חסידים מספרים כי "רבי שמלקי ואחיו רבי פנחס באו אל רבם המגיד ממזריטש וביקשו ממנו שיבאר להם את המאמר: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". השיב המגיד: "לכו אל בית המדרש ושם תמצאו את האיש זושא, הוא יאמר לכם את פירושו". מיד הלכו לבית המדרש והציעו לפני רבי זושא את שאלתם. צחק ואמר: "הנה מצאתם את הראוי והגון לכך! עליכם לפנות לאיש אחר ולא לשכמותי, שמעולם לא פגעה בו הרעה". אבל הם ידעו שמשעת לידתו של רבי זושא ועד כה לא עבר עליו יום אחד בלי מצוקה וסבל. כאן הבינו מה פירושה של קבלת יסורים בשמחה.
***
בבסיסו של הסיפור שלנו מצוי קטע מתוך מסכת ברכות. המשנה אומרת שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. את המקור לחיוב הזה לומדת מן הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" בכל לבבך בשני יצריך - ביצר הטוב וביצר הרע. בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה. בהתייחס לחובה זו שואלת הגמרא מהי המשמעות ההלכתית של הכלל האמור, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, האם הכוונה שיש צורך לברך את אותה הברכה? והרי שנינו שעל בשורות טובות מברך 'הטוב והמטיב' ואילו על בשורות רעות מברך 'ברוך דיין האמת'. אם כן מהי משמעות ההשוואה בין ברכת הטובה לבין ברכת הרעה? מסביר רבא שההשוואה נאמרה כלפי החובה לקבל את שתי הבשורות בשמחה במידה שווה. את החובה הזו לומדת הגמרא שם מלשונו של דוד בספר תהלים "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה" אם חסד אשירה ואם משפט אשירה, כלומר בין אם אזכה למדת החסד ובין אם אזכה למידת הדין, אשירה. כלומר אודה לו על כל מידה ומידה שהוא מודד.
הגמרא האמורה בזה היתה לנגד עיניהם של ר' שמעלקי ור' פנחס אחיו בשעה שלמדו יחדיו. דברי הגמרא המדברים על החובה לקבל את הרעה באותה שמחה כדרך שמקבל אדם את הטובה, היתה מוקשית בעיניהם ביותר. תמהים היו כיצד יכול אדם להגיע לדרגה בה יקבל את הרעה באותה שמחה בה הוא מקבל את הטובה.
זאת ועוד, ביסודה של הגמרא האמורה מונחת הנחת היסוד כי אכן קיימת הבחנה בין הטוב לבין הרע, אלא שעל האדם מוטלת החובה להתגבר על נטייתו הטבעית לקבל בשמחה את הטוב בלבד, ולהתמרד כנגד הבשורות הרעות ועליו החובה לקבל את שתי המידות בצורה שווה. הנחת היסוד אם כן היא, שאכן קיימת הבחנה בין שתי המידות והאדם העומד בנסיון חש ויודע את ההבדל שבין הגזרות הטובות לגזרות הרעות. גם הבדלי נוסחי הברכות מעידים כאלף עדים, כי אכן לפנינו שתי מידות שונות בתכלית. על הבשורות הטובות חייב האדם לברך 'הטוב והמטיב', ואילו על הבשורות הרעות חייב אדם לברך 'ברוך דיין האמת'. משמעות הדברים כי אכן קבלת מידת הדין עומדת בסימן הקושי לקבל את הגזרה הרעה ורק ברכה בסגנון של דיין האמת, שהיא ברכה המעידה על הכנעה וקבלת הדין, יכולה להתאים למצב שנוצר עם הבשורות הרעות. הקושי שנתקלו בו האחים ר' שמלקי ור' פנחס, מובן מאד אם כן, רוצים הם לדעת כיצד אפשר לקבל את שתי הבשורות בשמחה?
מהנקודה בה פסקה הגמרא המשיך ר' זושא את דרכו האישית בעבודת ה'. ר' זושא גורס שאין הוא האדם הראוי לשאלה זו, לפי שלא חש מעודו טעמה של בשורה רעה. ר' זושא מלמד את האחים את הסוד הגדול של קבלת הגזירה הרעה מתוך שמחה. ר' זושא נמצא בדרגת אמונה כה גבוהה, עד שברור לו שכל דבר ודבר שקורה לו בוודאי טוב הוא. שבט אפו של הקב"ה נתפס אצלו כמטה חסד ומשען. לדידו אין באמת הבחנה בין הבשורה הטובה לבין הבשורה הרעה. כאן לומדים האחים מהי הדרך לקבלת הרעה בשמחה. רק באמצעות אמונה אמיתית ודבקות בבורא עולם, תתבסס ההכרה הפנימית כי באמת הכל לטובה. זוהי אם כן הדרך האמיתית להבנת הגמרא. ניתן לברך על הרעה באותה שמחה שבה מברך האדם על הטובה, אם מצוי הוא בדרגתו של ר' זושא.
***
בבסיסו של הסיפור שלנו מצוי קטע מתוך מסכת ברכות. המשנה אומרת שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. את המקור לחיוב הזה לומדת מן הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" בכל לבבך בשני יצריך - ביצר הטוב וביצר הרע. בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה. בהתייחס לחובה זו שואלת הגמרא מהי המשמעות ההלכתית של הכלל האמור, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, האם הכוונה שיש צורך לברך את אותה הברכה? והרי שנינו שעל בשורות טובות מברך 'הטוב והמטיב' ואילו על בשורות רעות מברך 'ברוך דיין האמת'. אם כן מהי משמעות ההשוואה בין ברכת הטובה לבין ברכת הרעה? מסביר רבא שההשוואה נאמרה כלפי החובה לקבל את שתי הבשורות בשמחה במידה שווה. את החובה הזו לומדת הגמרא שם מלשונו של דוד בספר תהלים "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה" אם חסד אשירה ואם משפט אשירה, כלומר בין אם אזכה למדת החסד ובין אם אזכה למידת הדין, אשירה. כלומר אודה לו על כל מידה ומידה שהוא מודד.
הגמרא האמורה בזה היתה לנגד עיניהם של ר' שמעלקי ור' פנחס אחיו בשעה שלמדו יחדיו. דברי הגמרא המדברים על החובה לקבל את הרעה באותה שמחה כדרך שמקבל אדם את הטובה, היתה מוקשית בעיניהם ביותר. תמהים היו כיצד יכול אדם להגיע לדרגה בה יקבל את הרעה באותה שמחה בה הוא מקבל את הטובה.
זאת ועוד, ביסודה של הגמרא האמורה מונחת הנחת היסוד כי אכן קיימת הבחנה בין הטוב לבין הרע, אלא שעל האדם מוטלת החובה להתגבר על נטייתו הטבעית לקבל בשמחה את הטוב בלבד, ולהתמרד כנגד הבשורות הרעות ועליו החובה לקבל את שתי המידות בצורה שווה. הנחת היסוד אם כן היא, שאכן קיימת הבחנה בין שתי המידות והאדם העומד בנסיון חש ויודע את ההבדל שבין הגזרות הטובות לגזרות הרעות. גם הבדלי נוסחי הברכות מעידים כאלף עדים, כי אכן לפנינו שתי מידות שונות בתכלית. על הבשורות הטובות חייב האדם לברך 'הטוב והמטיב', ואילו על הבשורות הרעות חייב אדם לברך 'ברוך דיין האמת'. משמעות הדברים כי אכן קבלת מידת הדין עומדת בסימן הקושי לקבל את הגזרה הרעה ורק ברכה בסגנון של דיין האמת, שהיא ברכה המעידה על הכנעה וקבלת הדין, יכולה להתאים למצב שנוצר עם הבשורות הרעות. הקושי שנתקלו בו האחים ר' שמלקי ור' פנחס, מובן מאד אם כן, רוצים הם לדעת כיצד אפשר לקבל את שתי הבשורות בשמחה?
מהנקודה בה פסקה הגמרא המשיך ר' זושא את דרכו האישית בעבודת ה'. ר' זושא גורס שאין הוא האדם הראוי לשאלה זו, לפי שלא חש מעודו טעמה של בשורה רעה. ר' זושא מלמד את האחים את הסוד הגדול של קבלת הגזירה הרעה מתוך שמחה. ר' זושא נמצא בדרגת אמונה כה גבוהה, עד שברור לו שכל דבר ודבר שקורה לו בוודאי טוב הוא. שבט אפו של הקב"ה נתפס אצלו כמטה חסד ומשען. לדידו אין באמת הבחנה בין הבשורה הטובה לבין הבשורה הרעה. כאן לומדים האחים מהי הדרך לקבלת הרעה בשמחה. רק באמצעות אמונה אמיתית ודבקות בבורא עולם, תתבסס ההכרה הפנימית כי באמת הכל לטובה. זוהי אם כן הדרך האמיתית להבנת הגמרא. ניתן לברך על הרעה באותה שמחה שבה מברך האדם על הטובה, אם מצוי הוא בדרגתו של ר' זושא.