התנועה הקומוניסטית סחפה המוני פועלים שהתקוממו נגד המעסיקים. היא התבססה על התפיסה המרקסיסטית, הרואה במאבק הכלכלי את הגורם המרכזי בהתנהלות האנושית. ארגוני הפועלים היו אנטי־דתיים, מתוך תפיסה כי המסגרת הדתית ובעלי התפקידים בה משרתים את הבורגנות. צעירים יהודים רבים נסחפו בלהט המהפכה והצטרפו לתנועה הקומוניסטית הכללית. חלק אחר עמד והקים תנועת פועלים יהודית, אשר מטבע הדברים הייתה אנטי־דתית. אך צעירים דתיים רבים שהושפעו מהאידיאולוגיה הקומוניסטית רצו גם להישאר שומרי תורה ומצוות, מתוך גישה המבחינה בין דאגה לזכויות הפועל המקופח לבין העניין הדתי.
בתחילה הצטרפו כפרטים להסתדרות העובדים העבריים, אך נוכחו לדעת כי אין להם עתיד במסגרת הכללית של ההסתדרות. סיפור הממחיש את האווירה הזאת התרחש באחת מקבוצות הפועלים כשחברה דתית הכינה חמין לשבת. חבריה קראו בהתרסה: "אוכל מאתמול?!" ושפכו את מה שהכינה...
הסתדרות 'הפועל המזרחי' (הפועהמ"ז) נוסדה לפני מאה שנה, בפסח תרפ"ב, תוך התמודדות הן עם התנכלויות מצד ההסתדרות (חלקן אלימות מאוד) והן עם הפסילה הגורפת מהצד הדתי האנטי־ציוני. בנוסף לכך, רוחות כפירה סוערות איימו לעקור עוד ועוד צעירים מן המחנה הדתי. תמיכה לפעילותם מצאו אצל הראי"ה קוק. הוא השפיע עליהם משפע אורו, ומצא בהם מגשימי חזונו לתחיית הקודש יחד עם תחיית הגוף.
התנועה דגלה ב"מרד הקדוש", מטבע לשון שטבע שמואל חיים לנדוי (שח"ל), שהיה ממנהיגיה. "המרד הקדוש", כפי שהוסבר אז, היה מכוון כנגד הרחוב החילוני והאנטי־דתי. היה זה גם מרד בציבור הדתי־בורגני, המתנכר לדרך "תורה ועבודה". כנגדם ביקשו חברי הפועהמ"ז לבנות חיי פרט וחברה המבוססים על ערכים אלה. אנשי התנועה ביקשו ליצור סגנון דתי חדש של חיי מעשה מלאי קדושה, המתאים למציאות הארץ־ישראלית.
"תורה ועבודה - האור המקיף את עבודת התחיה"
בחודש תמוז תרפ"ז נחתם הסכם בין הפועהמ"ז לקופת החולים של ההסתדרות הכללית, ובו התחייבה התנועה לתמוך בהסתדרות (מבחינה פוליטית), וההסתדרות מצידה התחייבה להפריש מקומות עבודה והתיישבות לחברי הפועהמ"ז ולתקן במוסדותיה כמה נושאים מרכזיים בהלכה: כשרות, שמירת שבת וברית מילה. המצב המזעזע עד להסכם היה שמוהלים לא הורשו להיכנס לבתי החולים כדי למול ילדים - בתקופה שהיולדות והיילודים שהו בבתי החולים כעשרה ימים לאחר הלידה! כמו כן, במטבחי הפועלים חיללו שבת, הוגש בשר טרפה, וגם חמץ בפסח.
כך תיאר שבתאי דון־יחיא: בישיבת המרכז של הפועהמ"ז, שלפניו הובאה הצעת ההסכם לאישור, סיפר לנדוי שביקר אצל מרן הגרא"י הכהן קוק, ראש רבני ארץ ישראל, וביקש ממנו את הכרעתו בשאלת האיחוד עם קופת החולים של ההסתדרות. ראש הרבנים בחן כל סעיף וסעיף ופסק לחתום על ההסכם, באומרו שיש בו סיכויים מרובים להשפעת היהדות בין כלל הפועלים.
אחד מהנוכחים בפגישה סיכם את דברי הראי"ה:
"החסידות מלמדת, שגדולה כללות ישראל אפילו שלא לשמה, מפירוד ח"ו לשמה. כללות ישראל הם מרכבה לקדושה, מי יכול להעריך את זכותו של מחנה הפועלים במסירות הנפש בבניינה של ארץ ישראל? כה היו דברי רבי מאיר: 'בין כך ובין כך, אתם קרואים בנים'. מכיר אני בתוכם בעלי נפש ובעלי מידות, זו הסתדרות של חלוצי ישראל, ואולי בזכותכם גם הם ישובו. זכות גדולה בידכם, וחלילה חלילה להחמיצנה. ואולי השולחן הטהור יעורר הרהורי תשובה בליבם של בנינו. אחרי פסוקי מאכלות אסורות נאמר בתורה 'והתקדשתם והייתם קדושים', והרמב"ם מכניס את הלכות מאכלות אסורות בספר קדושה. למדנו מזה שמאכל כשר מביא לידי קדושה".
נהוג להסביר את הגישה שהנחתה את עורכי ההסכם כשיתוף פעולה פרגמטי בלבד. אך לצד זאת היו בה שני נדבכים נוספים: הראשון – עקירת ההתנגחות של ההסתדרות במסורת ישראל. השני – תקווה להשפעה חיובית על דעותיהם ואורחות חייהם של הפועלים בכלל.
ואכן, כעבור 14 שנים, בשנת תש"ב, ציין שלמה זלמן שרגאי את הצלחות הפועהמ"ז בתחום הדתי בארץ, מה שמלמד על עוצמתו של ההסכם ההוא ועל תוצאותיו המתמשכות והולכות:
"אף בציבוריות הכללית יש לציין כמה שינויים לטובה: חוקות השבת שנתקבלו בעשרות נקודות יישוב, ושבאמצעותן תוקן משהו מפגימת השבת הציבורית; החלטות ההסתדרות על מטבחים כשרים, לעת עתה בשביל פועלים דתיים שבתוכה; חינוך דתי לילדי חבריה הדורשים זאת...; הקצבות ותמיכות לתלמודי תורה וישיבות וחינוך דתי בתקציבים היישוביים והציבוריים; הקצבות לשמירת השבת; החזקת הרבנות על חשבון מוסדות הציבור והיישוב; העובדה ששמונים ותשעים אחוז ואולי למעלה מזה, של הנישואין ביישוב, הם נישואין דתיים; חובת מילת הילדים בבית החולים של קופת חולים; העובדה שאין כמעט כיום ילדים יהודים בארץ שלא ימולו אותם – כל אלה מוציאים את החיים במידה רבה מחילוניותם ומטביעים עליהם מתורת ישראל".
ההסכם קיבל תוקף בימי הכנסת השנייה, ואף שימש השראה למוסדות ציבוריים אחרים.
בדרך כלל נמנע הראי"ה מלהיות קשור באגודה מסוימת. למרות זאת, כלפי הסתדרות הפועהמ"ז חרג ממנהגו: "אני באמת לא מפלגתי ואסור לי להיות מפלגתי, כי בתור הרב הראשי אני מוכרח להיות מעל לכל המפלגות. אולם ב'הפועל המזרחי' אני רואה את השלמות של היהדות החרדית ובחפץ לב אני ממלא את בקשתכם". בגמר דבריו שילם את דמי החבר לתנועה, והוסיף: "את דבריי הנ"ל אמרתי מתוך הכרה גמורה, ואני נותן לכם רשות אפילו לפרסמם".
גם ראשי התנועה הדגישו את הקשר המיוחד, כדברי שרגאי אל הראי"ה: "תנועה זו... לא יכלה להתפשט ולהתחזק לולא עזרתו הרוחנית הגדולה של מרן הרב שליט"א, ורק בכוח השפעתו עלה בידינו להחדיר את רעיוננו ולרכז מסביב לדגלנו כעשרים אלף חברים וחברות, שכולם מושפעים מאור קדושת תורתו וסרים למשמעתו והינם רוצים להיות תלמידיו־מקשיביו. בשם כל החברים האלה אנו מביעים לו את תודתנו העמוקה".
הרב התרגש, וקם ואמר: "הפועהמ"ז הוא מרגניתא דלית בה טימי (מרגלית ללא פגם). הרעיון 'תורה ועבודה' אינו קניין הפרט שלו ולא נוצר רק לעשרים אלף החברים... אלא צריך להיות קניין כל עם ישראל. רעיון זה צריך להיות האור המקיף את כל עבודת התחיה. התגברו והתאזרו וחפץ ה' בידכם יצליח". הקהל התפזר מתוך ריקודים ושיר 'האמונה' של הרב קוק במנגינת 'התקווה'.
שרגאי פנה לראי"ה בשאלות הלכתיות בנוגע ליחסי פועלים ומעסיקים. חלק מהחברים באו בביקורת חריפה על מהלך זה, המנוגד לתפיסה הפועלית, אך שרגאי הגיב: "הלא אנו קובעים כיסוד לכל ההווי שלנו את התורה, שהיא צריכה לתת לנו תשובה גם בנושא הלכות שביתת פועלים. ואני חושב לי לזכות גדולה שהייתי זה ששאלתי מהרב את השאלה וקיבלתי את תשובתו זו. זוהי לא עמדת הפועל המזרחי אלא עמדת התורה, אשר אנו, המחפשים פתרון לכל השאלות בתורה – מצווים להתנהג לפיה גם בשאלה זו. ובדרך זו אנו גם נמשיך וממשיכים. בדרך זו התחלנו ללכת, להשליט את חוקי התורה ביחסי עבודה, ובה נמשיך".
לא נפרדו דרכיהם
בשנת תרפ"ד, כאשר חלוצים דתיים קנו פרות לחליבה, נשאלה השאלה כיצד יש לנהוג בשבת. אומנם הייתה קיימת אפשרות השימוש בגוי, אך עקרון העבודה העברית היה דומיננטי אז, ולפיכך אפשרות זו נדחתה. מלבד זאת, לא תמיד אישרו השלטונות האנגליים להכניס גוי למשקים העבריים. כך למשל היה כשהתפרצה מחלת הפה והטלפיים במשקים הערביים והיה חשש שיעבירו את המחלה למשקים היהודיים, ואזי יתמוטט משק החלב בארץ.
הראי"ה שלל בתוקף את האפשרות לחלוב פרות על ידי יהודי. רבנים אחרים, ובהם הרב עוזיאל, התירו זאת במגבלות מסוימות ומשום שעת הדחק. כמה מחוקרי הציונות הדתית התמקדו במקרה זה והסיקו כי דרכיהם של הראי"ה והפועהמ"ז נפרדו. אך זהו חוסר יושר אינטלקטואלי, לקחת מקרה אחד שלא העיב כמעט במאומה על הקשרים המצוינים והחמים בין הראי"ה לאנשי הפועל המזרחי, שנמשכו כל השנים ההן, ולנסות לאחר שנים רבות לצייר תמונה הפוכה לגמרי מן האמת.
"מרד קדוש" זה, שאומנם בטל בצורתו המקורית כמו שנתבטלו אידיאולוגיות וזרמים רבים, ממשיך בצורה מעודכנת בקרב צעירים בדורנו, אשר מורדים ברחוב החילוני מן הצד האחד ובבורגנות הדתית (במובנה השלילי) מן הצד האחר, כשהם בונים חיי קדושה בכל מרחביה של ארץ ישראל.
מעובד מתוך הספר 'קורא לדגל' שהוציא המחבר לפני כשנתיים
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***