היום חל יום הולדתו ה-24 של גיל-עד שער ז"ל. כשבע שנים מציינת משפחתו את יום הולדתו כשהוא איננו.
הפרויקט 'מתוק בלב' במסגרתו צעירים מכינים את העוגיות שוקולד צ'יפס על פי מתכון שגיל-עד אהב במיוחד, לציון יום הולדתו, שהוקם במטרה להנציח את גלעד דרך האהבה למטבח שאפיינה אותו, מידת החברות שהייתה חלק ממנו, והרצון העז שלו לשמח את האחר.
לצורך המבצע להנצחת גיל-עד בגרעין התורני של 'רוח חדשה בראש העין, החלו בהכנות כבר מספר ימים קודם לכן. אתמול (רביעי) הבנות המשתתפות בפרויקט 'בנות מצווה' של הגרעין, הכינו כמות גדולה של עוגיות על פי המתכון של גיל-עד, וחילקו בבתי הספר היסודי אוהל שרה, בו חלקן לומדות. אבל זו רק ההתחלה היום (חמישי) יפגשו בני הנוער הצעירים בכיתות ז'-ט' בשעות אחר הצהרים המוקדמות להכנת עוגיות ואריזתן, כאשר לאחר מכן, בני הנוער הבוגרים בכיתות י'-יב' יחלקו את המארזים הקטנים עם העוגיות, שעליהם תווית להנצחת גיל-עד, לתושבי המקום במרכז העיר. מיזם 'מתוק בלב' הוא רק חלק מפעילות נוער חינוכית ענפה המתקיימת בגרעין 'רוח חדשה' לאורך כל השנה.
הפעילות ב'רוח חדשה' מתחברת לפאזל גדול של המיזם להנצחת גיל-עד שקורה בכל הארץ. בהנהלת הגרעין סיפרו: "להתחבר לפרויקט כזה של חברות ואכפתיות מהאחר, זו הזדמנות לחזק אצל בני הנוער את הערך של אחדות והנתינה לעם ישראל דרך הדמות של גיל-עד ז"ל, וזה מתחבר לערכים של הגרעין, ולעובדה שאנחנו חלק ממשהו גדול".
בת גלים שער, אמו של גיל-עד, סיפרה: "לחגוג יום הולדת בלי גיל-עד זה לא פשוט. הפרויקט הזה עוזר לנו גם להנציח את גיל-עד וגם לעבור את היום הזה יותר בקלות. כל יוזמה כזו מרגשת אותי מאד, וכשאני מסתכלת על הממדים שהפרויקט תפס אני מזכירה לעצמי את תחילת הדרך"
"ביום ההולדת הראשון לא ידעתי את נפשי"
חצי שנה לאחר שאופיר ובת גלים שער מהישוב טלמון איבדו את בנם גיל-עד ז"ל, בנם השני מבין שש בנותיהם, הגיע יום הולדתו ה-17 של גיל-עד. בת גלים: "המחשבות לקראת ציון יום ההולדת הראשון ללא גיל-עד הציפו אותנו, שאלנו את עצמנו - איך חוגגים יום הולדת למי שאינינו? וחיפשנו תשובה" היא נזכרת, "גלעד מאד אהב ימי הולדת, אני זוכרת שלא ידעתי את נפשי מרוב צער. היה לו לוח שנה, שבו כתב את כל תאריכי היום הולדת של חבריו מבית הספר. בדרך כלל גיל-עד היה גם זה שארגן מסיבה קטנה לכבודם, כי היה לו חשוב לתת תשומת לב ולשמח את מי שחוגג. החיסרון, הכאב והגעגוע, לצד הרצון לעשות טוב ולהמשיך בחיים הובילו אותנו להקים את המיזם לזכרו".
מתוך הכאב צמח המיזם "מתוק בלב", חצי שנה בלבד לאחר שנרצח: "חשבנו להנציח את גלעד דרך האהבה שלו למטבח, כי הוא מאד אהב לאפות, ובמיוחד זכורות לנו עוגיות השוקולד צ'יפס שלו שהיה מרבה להכין. הרצון היה לשלב בזה את ערך החברות שהיה חלק בלתי נפרד ממנו ואת האכפתיות לאדם האחר. כי כשגלעד שאל מישהו מה שלומך? הוא באמת חיכה לתשובה אמיתית. הוא תמיד שימח אנשים".
רבים שכאבו עם משפחת שער את האסון הכבד וחיפשו דרך להנציח את גיל-עד הצטרפו למיזם, צעירים וצעירות החלו באפיית עוגיות וחלוקתם ביום ההולדת של גיל-עד. בת גלים: "כבר בהתחלה זה תפס תאוצה שהפתיעה אותנו, אבל כל שנה זה יותר ויותר רחב. הקמנו קבוצה שנקראת המטבח של גיל-עד ואנשים מעלים לשם תמונות מהפרויקט וזה כבר בכל הארץ והעולם. מגיעות אלינו תמונות מרומא, גרמניה, לונדון, דרום אמריקה ועוד. בזכות 'מתוק בלב' את יום ההולדת, היום הקשה הזה, בעיסוק במיזם ולא בצער הגדול של איפה היה גיל-עד עכשיו לו היה חי, ולא עוסקים רק בהחמצה הגדולה".
אירוע הטרור ב-12 ליוני 2014 (ט"ו סיוון תשע"ד), בו נחטפו ונרצחו שלושת הנערים גיל-עד שער (16), יעקב נפתלי פרנקל (16), ואיל יפרח (19), זכור לכולם כאירוע קשה מנשוא. שער ופרנקל יצאו יחד מישיבת 'מקור חיים' בכפר עציון, שם למדו, בדרכם לבלות את השבת בחיק המשפחה. בצומת הסמוכה עלו יחדיו על טרמפ, עם יפרח ז"ל שיהיה גם הוא בדרכו הביתה מעוד שבוע בישיבת 'שבי חברון' בה למד. השלושה לא תיארו לעצמם שהשניים ברכב מחבלים פלסטינים מתנועת החמאס.
בת גלים: "זמן קצר אחרי תחילת הנסיעה הנערים הבינו ששני היושבים ברכב הינם מחבלים שהתחזו ליהודים, באומץ לב ובקור רוח נדירים, מבלי שהחוטפים הבחינו בכך הצליח גיל-עד להתקשר למשטרה ולהודיע כי נחטפו". אלא שגודל האירוע מתברר רק מאוחר יותר וממועד חטיפת הנערים מתחיל מבצע 'שובו אחים' לחיפוש הנערים החטופים. המבצע נמשך 18 ימים עד למציאת גופותיהם של השלושה באזור חברון, שנרצחו ביום בו נחטפו.
בת גלים:"תקופת החיפושים הייתה מלאת ציפייה למצוא אותם בריאים ושלמים, זו תקופה שהתאפיינה בגילויי אחדות וערבות נדירים בין כל חלקי העם בישראל ובעולם ובקריאה להחזירם. גיל-עד הובא למנוחות במודיעין בהלוויה ממלכתית לשלות הנערים ובהשתתפות של רבבות".
מה עושה הזמן?
בת גלים: "הזמן מרווח את תקופות הגעגוע. לומדים לחיות חיים מלאים בלי גיל-עד, ואלו חיים אחרים, והגעגוע לא מרפה אבל הגלים מגיעים במרווחים גדולים יותר, וכשיש לי התקף כזה זה פשט מחזיר לי את גיל-עד ואז זה כאב עצום, ואני מרשה לעצמי לבכות ולהתרפק. אבל עצם העובדה שאני יודעת שאני מסוגלת לקום אחר כך, מחזקת אותי" היא מספרת בכאב: "אין ספק שיש ימים קשים יותר, אבל ביום כזה אני מוצאת את עצמי מתעסקת עם היוזמה ופחות בוחשת בכאב וזה בזכות היוזמה שמביאה עמה התבוננות שהיא אחרת כי יש רצון להפיץ את האור, וזה עולה על הרצון להיכנס למיטה ולומר 'איפה הילד'. וכל מקום כזה שזוכר את גיל-עד מזכיר לנו את החיבוק העצום שעם ישראל נותן לנו כל הזמן, בכל מקום שאנחנו נמצאים".