסמבל אדומי השפתות עלו לבמה והתקבלו במחיאות כפיים, ועד לרגע בו הם ירדו ממנה, שעתיים אחרי, היה ברור לכולם באולם כי כאן, ממש עכשיו, קורה רגע היסטורי.

את ברי סחרוף אין צורך להציג כמובן, מקומו בכותל המזרח של עולם הרוק הישראלי מובטח כבר ארבעה עשורים, אבל ראוי להקדיש מילה או שניים לאיחוד הנוכחי שלו עם רע מוכיח. איחוד שעבר יחסית מתחת לרדאר בגלל איחוד אחר שעשה סחרוף, מוקדם יותר השנה, כשחבר שוב לרמי פורטיס ויחד הם הקימו לתחייה את מפלצת הרוק של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים – 'פורטיסחרוף'.

בניגוד לסיבוב ההופעות הפומפוזי והמתוקשר שליווה את האיחוד ההוא, את 'אדומי השפתות' החזירו ברי ומוכיח (שחזר במיוחד מניו יורק לצורך העניין) לשתי הופעות בלבד. אחת שקרתה אתמול במסגרת פסטיבל העוד הירושלמי, והשנייה תתקיים ביום רביעי הקרוב במסגרת פסטיבל 'ניגונים בצדק' התל אביבי.

המופע, שהתחיל את דרכו כהופעה חד פעמים ב2007, בה ביצעו סחרוף ומוכיח שירים של אבן גבירול במסגרת פסטיבל העוד, הפך מהר מאוד לתופעה תרבותית שהולידה גם אלבום וסדרת מופעים בארץ ובחו"ל. מאירוע שהיה אמור להיות קטן ונישתי בו שני רוקיסטים ישראליים מבצעים שירים שכתב משורר יהודי מתקופת תור הזהב של ספרד, הפך 'אדומי השפתות' לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי, כזה שמעצב ומשפיע עליו עד היום, 15 שנה אחרי. אחד מאבני הדרך של התרבות הספרדית המתחדשת, או, אם תרצו - רגע היסטורי.

עבור מי שפספס את אותו רגע היסטורי, כמו בני הדור שלי למשל, החזרה של 'אדומי השפתות' לבמה, גם אם רק לשתי הופעות, היא אגדה שקמה לתחייה. הופעת פולחן ששמענו עליה, אולי אפילו ראינו סרטונים ביוטיוב, אבל לא משהו שציפינו לראות שוב קורה על הבמה. וזה קרה. אחד אחד הם עלו על הבמה, ברי, מוכיח (המתופף והמעבד), ועוד שמונה נגנים שביחד מרכיבים את אנסמבל אדומי השפתות, וביחד הם לקחו את הקהל למסע בזמן שנע הלוך ושוב בין אבן גבירול לימינו, ישן לחדש, בין מזרח למערב.

מעבר ליכולות המוזיקליות של חברי האנסמבל, וכל אחד מהם הוא מוכשר ודמות ידועה בתחומו, היה מרשים לראות את הכימיה והכבוד ביניהם. ברי אמנם ישב באמצע, אבל כראשון בין שווים. שי צברי, שמאז כבר פרץ בקריירה עצמאית מצליחה כזמר, חזר במלוא הענווה לתפקיד אותו מילא לפני הפריצה כזמר ליווי. מוכיח שחתום על הפרויקט לצד ברי אבל יושב מאחורה, מתופף על התופים כשהוא נתון בחוויה מיסטית מלהיבה. הזמן במה שקיבל כל אחד מהנגנים, דקות ארוכות בהן אור הזרקורים ומרכז הבמה היו שלו ושלו בלבד. כל אלו התחברו ביחד וכמו אמרו שיש פה שלם שגדול מסך חלקיו.

אם אבן גבירול היה חי כיום, הוא היה חוגג יום הולדת אלף. בשירים שכתב הוא מתאר גם רגעים של שיא, של שתיית יין, של חגיגה, וגם רגעים של שברון לב וכניעה לפני אלוקים, של שפל ברך וקומה. גם המופע עצמו, כמו המשורר המקורי, יודע לקחת את הקהל למעלה ולמטה, לשלב בין עיבודים וביצועים שקטים, לבין רגעי שיא בהם כל הקהל על הרגליים מריע ורוקד. חוגג את העובדה שגם אחרי אלף שנה, התרבות הספרדית השורשית עדיין חיה, בועטת ומקבלת את הכבוד הראוי לה.

אני מניח שאין הרבה הופעות שגם עוד שלושים שנה אני עדיין אדבר עליהם ואספר לילדים (ואולי לנכדים?) שלי שהייתי בהם, אבל בדבר אחד אני בטוח – 'אדומי השפתות' תהיה אחת מהן.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו