בלי פוליטיקלי קורקט, כואב כמו שזה. יתומים שפונו מאוקראינה
בלי פוליטיקלי קורקט, כואב כמו שזה. יתומים שפונו מאוקראינהצילום: נתי שוחט, פלאש 90

בתי יתומים

הרבה תמונות מטלטלות ייחרתו בזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה האיומה באוקראינה. ההרס, הפליטים, האכזריות, שבריריות החיים וזמינות המוות – כל אלה יתויקו בקלסר התודעה העולמי. מה ייעשה בתמונות הללו? אין לדעת, אבל הן יהיו שם ויקישו במרתפי השכחה.

תמונה אחת מני רבות שתיזכר אצלי היא תמונת פינוים של בתי היתומים היהודיים מאוקראינה. למה דווקא היא? אולי מפני שלנוכח צערם של ילדים קטנים הכול משתתק, אולי מפני שאלה בני עמי, ואולי יותר מכול העובדה שמכבסת המילים השגרתית לא כיבסה את השם המפורש – בתי יתומים. ככה, בלי פוליטיקלי קורקט, כואב כמות שזה – יתומים. לא "פנימיית לילך" או "כפר הרדופים" לא "בית של אהבה" או כל שם אחר שיש בו כדי לרכך. בית יתומים. ככה. חץ בלב.

בית יתומים התחבר לי עם אירופה שלפני השואה. לא העליתי על דעתי שיש היום עוד מוסד שכזה (ובעצם הרבה מן המתרחש עכשיו באוקראינה, לא רק זה, נראה כמו שחזור תמונות בשחור-לבן). ובצד הכאב על ילדים בלי אב ואם שנסים על נפשם אל הלא נודע יש גם פיסת נחמה: חשבתי שיאנוש קורצ'אק היה אבי היתומים האחרון, אך מתברר שאחרים הלכו בעקבותיו. הם היו שם בשבילם כל השנים, לפני התופת. הם שם בשבילם גם עכשיו. הורים של יתומים.

ואצלנו?

אחר כך הכתה בי המחשבה: זה לא רק שם, באוקראינה הרחוקה, זה כאן אצלנו, בחצר האחורית, חצר שעשויה להיות מטופחת להדהים מכספי מדינה ומכספי תורמים, בלי השם המפורש, בלי לצעוק את המילה "יתומים" – בתוך פנימיות מטופחות גרים להם ילדים בלי הורים.

לא צריך להיות יתום כדי להתייתם. אפשר להיות יתום להורה חי, ולפעמים זה עלול להיות מכאיב אפילו יותר. במדינת ישראל חיים ילדים רבים בפנימיות מפני שהוריהם הוגדרו כמסוכנים להם, או מפני שאינם מסוגלים לטפל בהם. הורים שפוגעים, הורים מכורים לסמים, הורים שאינם מסוגלים. הורים שהביאו לעולם ילדים שאין להם הורים. ואולי אם לא היינו מכבסים את הפנימיות הללו בשמות יפים כל כך, לא היה ילד שגדל בפנימייה מרובת ילדים.

ובפנימיות הללו יש מלאכים. אנשים מסורים שעושים הכול בשביל לתת לילדים הללו כל מה שאפשר לתת, זוגות צעירים שבוחרים לחיות בבתי הילד ולהוות להם מודל של משפחה. מדריכים, מדריכות, בנות שירות וצוות טיפולי, וכל זה מדהים, וכל זה רק תחליף לדבר האמיתי.

אני יודע, מדובר בפלונטר סבוך במיוחד, כי לא את כולם אפשר לאמץ, ולא לכולם אפשר למצוא משפחות אומנות, אבל אולי צריך לצעוק את זה קצת יותר חזק. בישראל תשפ"ב, 2022, יש ילדים שגדלים בלי בית. אתם שומעים? י-ל-ד-י-ם ב-ל-י ב-י-ת!! וזה לא מגיע להם. ממש לא.

חיבוק

ויש מי ששומע. משפחות מאמצות ומשפחות אומנה ברחבי הארץ. לא תראו סימן על המשקוף או על שתי המזוזות. אין להם מדים וסימני היכר, סתם אנשים כמונו שהחליטו לפתוח את הלב ואת הדלת ולאמץ אל חיקם, פשוטו כמשמעו, ילד שלא הרו ולא הולידו אבל יהיה אחד משלהם.

יש בחיים שלנו חסדים של רגע, חסדים של התלהבות הרואית חד-פעמית, חסדים עם תאריך תפוגה. אימוץ או אומנה הם ברית של חסד. אולי מה שמאפשר להם להפוך לברית הוא ההחלטה לא לראות בזה חסד. חז"ל טבעו את המושג "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג). הם סיפרו על פלא, על הורות בלי היריון ולידה, על אנשים שהעניקו לילדים שאין להם מתנה נדירה – לזכות בהורים. אבל אולי הם גם נתנו לנו עצה: רק אם תשתחרר מן המחשבה על חסד, ותחליט לראות בזה לידה, בשר מבשרך – תוכל להתמיד בזה לאורך ימים ושנים.

ויהיו אתגרים בדרך, כי גם הילדים הטבעיים נושאים כאן בעול ומי זה שבא לביתם משום מקום ומצופף להם כך את המקום? ומי זה שמעז להתחרות על ליבם של אבא ואמא? וכן, הם שמעו שעם כל ילד שנולד נברא עוד חדר חדש בלב, אבל מה עם ילד שבכלל לא נולד כאן? גם איתו נגזר להתחלק? וצריך חוכמה רבה איך להלך בין כל הנפשות האהובות הללו. חוכמה עמוקה מאוד.

וילדי האומנה או הילדים המאומצים, מה עובר עליהם? הרי כמה קשה לנו לקבל מתנות מאחרים, כמה אנחנו שונאים להיות אסירי תודה, להרגיש חייבים. והילדים הללו יודעים שמישהו נתן להם מתנה כל כך גדולה, מתנת הורות, וקשה להכיל מתנה מופרזת כזאת. והם חיים לצד ילדים שנולדו באורח טבעי, וזה עצמו מגרה את כל העצבים החשופים ואת השאלות הדוקרות: למה הם נולדו להורים הללו ואני כאן בחסד וברחמים? האם יש איזה סיכוי להיות אהוב כשווה בין שווים? וכל שאלות הזהות צפות, וכל הכאבים. ולפעמים הראשונים לשלם את מחיר התסכול הם דווקא הורי האומנה או ההורים המאמצים. וצריך לחשוק שיניים ולגייס כוחות ולהגביר את מכשיר השמיעה שיודע לשמוע מאחורי "לא רוצה" את "אני רוצה" ומאחורי "אתם בכלל לא ההורים שלי" את "אבל מה הייתי עושה בלעדיכם". ולפעמים צריך לסגור את המכשיר ולא לשמוע כלום, רק את הלב שלכם פועם.

ויהי אומן את הדסה

אולי שם, בבית מרדכי, נוסד הרעיון של משפחת אומנה. בוודאי שם נטבע המושג: "ויהי אומן את הדסה, היא אסתר בת דודו, כי אין לה אב ואם... ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת".

השפת אמת מבחין במשמעות העמוקה של מעשה האומנה הזה. אחרי שאסתר נלקחת לבית אחשוורוש מתואר איך מרדכי מסור לילדת האומנה שלו: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה ייעשה בה". לא מדובר בתקופה קצרה. חמש שנים, יום יום הוא מגיע לדרוש בשלומה. הביטוי הזה, "בכל יום ויום", מאפיין היטב את אתגר האומנה. אין הפוגה. ברית נצח. בכל יום ויום. בכל מזג אוויר ובכל מצב רוח. הביטוי הזה, "יום ויום", חוזר גם בתיאור ההתעקשות של מרדכי שלא לכרוע בפני המן: "ויהי כאומרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם". השפת אמת קושר בין הביטויים, ואומר שבזכות המסירות לילדה היתומה זוכה מרדכי להיות הגואל של ישראל. במילים אחרות, מי שהפך להיות האב של היתומה הפך להיות אב לדור יתום, שאביו שבשמיים מתכסה בהסתר פנים.

[email protected]

***