נראה שכל מי שהקשיב לאחרונה לאיזושהי מהדורת חדשות גיבש עמדה על המלחמה באוקראינה, ובצדק. כיאה לעם היהודי, גם בסוגיה הזאת יש אינספור דעות וטענות. את הטור הזה אני רוצה להקדיש לעמדה שנפוצה מאוד, במיוחד במחוזות הימין, ואף הופיעה במדור הדעות בשבוע שעבר.
המצדדים בעמדה זו טוענים כי ההיסטוריה של העם האוקראיני מדממת. מדובר בעם עם עבר אנטישמי במיוחד, שגיבוריו הלאומיים זכורים לעם היהודי כצוררים. לאור זאת אל לנו לרחם על האוקראינים, או לכל הפחות לא "להפגין ביטויי סולידריות מופרזים וחיבוקים לבביים מדי". המגדילים לעשות אף סבורים שלנוכח מאורעות העבר אסור לנו לתמוך באוקראינים אלא דווקא בפוטין.
אני לא מתכוון לחלוק על החלק ההיסטורי בטיעון הנפוץ, בעיקר משום שהוא מדויק למדי. ההיסטוריה של העם האוקראיני אכן מדממת במיוחד. הגיבור הלאומי האוקראיני, המשחרר של אוקראינה מהכיבוש הפולני, אכן היה אנטישמי אכזר שרצח יהודים רבים. בוגדן חמלניצקי והקוזאקים ידועים לשמצה, ובצדק רב, בהיסטוריה היהודית.
גם בזמן השואה האוקראינים היו משתפי הפעולה מהגרועים ביותר. הם אלה שהפעילו את מחנות ההשמדה והם אלה שטבחו ביהודים בבאבי יאר. למעשה, למעט הגרמנים עצמם והליטאים, האוקראינים היו האכזריים ביותר ליהודים. לכן, כששגריר אוקראינה בישראל אמר שהיהודים צריכים לעזור לאוקראינים כמו שהאוקראינים עזרו ליהודים בשואה, הזעם הציבורי בישראל היה מוצדק לחלוטין.
ואולם, אף על פי שהזווית ההיסטורית בטיעון זה נכונה, המסקנה צריכה להיות אחרת. לעבר של שני העמים לא אמור להיות קשר רב לשאלה האם אנחנו צריכים לתמוך באוקראינים בשעתם הקשה ואפילו לסייע להם. אנסה להסביר זאת בשורות הבאות.
ראשית, העבר של העם היהודי והאוקראיני אכן עקוב מדם. אך כך גם העבר של העם היהודי עם כמעט כל עם על פני כדור הארץ. אינני מדבר רק על השואה, אלא על הרבה קודם לכן. הצרפתים התעללו ביהודים במשך מאות שנים ואף היו אחראים לעלילת הדם שהיהודים גרמו להפצת המוות השחור, לצד הגרמנים. גירוש ספרד ופורטוגל זכור גם הוא כאסון לעם היהודי. הבריטים גירשו את יהודי הממלכה עוד במאה ה־12. הרוסים חטפו ילדים יהודים בשביל לגייסם לצבא הצאר. אפילו מולדובה הקטנה זכורה לרע בזיכרון היהודי הקולקטיבי אחרי פרעות קישינב. רגע אחרי השואה, הראשונים שביצעו פרעות ביהודים היו הפולנים. מדינות דרום אמריקה נתנו מקלט לנאצים ולרוצחי יהודים במשך עשרות שנים. על מדינות ערב אין צורך להרחיב, ואם ממש נרצה, גם על האמריקאים יש בליבנו לאור העובדה שהיה בידם להפציץ את מסילות הרכבת בדרך למחנות ההשמדה והם בחרו לא לעשות זאת. במילים אחרות, אם נבנה את מערכת היחסים הלאומית שלנו על בסיס העבר המדמם בינינו ובין עמי העולם ייגזר עלינו להיות "עם לבדד ישכון", ולא במובן החיובי של הפסוק.
אך ישנה זווית נוספת שמלמדת כי לא צריכה להיות זיקה בין העבר שלנו ובין רגשות הסולידריות שקיימים בקרבנו היום, והיא העובדה שאוקראינה של היום אינה אותה מדינה אנטישמית הזכורה לנו מפעם. מי שהיטיב לתאר זאת הוא חיים זורווסקי, יליד אוקראינה שהתארח בפרק של 'בשבע עיניים' (פודקאסט האקטואליה החדש שלנו, חפשו בספוטיפיי ובגוגל): "אף אחד לא הולך להתכחש להיסטוריה האנטישמית של אוקראינה, אבל המצב שם שונה היום. זלנסקי יהודי, שר ההגנה יהודי, ראש הממשלה לשעבר יהודי. שורה ארוכה של ראשי ערים בעבר ובהווה, ושל הערים הכי גדולות באוקראינה, הם יהודים. אי אפשר להיות אנטישמי ולבחור בכל כך הרבה יהודים שינהיגו אותך".
והוא צודק. בשנים האחרונות, מאז נפילת ברית המועצות, הקהילות היהודיות באוקראינה פורחות. ברחבי המדינה ישנה הנצחה נרחבת לראש ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר, שנולדה בקייב וזוכה להערכה מהעם האוקראיני. כל מי ששמע את דיווחיהם של הכתבים באוקראינה יודע שהעם האוקראיני כיום מעריץ את מדינת ישראל. זה לא אומר שהאנטישמיות נכחדה מאוקראינה, אלא רק שהיא קיימת שם היום כמו בכל מקום אחר בעולם.
ואם יש סיבה נוספת שבגללה אנחנו כישראלים צריכים להזדהות עם האוקראינים היא העובדה שהסיפור הלאומי שלנו ושל האוקראינים דומה למדי. שני העמים קיימו ממלכות מפוארות, עתיקות מאוד, שברבות השנים נכבשו, שועבדו, הוגלו ונרצחו. ועד שסוף סוף הצלחנו להקים מדינות עצמאיות, מגיעים יריבינו וחולקים על זכותנו להתקיים כמדינה עצמאית. שלא לדבר על הניסיון של היריבים הללו, בין אם אלה האיראנים ומדינות ערב ובין אם אלה הרוסים, לספח אליהם את חבלי המולדת של שני העמים.
הזדהות עם העם האוקראיני אינה מחייבת אותנו לשכוח את עברנו. היא גם אינה דורשת מאיתנו לסלוח לעם האוקראיני על הפשעים שביצע כלפי העם היהודי לאורך ההיסטוריה. היא כן דורשת מאיתנו לקבל את העובדה שלהיסטוריה יש כמה זוויות, ולצידה יש גם את ההווה והעתיד.
***