ספיידרמן
ספיידרמןצילום באדיבות פורום פילם

עד לפני כמה שנים סרטי גיבורי על היו נישה, משהו שמלהיב בעיקר בני נוער וגיקים שמכורים לדבר. ואז הגיעה מארוול. נכון, גם לפניהם היו סרטי גיבורי על שנכנסו למיינסטרים, אבל זה היה בעיקר לעיסה שוב ושוב של אותו השילוש הקדוש – סופרמן, באטמן וספיידרמן (לא ביחד כמובן), לא תופעה נרחבת כמו היקום הקולנועי של מארוול.

היקום הקולנועי הזה, שהתחיל אי שם בשנת 2008 עם איירון מן הראשון, הפך לתופעה הקולנועית הגדולה של העשור עם באזז שנבנה בעיקר סביב סרטי הנוקמים ומשך אחריו מאות מיליוני מעריצים – מעריצים שבשנים האחרונות הולכים ונעלמים.

אני לא מדבר על הקהל הקשיח של מארוול, בני נוער ואותם מכורים לעניין שבקיאים בכל חוברת קומיקס ישר והפוך ויודעים לענות מי אמר למי ובאיזה הקשר במיומנות של חתן תנ"ך במיל', אני מדבר על אנשים כמוני וכמוך.

אתם בטח חושבים שאני מגזים, בכל זאת מדובר בזיכיון הסרטים בעל ההכנסות הגבוהות ביותר בעולם - 24 מיליארד דולר למקרה שתהיתם, אבל בהרמת יד (וירטואלית כמובן) כמה אנשים פה צפו בשלושת הסרטים האחרונים של מארוול? אם קשה לכם להיזכר מה הם היו, זה כבר אומר הרבה. אחרי שנים שבהם כל סרט חדש של מארוול היה אירוע עולמי, 'ונום 2', 'הנצחיים' ושאנג צ'י' פשוט עברו מתחת לראדר. ובצדק.

ומה שקרה הוא שהתעייפנו. איירון מן, קפטן אמריקה, אפילו הנוקמים הראשון, כולם היו סרטים שהלכנו אליהם בשביל להנות. פשוט לשבת מול המסך ולצפות בסיפור טוב. ולאט לאט זה הלך ונהיה יותר ויותר מסובך. לפני כל סרט של הנוקמים הייתי צריך לעשות שיעורי בית, להתחיל לקרוא סיכומים על הסרטים הקודמים ולהדגיש נקודות חשובות כמו באוניברסיטה, ועדיין, בלא מעט סצנות מצאתי את עצמי יושב ומנסה להבין מי נלחם במי על המסך. ולמה. ואיפה. ומתי.

אז את הנוקמים המשכתי לראות, קצת מכוח האינרציה וקצת כי תמיד נחמד לראות חבורה של גיבורי על הולכים מכות, אבל ברגע שהחבורה הזו התפרקה והסרטים חזרו להיות על דמויות בודדות, פלוס, תוסיפו לזה את העובדה שגיבורי העל נהיו פחות ופחות מוכרים (זה לא שגדלתי על איירון-מן וקפטן אמריקה, כן? אבל לפחות השמות צלצלו מוכר), ניצלתי את נקודת היציאה הראשונה שלי ועל פי הנתונים על מכירות הכרטיסים – אני לא היחיד.

העייפות הזו של הצופים החזירה את מארוול עשור לאחור, כשהדרך היחידה שלהם למנוע את הנסיגה הייתה חזרה אל הדבר המוכר והבטוח שעבד במשך עשרות שנים – לטחון שוב ושוב את סופרמן, באטמן וספיידרמן. אבל מכיוון שסופרמן ובאטמן הם של החברה המתחרהD.C , נשארנו עם ספיידי שהוצנח אל מארוול היישר מהיקום הקולנועי של סוני.

וזה עבד, חלקית לפחות. 'ספיידרמן: השיבה הבייתה' ו'ספיידרמן: רחוק מהבית' היו להיטים בקופות והכניסו שני מיליארד דולר, אבל זה פתר רק אחת משתי הבעיות. אחרי שלל סרטים על נטשה רומנוף ושאנג צ'י (אם אתם לא מזהים את השמות אין לכם מה להתבייש – זו בדיוק הנקודה), ספיידרמן, בגילומו של טום הולנד המצוין, בהחלט מצליח למלא את הנישה של גיבור העל הבודד, אבל בתחום חבורת גיבורי העל שנלחמים יחד ומספקים לנו אקשן וסצנות בלתי נשכחות עדיין נשאר חלל.

נכון, היה ניסיון לייצר חבורה כזו עם 'הנצחיים', אבל הניסיון הזה, איך נגיד, לא ממש עבד. מי שכן מצליח לספק את הסחורה הוא "ספיידרמן: אין דרך חזרה" שיצא השבוע, ובלי להתאמץ קוטף את התואר הסרט הכי טוב של מארוול בשנים האחרונות. כל כך טוב שכתבתי פה טור של 500 מילים בלי להגיד מילה אחת על הסרט, רק כדי לא להרוס לכם בטעות את ההפתעה עם ספוילרים. כן, עד כדי כך הוא טוב. לכו לראות.