ילד עם זקן לבן
השבוע זכינו לארח בבית המדרש הקהילתי בכפר סבא איש יחיד ומיוחד – הרב גרוסמן, רבה של מגדל העמק. התירוץ הרשמי היה ערב בהנחיית העיתונאי שאול מייזליש לרגל צאת הספר 'חיי שליחות' (ידיעות ספרים), ספר ביוגרפי שכתב ד"ר יחיאל הררי על אישיותו ומפעלותיו הנדירים של הרב. אבל הספר היה רק תירוץ והזדמנות למפגש עם מהפכן חסיד שרבים כל כך חבים לו את חייהם.
התבוננתי באיש הזה וחשבתי לעצמי מה חושבים עליו העוברים והשבים ברחוב. לבוש חסידי, פאות, זקן לבן, מגבעת – חרדי מבוגר, הם בוודאי חושבים לעצמם, אחד מני רבים, וממהרים להלביש עליו את כל הסטראוטיפים שיש לחברה הישראלית על החברה החרדית. הם אינם מעלים על דעתם שהאיש הזה הרים מאשפתות, פשוטו כמשמעו, עשרות אלפי ילדים ולא מעט מבוגרים. הם אינם מתארים לעצמם שמגדל העמק חייבת לו את מה שהיא היום. הם אינם מעלים על דעתם כמה בני נוער נושרים זכו לנשור היישר אל זרועותיו וכך הפכה הנשירה ללבלוב. הם בטח לא היו מעלים בדעתם כמה אסירים חיבק האיש הזה ואל כמה עבריינים הוא אינו פוחד להישיר מבט.
התבוננתי בו שוב, מקרוב. ידעתי שהרב נולד לפני קום המדינה, באלול תש"ו ליתר דיוק. ראיתי שערות לבנות, ראיתי זקן לבן, זיהיתי כמה קמטים על הפנים, אבל בעיניים שלו ראיתי רק ילד. ילד שיודע שאפשר לשנות את העולם הזה אפילו לבד. ולא, הוא לא ילד תמים שעוד לא למד את העולם, הוא עוד מעט בן שבעים וחמש. הוא פשוט עשה את זה בעצמו, כמעט לבד.
את הולכת לגיהינום
כמעט לבד, מפני שהייתה לו שותפה נאמנה למסע הזה – אשתו. איכשהו בעולם שלנו כשאחד מבני הזוג עומד בחזית תמיד נשכח השני שבעורף, אבל כל האנשים שחבים את חייהם לרב חייבים לא פחות לרבנית.
בספר 'חיי שליחות' מסופר שבחודש הפעילות הראשון של הרב הוא שהה לבדו במגדל העמק ואשתו המתינה בבית הוריה בבני ברק. לאחר חודש הגיע עם טנדר ששכר על מנת להביא אותה ואת הציוד הבסיסי שהיה לזוג הצעיר. בדרך עצר הטנדר לכמה רגעים בתחנת הדלק. הרב ירד מן הרכב. הנהג ניצל את ההזדמנות ושאל את האישה: "תגידי, את יודעת להיכן בעלך לוקח אותך? את בטוחה שאת רוצה ללכת לשם? את הולכת לגיהינום".
כשקראתי זאת נזכרתי במדרש המפורסם על המחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבוא. כמעט מתוך אינסטינקט אנחנו משלימים את דברי חז"ל וממקמים את המחול הזה בגן עדן, ובחלק מהמדרשים אף כתוב כך במפורש. אבל בספר 'מנחם ציון' כתוב שעל פי המדרש המחול הזה ייערך בגיהינום, שהוא מקום רחב ידיים. ואיך יוכלו הצדיקים לרקוד שם עם הרשעים? הנוכחות של הצדיקים שם כבר תחולל מהפכה, הרשעים ייהפכו לצדיקים, הגיהינום ייהפך לגן עדן.
הוא לא טעה, נהג הטנדר, היא באמת הלכה לגיהינום. אבל ככה זה – כשהצדיק בגיהינום, המקום נעשה לגן עדן.
פרס ישראל
הרב גרוסמן זכה בפרסים רבים, אפילו בפרס ישראל, ואחרי ספר שלם שקראתי וערב אחד במחיצתו הבנתי את משמעות הביטוי "פרס ישראל". תמיד חשבתי שישראל מחליטה להעניק פרס למישהו, כלומר פרס ישראל הוא ההכרה, הפרס שהוא מקבל מעם ישראל. השבוע הבנתי שזה לגמרי הפוך - יש אנשים שהם עצמם פשוט הפרס של ישראל. הם פרס ישראל.
אפשר עוד ספר?
במילים הבאות אין כדי להמעיט בכהוא זה ממעשהו של הסופר החסיד ד"ר יחיאל הררי. הוא זכה ללוות אדם גדול ולהעלות על הכתב את קורותיו, אשריו ואשרי חלקו. הוא עצמו, אגב, הסביר בערב שזה בכלל לא ספר על הרב גרוסמן, זהו ניסיון לענות על שאלת המחקר, כהגדרתו, כיצד נראים חיי שליחות, כיצד פועלת החסידות בעולם.
וזה בדיוק המקום שבו אני רוצה להביע איזו משאלה. יש לי תחושה שהמון אנשים שהרב גרוסמן נגע בליבם לא יקראו את הספר הזה. הספר מצטט מחקרים ומשתמש בשפה גבוהה והוא מיועד לאנשים יודעי ספר. ונראה לי שדווקא האנשים שחייהם התהפכו בזכות נשוא הספר הזה איכשהו לא ימצאו בו עניין, לפחות רבים מהם. מתחשק לי, לא במקום הספר החשוב הזה חלילה אלא בנוסף לו, שייכתב עוד ספר. בשפה פשוטה, בגובה הלב, אולי שיכתבו אותו נער או נערה ויספרו את הסיפור מהעיניים שלהם.
הספר מספר איך ביום מן הימים, כשהבין הרב שהאיש החזק שמושך בחוטי הפשע בעיירה, אל קפונה המקומי, הוא אדם בשם פינחס, הוא ניגש אליו (עם מטען אדיר של עזות דקדושה, אני מניח) ובאומץ שכנע אותו לחלום חלומות אחרים. אני לא יודע אם פינחס ושכמותו יקראו את הספר הזה מכריכה לכריכה, אבל אני צמא לספר שלהם. ליבי אומר לי שכשהסיפורים הללו יצאו לאור הסיפור של הרב יהיה שלם הרבה יותר.
ילדות מחבקות אבא
בספר יש גם תמונות, וכל אחת מהן מספרת סיפור. תמונות משפחתיות ואחריהן תמונות ציבוריות - תמונה עם הרבי מלובביץ' ועם הרב עובדיה, תמונות עם מנהיגי ישראל, ראשי הממשלה מגולדה מאיר ועד בנימין נתניהו, תמונות עם עשירים יהודים. תמונות של הרב ב'זוהרים', כפר לנערים שלא מצאו את עצמם בעולם החרדי ונשרו למקומות מורכבים, ושם צמחו בחזרה. כפר שהוא פלא בפני עצמו, כי הרב גרוסמן לא משקם את הנערים כדי שיהיו חרדים כמותו וכמו משפחותיהם. הוא מביא אותם לבחור בחיים, איש איש ודרכו, ואת בוגרי 'זוהרים' תמצאו ביחידות המובחרות של צה"ל. אפילו תמונה של הרב משחק עם פעוטות במעון של מוסדותיו מופיעה שם.
אבל יותר מכולן צדה את עיניי תמונה אחת: הרב עומד במסדרון קריית החינוך מגדל אור, ושתי בנות, תלמידות המקום, בנות שש, אולי שבע – מחבקות אותו.
התפעלתי מהתמונה ועוד יותר מההחלטה של הרב לפרסם אותה. עד סוף העולם אני יכול לשמוע את צקצוקי הביקורת הצדקניים של מי שיראו את התמונה הזאת בעין רעה, כי איך ייתכן, וחינוך לצניעות, ורב בישראל, ושומו שמיים.
אבל הרב, כך נדמה, אפילו לא נתן דעתו למצקצקים, כי התמונה הזאת, אי אפשר לטעות בה – מספרת את הסיפור. הן שתי בנות שמעניקות חיבוק תודה לאבא. הא ותו לא. "אהבה בלתי מותנית", מופיע הכיתוב בצד התמונה. זה מה שזה בדיוק.
פגישה עם פוטין
ערב ההוקרה לרב נערך בבית המדרש שלנו כשבאוקראינה רעמו התותחים, מאות אלפי פליטים ביקשו להציל את נפשם ולחצות את הגבול, והעולם כולו נושא עיניים למלחמה שתפסה את כולנו קצת לא מוכנים. הרב, כדרכו, לא נשאר אדיש. הוא הציע עזרה נדיבה ליהודי אוקראינה וסיים את הערב בקריאת פרק תהילים לישועה.
ואני, אולי נדבקתי בתום החלומות של הרב, תסלחו לי, אבל רק חשבתי לעצמי שחייבים, בהקדם האפשרי, לסדר איזו פגישת פסגה בין הרב ובין פוטין. כי האיש הזה שלא פחד להסתכל לרוצחים בעיניים ולגלות להם את מה שלא ידעו הם על עצמם, האיש הזה שהגיע אל הגיהינום ויצר בו גן עדן, האיש הזה שקשה לעמוד בפני האמונה המיוחדת שלו – הוא האיש שיידע להישיר אל פוטין מבט, וכשפוטין ייתקל במבט הזה העולם יהיה מקום טוב יותר, אני משוכנע בכך.