עלי, חשמונאים, עפרה, דולב, אלון שבות ונווה דקלים הם לא רק שמות ישובים ברחבי יש"ע, הם גם חלק מתחנות מסע ההופעות של התמלילן, המלחין והמבצע שלמה גרוניך. האיש שקבע לעצמו כעיקרון שלא לעבור את הקו הירוק ולהופיע בפני מתנחלים, החליט לשנות כיוון ולצאת למעין מסע היכרות ופיוס עם האוכלוסייה שפעם החרים.
כבר שלוש שנים מופיע גרוניך ביישובי יש"ע, אבל בקיץ האחרון הפכו ההופעות הללו תכופות ומשמעותיות, הן לגרוניך עצמו והן לקהל הגדול שגדש את מרכזי התרבות ביישובים כדי להתרפק על "ים כחול, סירה ושובך יונים", להתרגש עם "באב אל וואד" ולפזז עם ה"סימפטיה לאומנות קונספטואלית בתל אביב".
פוליטיקה תמימה
שלא בטובתו מצא גרוניך את הרומן שלו עם קהל המתנחלים משליך אותו מעמודי התרבות והאמנות שבעיתונות לעמודי החדשות, האקטואליה והפובליציסטיקה. עיתונאים נזעקו לברר מה קרה לאיש השמאל הבורגני ש'ערק'. הוא חוזר בתשובה, נהיה ימני או סתם השתגע? ואם לא די בחטטנות העיתונאית, גם לעמיתיו האמנים היה מה לומר. גרוניך עצמו, כך נראה, הופתע מהמהומה הבלתי צפויה.
"אני באמת מבקש להסביר מה קורה מאחורי המהומה על לא דבר שנעשתה בתקשורת. מהומה שאם לא הייתי עוצר אותה היא היתה ממשיכה להתגלגל לעוד כתבות, לעוד ראיונות, לעוד פוליטיקה. אני באמת מבקש בהופעות הללו להיות בקשר עם ציבור גדול ורחב של קהל שאני יודע שיש לו קשר עם היצירות שלי, קהל שמעריך את היצירות שלי ואוהב לפגוש אותם ולהאזין להם. כשאני מסתכל אחורה, אני יודע שהקהל הזה הוא חלק חשוב מקהל היעד שלי. הקהל הזה יודע לזהות נשמה. המתנחלים חיים את הנשמה והרוחניות יותר מקהל חילוני. זה ציבור שיודע לזהות נשמה יהודית וכנות, זאת ככל הנראה הסיבה שהם אוהבים את היצירה שלי".
לגבי המהומה התקשורתית מסביב להופעות הללו, אני מבקש להסביר שבסך הכל זה בא אצלו ממקום נורא פשוט. כשפוגשים אותו, את האדם שמאחורי ענני האבק, ושואלים אותו מה קורה, מבינים שמדובר באדם שפשוט רוצה להתחבר דרך המוזיקה שהוא יוצר לכמה שיותר אנשים מכמה שיותר מקומות.
ומה קרה להחלטה העקרונית שלא להופיע בהתנחלויות?
"היתה לי לפני כמה שנים החלטה שאני לא מופיע מעבר לקו הירוק, כי הדעות שלי הם באמת דעות אחרות מדעותיהם של האנשים שחיים שם. אבל אז יום אחד אמרתי לעצמי, אני אנסה לשבור את ה..." הוא כמעט אומר 'נדר' אבל באווירה הפייסנית והרגועה שבחדר הוא מחפש מילה מתונה יותר, ועוצר את שטף הדיבור למחשבה וניסוח מחודש. "זה לא היה נדר, זו היתה מין החלטה כזאת, אפילו אולי קצת שרירותית, כי אני הרי לא איש פוליטי. אני פשוט אדם מכדי להצהיר הצהרות פוליטיות, או אפילו לחשוב שאני מבין בדברים האלה.
"אם אני אנסה בזהירות רבה לנסות לתמצת את מה שאני חושב מרגיש כדי שיבטא איזה סוג של אמירה פוליטית, זה ייצא דברים תמימים, כמעט מטופשים. אני בסך הכול אומר שעל האדמה הזאת אנחנו צריכים לחיות בשלום, בדו קיום, אבל אני לא ממש רוצה להיכנס יותר מדי לדברים שאני חושב, כדי לא להרגיז לא פה ולא שם".
פתיחות ויהדות
הוא מסיים את הניתוח הממוסגר שהוא עושה לעצמו וחוזר לרגעי השינוי שחל בו, "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני.
"התושבים באים אלי ואומרים לי: 'גרוניך, אנחנו לא רוצים שתשיר לנו רק קרליבך, תביא את הטירופים שלך'. וזה מאוד מוצא חן בעיני. זאת פתיחות מקסימה. זה בדיוק מה שגם אני רוצה לעשות, פשוט להיות פתוח. זה מצמרר אותי בכל הגוף, כשאני חושב על זה, הרגעים הללו בהופעה הם הרי רגעים של פיוס, רגעים של הקשבה, של נתינה. אני נותן להם את הנשמה שלי והם נותנים לי מהנשמה שלהם. זה מן מפגש שלא היה קורה לי בשום מקום אחר. ביישובים המפגש הזה מגיע לעוצמות רגשיות הרבה יותר חזקות מהופעה במרכז הארץ".
אתה אמן שמאוד מזוהה עם החילוניות התל-אביבית, ולמרות זאת יש ביצירה שלך המון יהדות.
"אני עוסק בזהות היהודית שלי מתחילת דרכי. אמנם לא נולדתי בבית מסורתי, אבל מאז ימי ילדותי אהבתי להאזין עם אבא שלי למוזיקה יהודית, ובמיוחד לפרקי חזנות. הרפרטואר היהודי תמיד ריגש אותי. אגב, כבר כמה שנים אני עובד על יצירה שהמקור שלה הוא בהפטרת הבר מצווה שלי שאותה אני לא שוכח. פרק ו' בישעיהו: בשנת מות המלך עוזיהו", הוא מנגן את המילים האחרונות כמו חזן ותיק.
"סיפורי התנ"ך מאז ומעולם ריגשו אותי. בתקליט הראשון שלי יש ביצוע לאבינו מלכנו. ביצוע כואב שבא מתהומות הנפש, צרחות וכאבים. המוסיקה היהודית בוערת בקרבי ומסקרנת אותי מאז ומעולם, ובשנים האחרונות מעמיקה והולכת, ואיתה מעמיק גם הקשר ביני לבין הזהות היהודית שלי. אפילו העבודה שלי עם מקהלת שבא, הילדים האתיופיים, היא חלק מהקשר הזה. הרי הם קשורים מאוד למסורת היהודית".
קשר משפחתי
פעמיים במשך השיחה אתו זה קורה לו. על קולו משתלט גוון של הערצה. פעם אחת כשהוא מדבר על אביו, ובפעם האחרת כשהוא מזכיר את צמד בנותיו התאומות, ים ושחר.
אוטו אהרון גרוניך, נגן הקלרינט המפורסם, המורה הנערץ למוזיקה בחדרה ובנותיה, מי שלימים היה למנצח הראשון של תזמורת צה"ל, היה מקרב כיסא עץ קטן אל הפסנתר הגדול, מושיב עליו את שלמה הקטן ומנבא לו: "אתה תהיה נגן פסנתר קלאסי". וכך, בעוד חבריו בונים סוכות על עצים בפרדסי השרון, הלך עתידו של גרוניך הצעיר ונטווה בצבעים ובתווים ברורים. הזמן חלף, ובגיל 14 יצא שלמה ללמוד ב'הדסים', שם מרד בחזון האב, "אבל הקשר למוזיקה כבר נטבע בי".
"הוא היה מנגן קלרינט יהודי", הוא מספר על אביו, "הוא ניגן בכלי נשיפה שונים ובכינור, הוא היה זמר גדול. מגיל 12 לקח אותי לנגן אתו בחתונות, נשפים ואירועים דומים. ניגנתי איתו שם מוסיקה צוענית מזרח אירופאית, מוסיקה שגם היא בעצם מוסיקה יהודית בכל מיני וריאציות".
גם בימי הנגינה הצעירה ההיא רואה גרוניך הסבר נוסף לרצון שלו להופיע בפני קהל שמבין וקשור למוסיקה יהודית.
אתה יודע שחלק מהמתנחלים נעלבו ממך... צוטטת בעיתונות כמי שאמר שבעקבות המצב הכלכלי הקשה אתה נאלץ שלא לבחול בשום קהל, וזו הסיבה לכך שאתה מופיע בהתנחלויות.
"לא, לא, עזוב. מי שמכיר קצת את גרוניך יודע שמשפט כזה צריך היה להיאמר בדרג משני במשני של המשני. הכתב הזה שציטט אותי אומר משהו כזה שאל אותי על ההופעות, בתגובה שלי דיברתי כמו שאני מדבר עכשיו על סערת רגשות ותחושות וצורך מיוחד. בסוף הוא שאל אותי: תגיד, המצב הכלכלי לא משפיע? אמרתי שודאי שבמצבנו הכלכלי אסור לנו להתפנק.
"אבל צריך לזכור שזה היה רק אחרי שביטאתי אל כל העושר הרגשי הזה ואת הרצון האמיתי שלי להופיע ולהתחבר לקהל הזה מטעמים אחרים לגמרי. מי שמכיר אותי יודע שאני לא שייך לסוג האומנים שעוסקים במוסיקה בשביל לעשות כסף. אבל כדרכם של עיתונים ועיתונאים, הוא לקח את המשפט השולי הזה ושם אותו במקום הראשון".
מפגש עדין
יש שירים שאתה מוריד מהרפרטואר כדי שהוא 'יעבור' בהופעות הללו?
"לא. שום דבר אני לא מוחק, אני מגיע גם עם שירי המחאה שלי. אם כי חייבים לציין שבסך הכול אני לא חמוש בשירי מחאה בוטים, מאז ומתמיד זה לא היה ברפרטואר שלי".
אומנים אחרים מחרימים את היישובים וקובעים שלא יעברו את קו ירוק. האמירה הפוליטית הזו שלהם הוכרזה והובלטה בתקשורת כמשקל נגד לאמירה שלך.
"אני חושב שהם נופלים בבור שאני נפלתי בו לפני הרבה זמן. אני אומר להם בתמימות: תבואו, תפגשו את האנשים האלה. תרגישו את החום שנושב מהאנשים האלה, את האהדה. תרגישו איך ברגע הזה פתאום מתמוסס החיץ, נוצרת קרבה מרגשת. זה הרי קהל שחושב אחרת ממני, אבל באותו רגע של המופע פתאום אנחנו מתחברים ומגיעים לאהבה הדדית. מה יותר יפה מזה".
ועם כל האהבה ההדדית הזו, המפגש בין קהל דתי ברובו לבין אומן חילוני מייצר חיכוכים שגרוניך לא ציפה להם. באחת מההופעות בישוב דתי בשומרון, לקראת אמצע ההופעה ביקש גרוניך את השתתפות הקהל: 'אני מרים את יד ימין הגברים שרים, יד שמאל, נשים שרות'. לאחר שניות של מבוכה, התגנבה מארגנת האירוע אל הבמה כדי להבהיר את הבעייתיות שבבקשתו מהנשים באולם לשיר. "מפריע לי לפעמים שנשים לא יכולות לשיר בציבור הדתי", הוא אומר, אבל רואה גם באירוע הזה קרש קפיצה לשיח הדדי.
"בסופו של דבר, הסיטואציה הזו מעוררת ספק מבוכה שמתפרצת בצחוק כללי, וזה טוב וחי. אגב, לפי מה שאני מבין עניין שירת נשים כשהן שרות בקבוצה נמצא במחלוקת בהלכה. אני מגיע למקומות שבהם גם הנשים שרות, ואני מאוד מעריך את זה, כי אני יודע שהעניין הזה משמעותי בשבילן".
את כשרון הנשיפה הוירטואוזי שלו לוקח גרוניך במהלך ההופעה לפינה יהודית מפתיעה, השופר. באמצע השיר 'אלי אתה' הוא עוזב את הקלידים ומפינה נסתרת הוא שולף שופר ותוקע בו תקיעה אדירה ומרעידת לבבות. לא תקיעה, תרועה או שברים, אלא מנגינת תקיעה בראשיתית ומקורית ממעמקי הכלי הזה, שנדמה היה למאזינים עד כה שחוץ מקול אחד מוכר אי אפשר להוציא ממנו כלום.
קול השופר הולך וחזק
מאיפה זה בא? איפה נולד הקשר הזה שלך עם השופר? איפה למדת לנגן בו?
אני לא יודע מתי זה התחיל, ניסיתי להיזכר מתי פעם ראשונה שמתי את השופר בפה ולא הצלחתי. אני רק יודע שזה בא ככל הנראה מהסקרנות הילדותית שלי, שמלווה אותי מרגע צאתי לעולם הזה.
סקרנות להכות על כל דבר כדי לשמוע את הסאונד שלו, לנשוף בכל דבר כדי לשמוע איך הוא נשמע, לתופף על שולחנות, כיסאות, גדרות, עמודים ואפילו מים.
"אני לא זוכר איפה זה היה, אבל יום אחד ראיתי שופר מונח, לקחתי אותו, ומהתקיעה הראשונה זה פשוט יצא. כיום אני זוכר שהמבוגרים שמסביב התפעלו מהילד שמוציא קולות כאלה. אגב, לפני כמה שבועות הילדות שלי, שהם בנות רבע לשש", הוא מדייק את כמו אב צעיר שמתלהב מכל יום ומכל גילוי חדש, "נכנסו לחדר ולקחו את השופר, ושתיהן תקעו חלק מיד בפעם הראשונה. השופר בעיני הוא כלי מדהים. הקול שלו הוא הכי קרוב לקול אנושי שאפשר להעלות על הדעת. מעניין גם שללא כוונה אמיתית אי אפשר לתקוע בכלי הזה.
"אני לפעמים יושב בהופעה ורוצה לתקוע בשופר, אבל אם אני לא מכוון, יוצאות לי נשיפות מביכות... ואז אני מתרכז, מתעשת ומתחבר אל משהו שאני לא יכול להסביר אותו... אל הכוונה, אל הכוח, ואז פתאום זה יוצא החוצה. הסאונד של תקיעת השופר הוא כל כך מרגש בעיני, כל כך משמעותי וסמלי".
אולי אתה מרגיש את זה דווקא מתוך הסמליות היהודית-היסטורית שבכלי הזה?
"באתי אל השופר דווקא מבלי לדעת את כל מה שהוא מסמל. מאוחר יותר ביקשתי מההורים שלי ללכת לבית הכנסת בראש השנה כדי לשמוע את השופר, ובמשך הזמן הבנתי עד כמה הוא סמלי. בכל זאת היום אני משתמש בו ככלי מוסיקאלי לכל דבר. השופר, באמת, הוא כלי מדהים".
מתחברים לר' שלמה
מסע ההיכרות הזה שלו הביא אותו לפגוש לא רק קהל אחר אלא גם שורה של אומנים שלא פגש בעבר, וגם לא שמע עליהם או אותם. דוגמא אחת היא להקת 'רבע לשבע', איתה הגיע הידידות החדשה עד להחלטה לצאת לסדרת הופעות משותפות.
"לפני כמה חודשים צלצל אלי המפיק שלהם, אדם מאיר פנים בצורה בלתי רגילה בשם אריאל פלאי, ואמר לי שיש להקה, 'רבע לשבע' של יהודה כץ. שמעתי יהודה כץ ואמרתי: 'אה! יודה כץ!' השם הזה קפץ לי בזיכרון, כי את יהודה הכרתי כבר בשנת 93. הוא בא לבקר אותי בביתי יחד עם ר' שלמה קרליבך. קבע פגישה בטלפון, ובא בחור כזה עם מבטא אמריקאי. איתו הגיע איש שפניו מאירות, ר' שלמה קרליבך. הוא סיפר לי שרצה לפגוש אותי כי שמע את מקהלת שבא ומאוד התרגש מהביצוע שאנחנו עושים לשיר אחד שלו, 'אשא עיני'.
"ישבנו ביחד. זו הייתה פגישה מרתקת, מוארת וחד-פעמית. ולפני שהלך אמר לי הרב קרליבך: 'אני חושב שיש לי שיר אחד שמאוד יתאים לך לשיר'. שאלתי איזה? הוא הוציא את הגיטרה ושר את 'השמיעני'. זה באמת שיר שאני מתחבר אליו, במיוחד לקטע האחרון שלו, קטע שיש בו משהו יפני. המפגש עם ר' שלמה קרליבך זכור לי כדבר מאוד מרגש שקרא לי, ויהודה כץ הוא זה שתיווך.
"אז כשאמרו לי 'רבע לשבע', יהודה כץ, זה נשמע לי מוכר. שמחתי לפגוש את יהודה ואת הלהקה הנפלאה הזאת. הם נשמעים כמו להקה אמריקאית מגובשת, כזו שמנגנת רוק קנטרי, כמו שאתה נכנס באיזה עיר בארצות הברית לאיזה מועדון איכותי ושומע להקה איכותית ככה הם נשמעים. מוסיקאים מצוינים, גיטריסט אשף, נשמות טובות אחד אחד. לעלות אתם על הבמה זה פשוט חדוות עשייה משותפת ותענוג גדול.
"היו לנו כמה הופעות והחיבור מרתק ומעניין כל פעם מחדש. שני הצדדים מתעלים בהופעה משותפת כזו במים שהם לא לגמרי מוגדרים, שאנחנו לא בדיוק יודעים לאן אנחנו הולכים. קצת מפחיד, אבל יש בזה משהו מרתק, מרגש ומסקרן, שגורם לך להקשיב. ההתחברות מרגשת ומדהימה".
להכיר אנשים אחרים
שם נוסף שפגשת ושמת עליו זכוכית מגדלת.
"חנן בר סלע. פגשתי אותו לפני שנתיים, ומהרגע הראשון שראיתי אותו זו הייתה אהבה ממבט ראשון". גרוניך מחייך ומבהיר: "חנן בר סלע הוא פשוט נשמה גדולה, איש שמנגן קלרינט יהודי. מייד בפגישה הראשונה הרגשנו שיש כאן מקום לחיבור. תוך זמן קצר נפגשנו. הוא התחיל להשמיע לי דברים, לימד אותי דברים מהרפרטואר היהודי. אני השמעתי לו דברים יהודיים שאני מכיר מהעבר הרחוק, ואנחנו חברים קרובים ואוהבים.
"בשביל אדם כמוני, החיבורים האלה הם ממש מהפך. אני, שהייתי אגואיסט, האדם הכי סגור בד' אמותיו, אדם שלא פתוח החוצה, לא פותח את חלונו ודלתו, פתאום זה התהפך. עכשיו מה שהכי מושך אותי בעבודה האומנותית שלי זה ההתחברות דרך המוסיקה. אני מוצא את עצמי עושה חיבורים מדהימים ו'משוגעים': ביום אחד מופיע עם 'רבע לשבע', וביום שלמחרת אני מופיע עם אותו שיר ממש, 'יהיה הכול', עם לובנה סלמה, שהיא הזמרת הערביה הפופולארית ביותר היום בקרב ערביי ישראל. החיבורים הללו מרתקים אותי. כנראה מה ששינה אותי זו ההתבגרות וההתמתנות שלי, גם זה שהפכתי להיות איש משפחה עם שתי בנות ואישה, תחושה של אושר משפחתי. אושר פשוט לא היה בלקסיקון שלי עד לרגע שאשתי מיכל הופיע בחיי".
היית אדם עצוב?
"כן. וחשבתי עד אז שרק דרך הסבל תבוא המוסיקה, פתאום כשנכנסה מיכל אל חיי הסתבר לי שמהאור ומהאושר יכולה לבוא המוסיקה נשגבת עוד יותר. אנחנו רואים את המפגש בינינו כמהלך מופלא שהיה כתוב בספר הגורל. הילדות האלה שנולדו לנו בגילי המופלג זה ממש נס. אנשים רואים אותנו ביחד ושואלים אותי אם הן נכדות שלי. אז לא, זה לא הנכדות שלי, זה הילדות שלי".
בין הופעה להופעה יצא לאור בשבועות האחרונים תקליט החדש של גרוניך, 'בדרך אל האור'. בתקליט החדש לא מעט ביטויי שיח עם ריבונו של עולם, כשבראשם שיר האמונה "ריבונו של עולם, אתה הכל יכול / נו, כמה עמנו יכול עוד לסבול", שיר שכתבה חמוטל בן זאב והלחין גרוניך למחזה 'הגולם', שמוצג בפראג על ידי צוות צ'כי. אגב, בגליון האחרון של ה'ניוזוויק מגזין' קיבל המחזה המלצות חמות.
אתה מגדיר את עצמך כאדם מאמין ?
"אני אדם מאמין. אולי לא מאמין כמו שאתה מאמין, אבל אני בהחלט מאמין שישנו כוח שמסדר את כל העניינים. אני זוכר שכשהייתי ילד חשתי הערכה רבה כלפי אנשים מאמינים, כלפי האנשים שהולכים לבושים לבן נקי וטהור לבית הכנסת. אחר כך גדלתי והתחלתי קצת לכעוס, כשראיתי שהם רוצים שאני אעשה את מה שהם עושים".
'מי ישמור עלינו, מי יעזור לנו, ירפא חוליינו, אבינו מלכנו'. שורותיו הלכאורה אמוניות של הפזמון של אחד השירים בתקליט מעוטרות בקצב מרוקאי סוער. שיר שהוא בגדר סכנה לנהגים, פרץ הקצב סוחט מהמאזין מחיאות כפיים שלעתים מומלץ שיהיו על ההגה. בין פזמון לפזמון מתאר השיר שנכתב על ידי רמי ורד מצב עגום בכל פינה ואתר.
זו קריקטורה, נכון?
"כן".
אולי גם קריקטורה על הזמר המזרחי ככלל?
"לא, לא. השיר אמנם מזרחי, אבל לא פרודי. ניסיתי לכתוב בשיר הזה משהו שורשי, מזרחי, ואני חושב שהצלחתי. אם ננגן את המלודיה הזאת עם כלים נכונים, עוד, כינור ערבי, זה יישמע כמו מלודיה שבאה מהרי מרוקו וחיה כבר 3000 שנה. אני חושב שיש לה את האיכות הזאת, היא עממית מאוד, סוחפת שמחה והמנונית, וכל זה בניגוד למילים שקצת מבטאות מצב עגום".
ונקווה שמישהו ישמור עלינו. אגב, מי עושה שם את החיקויים של שרון?
"אלי יצפאן".
אם כבר הזכרנו חיקויים, אתה עושה המון קולות וחיקויים משחר העשייה האומנותית שלך, בתוך השירים עצמם ועל הבמה. הפסדנו שחקן?
"יכול להיות. אני חושב שיש לי כשרון משחק שלא בא עדיין לידי ביטוי. לא נוצל בסרטים הצגות וכיוצא באלה, אם כי דווקא מסקרן אותי להתנסות בעשייה כזו. בכל אופן, אם הפסדנו שחקן הרווחנו מוסיקאי, וזה לא רע בכלל".
מוסיקה עם אחרים
רגע לפני שמסתיים התקליט, הפתעה קטנה. ביצוע מחודש לשיר קלאסיקה הוותיק, עוד שיחה אחת עם ריבונו של עולם: 'הליכה לקיסריה'. ביצוע משותף של גרוניך הוותיק ובן ארצי הצעיר.
מה פשר החיבור המפתיע בינך לבין ה'ילד'?
"עוד לפני שנוצר הקשר בינינו, שמעתי את הקול שלו ואת המוסיקה שלו דרך הרדיו, והיתה לי אהדה כלפי הקול והאיש שמאחורי הקול, במיוחד השיר הראשון שהוא הוציא. שיר גרוניכי טיפוסי.
"יום אחד התקשרה אלי מיכל אשתי מהאוטו, ואמרה לי: 'תדליק מהר את הרדיו, אני שומעת עכשיו שיר של בן ארצי וזה נשמע כמוך בדיוק'. פתחתי את הרדיו והרגשתי צמרמורת, חשבתי שאני שומע את עצמי לפני 30 שנה. זה היה שיר נורא 'גרוניכי'. יום אחד, הרבה זמן אחר כך, התקשר אלי בן ואמר לי: 'שלמה, אני רוצה שתהיה אורח במופע שלי'. אמרתי לו: 'בשמחה. אגב, אני אוהב אותך מאוד, השיר הראשון שלך מאוד מדבר אלי'. הוא אמר לי: 'אל תשאל, אתה מאוד משפיע עלי, גדלתי על המוסיקה שלך ואני מאוד אוהב אותה'. וכך נוצר הקשר.
"שרנו את 'בואי ילדה' ושירים אחרים. יום אחד אמרתי לו 'אני חושב שאנחנו צריכים לעשות איזה שיר ישראלי מהשורשים. הוא אמר: אני לא מתחבר לחומר הזה. ניסיתי בכל זאת, ואמרתי לו 'רגע, מה עם שיר כמו...' השענתי את ראשי על כף ידי, הרהרתי ואז התחלתי לשיר: 'אלי, אלי...' הוא מיד אמר 'אני מת על זה, זה השיר היחידי הישראלי שאני אוהב ומתחבר אליו'. ואז ישבתי בבית ועשיתי לזה עיבוד קטן, וככה זה מופיע בתקליט: בלי תוספות ובלי כלום, נורא אינטימי ונורא נוגע".
אחת ההברקות המוסיקליות של גרוניך בעשור האחרון היתה, ללא ספק, הקמתה של מקהלת שבא. בני נוער יוצאי אתיופיה שרים עיבודים של גרוניך לשירה עברית, שירה אתיופית ושירים מקוריים של גרוניך עצמו.
לאן נעלמה המקהלה הזו בשנים האחרונות?
"מקהלת שבא לא נעלמה, היא קיימת ומופיעה, בעיקר בחו"ל. ההרכבים משתנים, והיום אני כבר עובד עם הדור הרביעי של המקהלה. אגב, מדור לדור הם משתנים. הם יותר ישראליים, יותר פתוחים, אבל עדיין מדובר באנשים אצילי נפש ובעלי נשמה גדולה וזכה. ממש עכשיו אנחנו עובדים על חומר לדיסק חדש, שישלב חומרים מהתרבות האתיופית בתוספת עיבוד מסוים, ואני ממשיך ליצור חומרים חדשים בשבילם".
מה שהייתי רוצה...
דור האומנים שלך אמון על עבודה קשה, על הופעות ברחבי הארץ במשך שנים. היום נולדים תחת כל עץ רענן אמני אינסטנט. חברות הפקה משקיעות בצעירים והופכות אותם לכוכבי בן לילה. איך אתה רואה את התופעה?
"קטונתי מלהביע דעה בעניין הזה. לפעמים פתאום יצא לי לראות את 'בראבו', למשל. נעים לראות כישרונות צעירים עולים על במה, במיוחד אם הם באמת כישרון. אני מייחס את הכל לסחף המדהים, חסר המעצורים, ההיסטרי ואחוז התזזית של הרייטינג, כך שזה קצת דוחה אותי. זה מנוגד לפירוש שלי למושג אמנות. מה שקורה שם זה קצף על פני המים, שבא וחולף.
"מתוך הזמרים הצעירים של 'כוכב נולד' יצא לי להכיר באופן אישי את מורן גמליאל. בעיני הוא זמר מאוד מוכשר, אבל אנשים לא זוכרים את השם הזה אם לא יגידו להם שמדובר בבחור עם שיער האפרו. זו דוגמא לבעיה במרדף אחרי רייטינג וחיצוניות. זה מחייב זמר מוכשר כמו מורן לשיר בתכנית שיר שלא מתאים לו, שיר שנשמע למפיקים כטוב. זה לא נראה לי מספיק רציני. מסגרות הרייטינג הן עניין שבהחלט דוחה אותי".
ואל האומנים הוותיקים. אומנים בסדר הגודל שלך, שלמה ארצי, יהודה פוליקר ואחרים, ממלאים בהופעות את האמפיתיאטרון בקיסריה, למה אתה לא מנסה לעשות דברים כאלה? זה לא חסר לך?
"הלוואי והייתי יכול להגיד לך שזה לא חסר לי", הוא מפתיע בתשובה כנה ולא פופולארית. "הלוואי והייתי יכול להגיד לך שקיבלתי על עצמי במלוא המובן של המילה את העובדה ששלמה ארצי, ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי ואחרים יכולים למלא את קיסריה, ואני לא. אז הייתי שמח בחלקי, הייתי מרגיש אצילי. אולי הייתי עושה חסד וצדק עם עצמי כישות מוסיקלית ואנושית, אבל זה לא ככה.
"זה כן קצת מכעיס אותי", הוא אומר ומתקן מיד, "מכאיב לי. אני לא מקנא בשלמה ארצי שהוא מצליח. בכלל, קנאה זה דבר שפג ממני עם הגיל. אני מעריך את שלמה ארצי, את שרית חדד, כל אחד בתחום שלו. ביני לבין עצמי אני מצליח גם לאבחן עד איפה אני מעריך את העשייה ההמונית הזו, ומאיפה זה מסחרה. אבל עובדה קיימת היא שאני, שלא כמותם, לא הצלחתי עד היום להגיע למצב שאני יכול למלא את קיסריה אין ספור פעמים. אולי פעמים בודדות כן, לא בדקנו את זה".
הסיבה היא הקהל שלך שלא בנוי לזה, או שאתה לא בנוי לסגנון כזה של הופעות?
"הסיבה היא שאני אומן מעורר מחלוקת. אני לא מוסיקאי מהסוג הזה. אני מוסיקאי שלא עוסק
באופנה. אני לא מוסיקאי ששוזר מוצרים שיישמעו ויימכרו וייכנסו למצעד הפזמונים. אני בכלל מתחום אחר, זה לא אותו מקצוע. יש מתכונות קבועות וידועות ליצירת להיטים, ואני לא עסוק בדברים האלה. בפעמים שניסיתי להיות עסוק בהם נכוויתי. זה כמעט לא אותו מקצוע.
"אני כורה פחם. אני מחפש מרגליות שהם מחפשים במקום אחר. אז אין לי מה להאשים אף אחד במצב הזה. זו פשוט עובדה קיימת. עד כדי כך, שכשאני לא מושמע ברדיו לפעמים אני מרגיש בזה מחמאה, כי מה משמיעים ברדיו? משמיעים את הדברים שאני לא מעריך אותם, שאני חושב שהם ממוסחרים, חסרי ערך מוזיקלי. אז אם אני מוזיקאי מסוג אחר פחות משמיעים, אז טוב, שיהיה ככה".
Shimon1@a7.org
לא גרוניך
עד לרגע הזה בשיחה גרוניך מהרהר, שוקל ומודד כל תשובה, לעתים גם מתקן ניסוח כדי להיות שלם עם כל תשובה ואמירה. כשאנחנו מגיעים לפרק שאלות 'נעלי הבית', אני מבקש ממנו לשנות גישה ולענות תשובות קצרות ומהירות. כבר אחרי שתי השאלות הראשונות הוא מבקש הקלה בעונש: "אי אפשר לענות תשובה אחת, זה קשה, תן לי כמה אפשרויות". אני נאלץ להקשיח את התנאים והפרק הזה יוצא לדרך:
זמר או זמרת ישראליים
יהודה פוליקר
תמלילן ישראלי
אהוד מנור, יונתן גפן.
מלחין ישראלי
מתי כספי
ספר שאתה ממליץ
תנ"ך
בילוי
חוף הים
ספורט
אני לא עוסק בספורט, אבל הליכה.
עיתון
לא חשוב לי איזה, אבל הצורך שקיים בי לקרוא מחליא אותי.
מה מפחיד אותך?
מלחמה
במה אתה גאה?
בבנות שלי
מה מצחיק אותך?
הבנות שלי
על מה אתה מתחרט?
על חוסר נאמנות בעבר, בדגש על העבר.
דמות היסטורית נערצת
יוהאן סבסטיאן באך
דמות פוליטית
בן גוריון, למרות הכל
אם לא היית מוזיקאי, היית...
מגדל חיות
מה אתה אוהב בארץ?
את הארץ
שאלה אחת לדמות היסטורית אחת
שאלה לבאך, איך הוא הצליח לכתוב כל כך הרבה וכל כך נפלא בהיותו איש עסוק ואב לעשרים ילדים
מה אתה מעריך באנשים?
כנות
בעל חיים שאתה מעריך
נשר, הגודל של הציפור הזו שחגה בהדרת מלכים בשמים מרשים מאוד.
גרוניך, בחולם או בשורוק?
גרוניך בחולם. אני מקפיד לציין את הנקודה הזו למעלה, ובקרוב ייצא גם שיר שקוראים לי גרוניך ולא גרוניך.
כבר שלוש שנים מופיע גרוניך ביישובי יש"ע, אבל בקיץ האחרון הפכו ההופעות הללו תכופות ומשמעותיות, הן לגרוניך עצמו והן לקהל הגדול שגדש את מרכזי התרבות ביישובים כדי להתרפק על "ים כחול, סירה ושובך יונים", להתרגש עם "באב אל וואד" ולפזז עם ה"סימפטיה לאומנות קונספטואלית בתל אביב".
פוליטיקה תמימה
שלא בטובתו מצא גרוניך את הרומן שלו עם קהל המתנחלים משליך אותו מעמודי התרבות והאמנות שבעיתונות לעמודי החדשות, האקטואליה והפובליציסטיקה. עיתונאים נזעקו לברר מה קרה לאיש השמאל הבורגני ש'ערק'. הוא חוזר בתשובה, נהיה ימני או סתם השתגע? ואם לא די בחטטנות העיתונאית, גם לעמיתיו האמנים היה מה לומר. גרוניך עצמו, כך נראה, הופתע מהמהומה הבלתי צפויה.
"אני באמת מבקש להסביר מה קורה מאחורי המהומה על לא דבר שנעשתה בתקשורת. מהומה שאם לא הייתי עוצר אותה היא היתה ממשיכה להתגלגל לעוד כתבות, לעוד ראיונות, לעוד פוליטיקה. אני באמת מבקש בהופעות הללו להיות בקשר עם ציבור גדול ורחב של קהל שאני יודע שיש לו קשר עם היצירות שלי, קהל שמעריך את היצירות שלי ואוהב לפגוש אותם ולהאזין להם. כשאני מסתכל אחורה, אני יודע שהקהל הזה הוא חלק חשוב מקהל היעד שלי. הקהל הזה יודע לזהות נשמה. המתנחלים חיים את הנשמה והרוחניות יותר מקהל חילוני. זה ציבור שיודע לזהות נשמה יהודית וכנות, זאת ככל הנראה הסיבה שהם אוהבים את היצירה שלי".
לגבי המהומה התקשורתית מסביב להופעות הללו, אני מבקש להסביר שבסך הכל זה בא אצלו ממקום נורא פשוט. כשפוגשים אותו, את האדם שמאחורי ענני האבק, ושואלים אותו מה קורה, מבינים שמדובר באדם שפשוט רוצה להתחבר דרך המוזיקה שהוא יוצר לכמה שיותר אנשים מכמה שיותר מקומות.
ומה קרה להחלטה העקרונית שלא להופיע בהתנחלויות?
"היתה לי לפני כמה שנים החלטה שאני לא מופיע מעבר לקו הירוק, כי הדעות שלי הם באמת דעות אחרות מדעותיהם של האנשים שחיים שם. אבל אז יום אחד אמרתי לעצמי, אני אנסה לשבור את ה..." הוא כמעט אומר 'נדר' אבל באווירה הפייסנית והרגועה שבחדר הוא מחפש מילה מתונה יותר, ועוצר את שטף הדיבור למחשבה וניסוח מחודש. "זה לא היה נדר, זו היתה מין החלטה כזאת, אפילו אולי קצת שרירותית, כי אני הרי לא איש פוליטי. אני פשוט אדם מכדי להצהיר הצהרות פוליטיות, או אפילו לחשוב שאני מבין בדברים האלה.
"אם אני אנסה בזהירות רבה לנסות לתמצת את מה שאני חושב מרגיש כדי שיבטא איזה סוג של אמירה פוליטית, זה ייצא דברים תמימים, כמעט מטופשים. אני בסך הכול אומר שעל האדמה הזאת אנחנו צריכים לחיות בשלום, בדו קיום, אבל אני לא ממש רוצה להיכנס יותר מדי לדברים שאני חושב, כדי לא להרגיז לא פה ולא שם".
פתיחות ויהדות
הוא מסיים את הניתוח הממוסגר שהוא עושה לעצמו וחוזר לרגעי השינוי שחל בו, "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני.
"התושבים באים אלי ואומרים לי: 'גרוניך, אנחנו לא רוצים שתשיר לנו רק קרליבך, תביא את הטירופים שלך'. וזה מאוד מוצא חן בעיני. זאת פתיחות מקסימה. זה בדיוק מה שגם אני רוצה לעשות, פשוט להיות פתוח. זה מצמרר אותי בכל הגוף, כשאני חושב על זה, הרגעים הללו בהופעה הם הרי רגעים של פיוס, רגעים של הקשבה, של נתינה. אני נותן להם את הנשמה שלי והם נותנים לי מהנשמה שלהם. זה מן מפגש שלא היה קורה לי בשום מקום אחר. ביישובים המפגש הזה מגיע לעוצמות רגשיות הרבה יותר חזקות מהופעה במרכז הארץ".
אתה אמן שמאוד מזוהה עם החילוניות התל-אביבית, ולמרות זאת יש ביצירה שלך המון יהדות.
"אני עוסק בזהות היהודית שלי מתחילת דרכי. אמנם לא נולדתי בבית מסורתי, אבל מאז ימי ילדותי אהבתי להאזין עם אבא שלי למוזיקה יהודית, ובמיוחד לפרקי חזנות. הרפרטואר היהודי תמיד ריגש אותי. אגב, כבר כמה שנים אני עובד על יצירה שהמקור שלה הוא בהפטרת הבר מצווה שלי שאותה אני לא שוכח. פרק ו' בישעיהו: בשנת מות המלך עוזיהו", הוא מנגן את המילים האחרונות כמו חזן ותיק.
"סיפורי התנ"ך מאז ומעולם ריגשו אותי. בתקליט הראשון שלי יש ביצוע לאבינו מלכנו. ביצוע כואב שבא מתהומות הנפש, צרחות וכאבים. המוסיקה היהודית בוערת בקרבי ומסקרנת אותי מאז ומעולם, ובשנים האחרונות מעמיקה והולכת, ואיתה מעמיק גם הקשר ביני לבין הזהות היהודית שלי. אפילו העבודה שלי עם מקהלת שבא, הילדים האתיופיים, היא חלק מהקשר הזה. הרי הם קשורים מאוד למסורת היהודית".
קשר משפחתי
פעמיים במשך השיחה אתו זה קורה לו. על קולו משתלט גוון של הערצה. פעם אחת כשהוא מדבר על אביו, ובפעם האחרת כשהוא מזכיר את צמד בנותיו התאומות, ים ושחר.
אוטו אהרון גרוניך, נגן הקלרינט המפורסם, המורה הנערץ למוזיקה בחדרה ובנותיה, מי שלימים היה למנצח הראשון של תזמורת צה"ל, היה מקרב כיסא עץ קטן אל הפסנתר הגדול, מושיב עליו את שלמה הקטן ומנבא לו: "אתה תהיה נגן פסנתר קלאסי". וכך, בעוד חבריו בונים סוכות על עצים בפרדסי השרון, הלך עתידו של גרוניך הצעיר ונטווה בצבעים ובתווים ברורים. הזמן חלף, ובגיל 14 יצא שלמה ללמוד ב'הדסים', שם מרד בחזון האב, "אבל הקשר למוזיקה כבר נטבע בי".
"הוא היה מנגן קלרינט יהודי", הוא מספר על אביו, "הוא ניגן בכלי נשיפה שונים ובכינור, הוא היה זמר גדול. מגיל 12 לקח אותי לנגן אתו בחתונות, נשפים ואירועים דומים. ניגנתי איתו שם מוסיקה צוענית מזרח אירופאית, מוסיקה שגם היא בעצם מוסיקה יהודית בכל מיני וריאציות".
גם בימי הנגינה הצעירה ההיא רואה גרוניך הסבר נוסף לרצון שלו להופיע בפני קהל שמבין וקשור למוסיקה יהודית.
אתה יודע שחלק מהמתנחלים נעלבו ממך... צוטטת בעיתונות כמי שאמר שבעקבות המצב הכלכלי הקשה אתה נאלץ שלא לבחול בשום קהל, וזו הסיבה לכך שאתה מופיע בהתנחלויות.
"לא, לא, עזוב. מי שמכיר קצת את גרוניך יודע שמשפט כזה צריך היה להיאמר בדרג משני במשני של המשני. הכתב הזה שציטט אותי אומר משהו כזה שאל אותי על ההופעות, בתגובה שלי דיברתי כמו שאני מדבר עכשיו על סערת רגשות ותחושות וצורך מיוחד. בסוף הוא שאל אותי: תגיד, המצב הכלכלי לא משפיע? אמרתי שודאי שבמצבנו הכלכלי אסור לנו להתפנק.
"אבל צריך לזכור שזה היה רק אחרי שביטאתי אל כל העושר הרגשי הזה ואת הרצון האמיתי שלי להופיע ולהתחבר לקהל הזה מטעמים אחרים לגמרי. מי שמכיר אותי יודע שאני לא שייך לסוג האומנים שעוסקים במוסיקה בשביל לעשות כסף. אבל כדרכם של עיתונים ועיתונאים, הוא לקח את המשפט השולי הזה ושם אותו במקום הראשון".
מפגש עדין
יש שירים שאתה מוריד מהרפרטואר כדי שהוא 'יעבור' בהופעות הללו?
"לא. שום דבר אני לא מוחק, אני מגיע גם עם שירי המחאה שלי. אם כי חייבים לציין שבסך הכול אני לא חמוש בשירי מחאה בוטים, מאז ומתמיד זה לא היה ברפרטואר שלי".
אומנים אחרים מחרימים את היישובים וקובעים שלא יעברו את קו ירוק. האמירה הפוליטית הזו שלהם הוכרזה והובלטה בתקשורת כמשקל נגד לאמירה שלך.
"אני חושב שהם נופלים בבור שאני נפלתי בו לפני הרבה זמן. אני אומר להם בתמימות: תבואו, תפגשו את האנשים האלה. תרגישו את החום שנושב מהאנשים האלה, את האהדה. תרגישו איך ברגע הזה פתאום מתמוסס החיץ, נוצרת קרבה מרגשת. זה הרי קהל שחושב אחרת ממני, אבל באותו רגע של המופע פתאום אנחנו מתחברים ומגיעים לאהבה הדדית. מה יותר יפה מזה".
ועם כל האהבה ההדדית הזו, המפגש בין קהל דתי ברובו לבין אומן חילוני מייצר חיכוכים שגרוניך לא ציפה להם. באחת מההופעות בישוב דתי בשומרון, לקראת אמצע ההופעה ביקש גרוניך את השתתפות הקהל: 'אני מרים את יד ימין הגברים שרים, יד שמאל, נשים שרות'. לאחר שניות של מבוכה, התגנבה מארגנת האירוע אל הבמה כדי להבהיר את הבעייתיות שבבקשתו מהנשים באולם לשיר. "מפריע לי לפעמים שנשים לא יכולות לשיר בציבור הדתי", הוא אומר, אבל רואה גם באירוע הזה קרש קפיצה לשיח הדדי.
"בסופו של דבר, הסיטואציה הזו מעוררת ספק מבוכה שמתפרצת בצחוק כללי, וזה טוב וחי. אגב, לפי מה שאני מבין עניין שירת נשים כשהן שרות בקבוצה נמצא במחלוקת בהלכה. אני מגיע למקומות שבהם גם הנשים שרות, ואני מאוד מעריך את זה, כי אני יודע שהעניין הזה משמעותי בשבילן".
את כשרון הנשיפה הוירטואוזי שלו לוקח גרוניך במהלך ההופעה לפינה יהודית מפתיעה, השופר. באמצע השיר 'אלי אתה' הוא עוזב את הקלידים ומפינה נסתרת הוא שולף שופר ותוקע בו תקיעה אדירה ומרעידת לבבות. לא תקיעה, תרועה או שברים, אלא מנגינת תקיעה בראשיתית ומקורית ממעמקי הכלי הזה, שנדמה היה למאזינים עד כה שחוץ מקול אחד מוכר אי אפשר להוציא ממנו כלום.
קול השופר הולך וחזק
מאיפה זה בא? איפה נולד הקשר הזה שלך עם השופר? איפה למדת לנגן בו?
אני לא יודע מתי זה התחיל, ניסיתי להיזכר מתי פעם ראשונה שמתי את השופר בפה ולא הצלחתי. אני רק יודע שזה בא ככל הנראה מהסקרנות הילדותית שלי, שמלווה אותי מרגע צאתי לעולם הזה.
סקרנות להכות על כל דבר כדי לשמוע את הסאונד שלו, לנשוף בכל דבר כדי לשמוע איך הוא נשמע, לתופף על שולחנות, כיסאות, גדרות, עמודים ואפילו מים.
"אני לא זוכר איפה זה היה, אבל יום אחד ראיתי שופר מונח, לקחתי אותו, ומהתקיעה הראשונה זה פשוט יצא. כיום אני זוכר שהמבוגרים שמסביב התפעלו מהילד שמוציא קולות כאלה. אגב, לפני כמה שבועות הילדות שלי, שהם בנות רבע לשש", הוא מדייק את כמו אב צעיר שמתלהב מכל יום ומכל גילוי חדש, "נכנסו לחדר ולקחו את השופר, ושתיהן תקעו חלק מיד בפעם הראשונה. השופר בעיני הוא כלי מדהים. הקול שלו הוא הכי קרוב לקול אנושי שאפשר להעלות על הדעת. מעניין גם שללא כוונה אמיתית אי אפשר לתקוע בכלי הזה.
"אני לפעמים יושב בהופעה ורוצה לתקוע בשופר, אבל אם אני לא מכוון, יוצאות לי נשיפות מביכות... ואז אני מתרכז, מתעשת ומתחבר אל משהו שאני לא יכול להסביר אותו... אל הכוונה, אל הכוח, ואז פתאום זה יוצא החוצה. הסאונד של תקיעת השופר הוא כל כך מרגש בעיני, כל כך משמעותי וסמלי".
אולי אתה מרגיש את זה דווקא מתוך הסמליות היהודית-היסטורית שבכלי הזה?
"באתי אל השופר דווקא מבלי לדעת את כל מה שהוא מסמל. מאוחר יותר ביקשתי מההורים שלי ללכת לבית הכנסת בראש השנה כדי לשמוע את השופר, ובמשך הזמן הבנתי עד כמה הוא סמלי. בכל זאת היום אני משתמש בו ככלי מוסיקאלי לכל דבר. השופר, באמת, הוא כלי מדהים".
מתחברים לר' שלמה
מסע ההיכרות הזה שלו הביא אותו לפגוש לא רק קהל אחר אלא גם שורה של אומנים שלא פגש בעבר, וגם לא שמע עליהם או אותם. דוגמא אחת היא להקת 'רבע לשבע', איתה הגיע הידידות החדשה עד להחלטה לצאת לסדרת הופעות משותפות.
"לפני כמה חודשים צלצל אלי המפיק שלהם, אדם מאיר פנים בצורה בלתי רגילה בשם אריאל פלאי, ואמר לי שיש להקה, 'רבע לשבע' של יהודה כץ. שמעתי יהודה כץ ואמרתי: 'אה! יודה כץ!' השם הזה קפץ לי בזיכרון, כי את יהודה הכרתי כבר בשנת 93. הוא בא לבקר אותי בביתי יחד עם ר' שלמה קרליבך. קבע פגישה בטלפון, ובא בחור כזה עם מבטא אמריקאי. איתו הגיע איש שפניו מאירות, ר' שלמה קרליבך. הוא סיפר לי שרצה לפגוש אותי כי שמע את מקהלת שבא ומאוד התרגש מהביצוע שאנחנו עושים לשיר אחד שלו, 'אשא עיני'.
"ישבנו ביחד. זו הייתה פגישה מרתקת, מוארת וחד-פעמית. ולפני שהלך אמר לי הרב קרליבך: 'אני חושב שיש לי שיר אחד שמאוד יתאים לך לשיר'. שאלתי איזה? הוא הוציא את הגיטרה ושר את 'השמיעני'. זה באמת שיר שאני מתחבר אליו, במיוחד לקטע האחרון שלו, קטע שיש בו משהו יפני. המפגש עם ר' שלמה קרליבך זכור לי כדבר מאוד מרגש שקרא לי, ויהודה כץ הוא זה שתיווך.
"אז כשאמרו לי 'רבע לשבע', יהודה כץ, זה נשמע לי מוכר. שמחתי לפגוש את יהודה ואת הלהקה הנפלאה הזאת. הם נשמעים כמו להקה אמריקאית מגובשת, כזו שמנגנת רוק קנטרי, כמו שאתה נכנס באיזה עיר בארצות הברית לאיזה מועדון איכותי ושומע להקה איכותית ככה הם נשמעים. מוסיקאים מצוינים, גיטריסט אשף, נשמות טובות אחד אחד. לעלות אתם על הבמה זה פשוט חדוות עשייה משותפת ותענוג גדול.
"היו לנו כמה הופעות והחיבור מרתק ומעניין כל פעם מחדש. שני הצדדים מתעלים בהופעה משותפת כזו במים שהם לא לגמרי מוגדרים, שאנחנו לא בדיוק יודעים לאן אנחנו הולכים. קצת מפחיד, אבל יש בזה משהו מרתק, מרגש ומסקרן, שגורם לך להקשיב. ההתחברות מרגשת ומדהימה".
להכיר אנשים אחרים
שם נוסף שפגשת ושמת עליו זכוכית מגדלת.
"חנן בר סלע. פגשתי אותו לפני שנתיים, ומהרגע הראשון שראיתי אותו זו הייתה אהבה ממבט ראשון". גרוניך מחייך ומבהיר: "חנן בר סלע הוא פשוט נשמה גדולה, איש שמנגן קלרינט יהודי. מייד בפגישה הראשונה הרגשנו שיש כאן מקום לחיבור. תוך זמן קצר נפגשנו. הוא התחיל להשמיע לי דברים, לימד אותי דברים מהרפרטואר היהודי. אני השמעתי לו דברים יהודיים שאני מכיר מהעבר הרחוק, ואנחנו חברים קרובים ואוהבים.
"בשביל אדם כמוני, החיבורים האלה הם ממש מהפך. אני, שהייתי אגואיסט, האדם הכי סגור בד' אמותיו, אדם שלא פתוח החוצה, לא פותח את חלונו ודלתו, פתאום זה התהפך. עכשיו מה שהכי מושך אותי בעבודה האומנותית שלי זה ההתחברות דרך המוסיקה. אני מוצא את עצמי עושה חיבורים מדהימים ו'משוגעים': ביום אחד מופיע עם 'רבע לשבע', וביום שלמחרת אני מופיע עם אותו שיר ממש, 'יהיה הכול', עם לובנה סלמה, שהיא הזמרת הערביה הפופולארית ביותר היום בקרב ערביי ישראל. החיבורים הללו מרתקים אותי. כנראה מה ששינה אותי זו ההתבגרות וההתמתנות שלי, גם זה שהפכתי להיות איש משפחה עם שתי בנות ואישה, תחושה של אושר משפחתי. אושר פשוט לא היה בלקסיקון שלי עד לרגע שאשתי מיכל הופיע בחיי".
היית אדם עצוב?
"כן. וחשבתי עד אז שרק דרך הסבל תבוא המוסיקה, פתאום כשנכנסה מיכל אל חיי הסתבר לי שמהאור ומהאושר יכולה לבוא המוסיקה נשגבת עוד יותר. אנחנו רואים את המפגש בינינו כמהלך מופלא שהיה כתוב בספר הגורל. הילדות האלה שנולדו לנו בגילי המופלג זה ממש נס. אנשים רואים אותנו ביחד ושואלים אותי אם הן נכדות שלי. אז לא, זה לא הנכדות שלי, זה הילדות שלי".
בין הופעה להופעה יצא לאור בשבועות האחרונים תקליט החדש של גרוניך, 'בדרך אל האור'. בתקליט החדש לא מעט ביטויי שיח עם ריבונו של עולם, כשבראשם שיר האמונה "ריבונו של עולם, אתה הכל יכול / נו, כמה עמנו יכול עוד לסבול", שיר שכתבה חמוטל בן זאב והלחין גרוניך למחזה 'הגולם', שמוצג בפראג על ידי צוות צ'כי. אגב, בגליון האחרון של ה'ניוזוויק מגזין' קיבל המחזה המלצות חמות.
אתה מגדיר את עצמך כאדם מאמין ?
"אני אדם מאמין. אולי לא מאמין כמו שאתה מאמין, אבל אני בהחלט מאמין שישנו כוח שמסדר את כל העניינים. אני זוכר שכשהייתי ילד חשתי הערכה רבה כלפי אנשים מאמינים, כלפי האנשים שהולכים לבושים לבן נקי וטהור לבית הכנסת. אחר כך גדלתי והתחלתי קצת לכעוס, כשראיתי שהם רוצים שאני אעשה את מה שהם עושים".
'מי ישמור עלינו, מי יעזור לנו, ירפא חוליינו, אבינו מלכנו'. שורותיו הלכאורה אמוניות של הפזמון של אחד השירים בתקליט מעוטרות בקצב מרוקאי סוער. שיר שהוא בגדר סכנה לנהגים, פרץ הקצב סוחט מהמאזין מחיאות כפיים שלעתים מומלץ שיהיו על ההגה. בין פזמון לפזמון מתאר השיר שנכתב על ידי רמי ורד מצב עגום בכל פינה ואתר.
זו קריקטורה, נכון?
"כן".
אולי גם קריקטורה על הזמר המזרחי ככלל?
"לא, לא. השיר אמנם מזרחי, אבל לא פרודי. ניסיתי לכתוב בשיר הזה משהו שורשי, מזרחי, ואני חושב שהצלחתי. אם ננגן את המלודיה הזאת עם כלים נכונים, עוד, כינור ערבי, זה יישמע כמו מלודיה שבאה מהרי מרוקו וחיה כבר 3000 שנה. אני חושב שיש לה את האיכות הזאת, היא עממית מאוד, סוחפת שמחה והמנונית, וכל זה בניגוד למילים שקצת מבטאות מצב עגום".
ונקווה שמישהו ישמור עלינו. אגב, מי עושה שם את החיקויים של שרון?
"אלי יצפאן".
אם כבר הזכרנו חיקויים, אתה עושה המון קולות וחיקויים משחר העשייה האומנותית שלך, בתוך השירים עצמם ועל הבמה. הפסדנו שחקן?
"יכול להיות. אני חושב שיש לי כשרון משחק שלא בא עדיין לידי ביטוי. לא נוצל בסרטים הצגות וכיוצא באלה, אם כי דווקא מסקרן אותי להתנסות בעשייה כזו. בכל אופן, אם הפסדנו שחקן הרווחנו מוסיקאי, וזה לא רע בכלל".
מוסיקה עם אחרים
רגע לפני שמסתיים התקליט, הפתעה קטנה. ביצוע מחודש לשיר קלאסיקה הוותיק, עוד שיחה אחת עם ריבונו של עולם: 'הליכה לקיסריה'. ביצוע משותף של גרוניך הוותיק ובן ארצי הצעיר.
מה פשר החיבור המפתיע בינך לבין ה'ילד'?
"עוד לפני שנוצר הקשר בינינו, שמעתי את הקול שלו ואת המוסיקה שלו דרך הרדיו, והיתה לי אהדה כלפי הקול והאיש שמאחורי הקול, במיוחד השיר הראשון שהוא הוציא. שיר גרוניכי טיפוסי.
"יום אחד התקשרה אלי מיכל אשתי מהאוטו, ואמרה לי: 'תדליק מהר את הרדיו, אני שומעת עכשיו שיר של בן ארצי וזה נשמע כמוך בדיוק'. פתחתי את הרדיו והרגשתי צמרמורת, חשבתי שאני שומע את עצמי לפני 30 שנה. זה היה שיר נורא 'גרוניכי'. יום אחד, הרבה זמן אחר כך, התקשר אלי בן ואמר לי: 'שלמה, אני רוצה שתהיה אורח במופע שלי'. אמרתי לו: 'בשמחה. אגב, אני אוהב אותך מאוד, השיר הראשון שלך מאוד מדבר אלי'. הוא אמר לי: 'אל תשאל, אתה מאוד משפיע עלי, גדלתי על המוסיקה שלך ואני מאוד אוהב אותה'. וכך נוצר הקשר.
"שרנו את 'בואי ילדה' ושירים אחרים. יום אחד אמרתי לו 'אני חושב שאנחנו צריכים לעשות איזה שיר ישראלי מהשורשים. הוא אמר: אני לא מתחבר לחומר הזה. ניסיתי בכל זאת, ואמרתי לו 'רגע, מה עם שיר כמו...' השענתי את ראשי על כף ידי, הרהרתי ואז התחלתי לשיר: 'אלי, אלי...' הוא מיד אמר 'אני מת על זה, זה השיר היחידי הישראלי שאני אוהב ומתחבר אליו'. ואז ישבתי בבית ועשיתי לזה עיבוד קטן, וככה זה מופיע בתקליט: בלי תוספות ובלי כלום, נורא אינטימי ונורא נוגע".
אחת ההברקות המוסיקליות של גרוניך בעשור האחרון היתה, ללא ספק, הקמתה של מקהלת שבא. בני נוער יוצאי אתיופיה שרים עיבודים של גרוניך לשירה עברית, שירה אתיופית ושירים מקוריים של גרוניך עצמו.
לאן נעלמה המקהלה הזו בשנים האחרונות?
"מקהלת שבא לא נעלמה, היא קיימת ומופיעה, בעיקר בחו"ל. ההרכבים משתנים, והיום אני כבר עובד עם הדור הרביעי של המקהלה. אגב, מדור לדור הם משתנים. הם יותר ישראליים, יותר פתוחים, אבל עדיין מדובר באנשים אצילי נפש ובעלי נשמה גדולה וזכה. ממש עכשיו אנחנו עובדים על חומר לדיסק חדש, שישלב חומרים מהתרבות האתיופית בתוספת עיבוד מסוים, ואני ממשיך ליצור חומרים חדשים בשבילם".
מה שהייתי רוצה...
דור האומנים שלך אמון על עבודה קשה, על הופעות ברחבי הארץ במשך שנים. היום נולדים תחת כל עץ רענן אמני אינסטנט. חברות הפקה משקיעות בצעירים והופכות אותם לכוכבי בן לילה. איך אתה רואה את התופעה?
"קטונתי מלהביע דעה בעניין הזה. לפעמים פתאום יצא לי לראות את 'בראבו', למשל. נעים לראות כישרונות צעירים עולים על במה, במיוחד אם הם באמת כישרון. אני מייחס את הכל לסחף המדהים, חסר המעצורים, ההיסטרי ואחוז התזזית של הרייטינג, כך שזה קצת דוחה אותי. זה מנוגד לפירוש שלי למושג אמנות. מה שקורה שם זה קצף על פני המים, שבא וחולף.
"מתוך הזמרים הצעירים של 'כוכב נולד' יצא לי להכיר באופן אישי את מורן גמליאל. בעיני הוא זמר מאוד מוכשר, אבל אנשים לא זוכרים את השם הזה אם לא יגידו להם שמדובר בבחור עם שיער האפרו. זו דוגמא לבעיה במרדף אחרי רייטינג וחיצוניות. זה מחייב זמר מוכשר כמו מורן לשיר בתכנית שיר שלא מתאים לו, שיר שנשמע למפיקים כטוב. זה לא נראה לי מספיק רציני. מסגרות הרייטינג הן עניין שבהחלט דוחה אותי".
ואל האומנים הוותיקים. אומנים בסדר הגודל שלך, שלמה ארצי, יהודה פוליקר ואחרים, ממלאים בהופעות את האמפיתיאטרון בקיסריה, למה אתה לא מנסה לעשות דברים כאלה? זה לא חסר לך?
"הלוואי והייתי יכול להגיד לך שזה לא חסר לי", הוא מפתיע בתשובה כנה ולא פופולארית. "הלוואי והייתי יכול להגיד לך שקיבלתי על עצמי במלוא המובן של המילה את העובדה ששלמה ארצי, ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי ואחרים יכולים למלא את קיסריה, ואני לא. אז הייתי שמח בחלקי, הייתי מרגיש אצילי. אולי הייתי עושה חסד וצדק עם עצמי כישות מוסיקלית ואנושית, אבל זה לא ככה.
"זה כן קצת מכעיס אותי", הוא אומר ומתקן מיד, "מכאיב לי. אני לא מקנא בשלמה ארצי שהוא מצליח. בכלל, קנאה זה דבר שפג ממני עם הגיל. אני מעריך את שלמה ארצי, את שרית חדד, כל אחד בתחום שלו. ביני לבין עצמי אני מצליח גם לאבחן עד איפה אני מעריך את העשייה ההמונית הזו, ומאיפה זה מסחרה. אבל עובדה קיימת היא שאני, שלא כמותם, לא הצלחתי עד היום להגיע למצב שאני יכול למלא את קיסריה אין ספור פעמים. אולי פעמים בודדות כן, לא בדקנו את זה".
הסיבה היא הקהל שלך שלא בנוי לזה, או שאתה לא בנוי לסגנון כזה של הופעות?
"הסיבה היא שאני אומן מעורר מחלוקת. אני לא מוסיקאי מהסוג הזה. אני מוסיקאי שלא עוסק
באופנה. אני לא מוסיקאי ששוזר מוצרים שיישמעו ויימכרו וייכנסו למצעד הפזמונים. אני בכלל מתחום אחר, זה לא אותו מקצוע. יש מתכונות קבועות וידועות ליצירת להיטים, ואני לא עסוק בדברים האלה. בפעמים שניסיתי להיות עסוק בהם נכוויתי. זה כמעט לא אותו מקצוע.
"אני כורה פחם. אני מחפש מרגליות שהם מחפשים במקום אחר. אז אין לי מה להאשים אף אחד במצב הזה. זו פשוט עובדה קיימת. עד כדי כך, שכשאני לא מושמע ברדיו לפעמים אני מרגיש בזה מחמאה, כי מה משמיעים ברדיו? משמיעים את הדברים שאני לא מעריך אותם, שאני חושב שהם ממוסחרים, חסרי ערך מוזיקלי. אז אם אני מוזיקאי מסוג אחר פחות משמיעים, אז טוב, שיהיה ככה".
Shimon1@a7.org
לא גרוניך
עד לרגע הזה בשיחה גרוניך מהרהר, שוקל ומודד כל תשובה, לעתים גם מתקן ניסוח כדי להיות שלם עם כל תשובה ואמירה. כשאנחנו מגיעים לפרק שאלות 'נעלי הבית', אני מבקש ממנו לשנות גישה ולענות תשובות קצרות ומהירות. כבר אחרי שתי השאלות הראשונות הוא מבקש הקלה בעונש: "אי אפשר לענות תשובה אחת, זה קשה, תן לי כמה אפשרויות". אני נאלץ להקשיח את התנאים והפרק הזה יוצא לדרך:
זמר או זמרת ישראליים
יהודה פוליקר
תמלילן ישראלי
אהוד מנור, יונתן גפן.
מלחין ישראלי
מתי כספי
ספר שאתה ממליץ
תנ"ך
בילוי
חוף הים
ספורט
אני לא עוסק בספורט, אבל הליכה.
עיתון
לא חשוב לי איזה, אבל הצורך שקיים בי לקרוא מחליא אותי.
מה מפחיד אותך?
מלחמה
במה אתה גאה?
בבנות שלי
מה מצחיק אותך?
הבנות שלי
על מה אתה מתחרט?
על חוסר נאמנות בעבר, בדגש על העבר.
דמות היסטורית נערצת
יוהאן סבסטיאן באך
דמות פוליטית
בן גוריון, למרות הכל
אם לא היית מוזיקאי, היית...
מגדל חיות
מה אתה אוהב בארץ?
את הארץ
שאלה אחת לדמות היסטורית אחת
שאלה לבאך, איך הוא הצליח לכתוב כל כך הרבה וכל כך נפלא בהיותו איש עסוק ואב לעשרים ילדים
מה אתה מעריך באנשים?
כנות
בעל חיים שאתה מעריך
נשר, הגודל של הציפור הזו שחגה בהדרת מלכים בשמים מרשים מאוד.
גרוניך, בחולם או בשורוק?
גרוניך בחולם. אני מקפיד לציין את הנקודה הזו למעלה, ובקרוב ייצא גם שיר שקוראים לי גרוניך ולא גרוניך.