"בדברי הימים ב פרק ה, כתוב שמשפחות היימן אסף וידותון היו המוסיקאים, המעבדים והנגנים של בית המקדש. כך היה בבית ראשון, וגם בבית שני עד שהוא חרב". כך מסביר המלחין והמעבד נחום היימן, שכתב עד היום בסביבות 1300 לחנים, את הקשר שלו למוסיקה. וכן, הוא לוי.
אביו של היימן ניגן על בללייקה רוסית לעת מצוא, וסבו, רב החובל, ידע להפיק מנגינות ממפוחית של מלחים וגם ניגן בכינור. אבל הבן והנכד לקח את העניין המוסיקלי הרבה מעבר לכך.
נחצ'ה מקבל אותנו בביתו הגדול בכפר גנים שבפתח תקווה, לבוש במכנסי ג'ינס עם קרע מעל הברך ווסט ג'ינס תואם, כשקופסת סיגריות בכיסו השמאלי ובלורית שיער מאפירה מעטרת את מצחו. היימן הוא איש נעים, מדבר בגובה העיניים ומישיר פנים גם לשאלות נוקבות. בחודש הבא ימלאו לו 70, והוא מוביל פרויקטים ויוזמות בלי להאט את הקצב.
חייו של היימן משקפים במידה רבה את קורותיהם של בני המדינה הזו, אלו שנולדו טרם הקמתה ועברו איתה את מנת ייסוריה. בשונה מרובם, היימן גם זכה להטביע על תרבותה את חותמו, ועל כך אין בו יהירות, רק תחושת הודיה לבורא עולם על מתת הכישרון וסיפוק על העשייה.
שלוש וחצי שנים של פוליו
"אני חילוני דתי", מעיד היימן על עצמו. ה'דתיות' הזאת שלו כוללת שמירה על כללים בסיסיים, כמו חתונה על פי ההלכה (כאלה היו לו שתיים), כשרות, פסח, יום כיפור, קריאה יומיומית בתנ"ך ותודעה יהודית עמוקה. את הקריאה בתנ"ך הביא היימן מן הבית. הוא נולד בריגה שבלטביה לבית בית"רי דובר עברית, וזו השפה שבה למד לדבר "כולם דיברו עברית: אבא, אמא, הסבתות והסבים משני הצדדים".
בהיותו בן 3 הריח אביו את הנאצים והחליט לברוח. הסב, שהיה רב חובל גברתן, הבריח אותם באונייתו עד שבדיה, ומשם, מצוידים בניירות להשתקעות בדרום אפריקה, הפליגו באונייה. לבסוף מצאה עצמה משפחת היימן בישראל: "האונייה חנתה בחיפה ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. אבא הוריד אותנו בכוח מהאונייה. כשהיא המשיכה ועברה את מיצרי גיברלטר, חיכתה לה צוללת גרמנית שירתה עליה טורפדו, וכולם הלכו. אנחנו ניצלנו".
משפחתו של נחום בן ה-5 שהתה כמה חודשים בשער העלייה, אחר-כך עברה למגדיאל ומשם, לאחר שההורים מצאו עבודה, לתל אביב.
"גרנו בבורוכוב 5", הוא מספר. "בבורוכוב 3 גרה בבית חד קומתי מורה לפסנתר, יקית מיוקקת עם כלב זאב גדול שהיה קורע לי את החולצות. אני הייתי מתחבא מתחת לחלון כדי לשמוע אותה מנגנת, כי לא היה להורים שלי כסף. יום אחד תפסה אותי המורה, ואמרה לי: 'תבוא אלי, אני אלמד אותך'.
"הספקתי ללמוד שלושה שיעורים. לפני השיעור הרביעי התעוררתי בבוקר, ולא יכולתי לזוז. קראו לרופא, שקבע: 'פוליו'. לקחו אותי לבית חולים תל אביבי, שנמצא שם עד היום. שכבתי במכונת ריאות, סגור עד הצוואר, במשך שלוש שנים וחצי".
מה עשית כל אותו הזמן?
"חלמתי לנצח את המחלה, וניצחתי אותה. היה לי רופא, מנהל מחלקת הילדים בהדסה, שכל יום אחרי העבודה היה בא אלי, יושב איתי קצת, ואומר לי: 'תילחם. זו מחלה שבאה והולכת, עולה ויורדת. אל תוותר'".
בן 11.5 יצא היימן מהמחלה, כשיד ימין שלו עוד משותקת חלקית ובידו השניה רק שלוש אצבעות מתוך החמש מתפקדות. חלום הנגינה בפסנתר כבר לא היה בר השגה, והרופאים המליצו על נגינה באקורדיון. "אני האקורדיוניסט היחיד שניגן את הבסים עם האצבע והאמה", הוא אומר ומדגים. במשך הזמן היימן הצליח להשתחרר גם מהשיתוק בידיים, אבל גופו נושא 'מזכרת' מן הימים ההם.
שירים בלי תווים
לאחר כמה שנים החליטו הוריו של היימן להיפרד. אמו התחתנה שנית, ונחום הצעיר לא הסתדר עם אביו החורג. סיפורי מעלליו, שנערכו כנקמה על החרמת התמונות של כוכבי הקולנוע וכלי הנגינה שלו, מגלגלים את השומע מצחוק. לאחר שהיימן מסיים להתענג, הוא מעיד שהשובבות עדיין חיה אצלו. די להביט בעיניו כדי להאמין.
לאחר כמה קרבות כאלה, החליטה אמו של היימן לשים לדבר סוף, ושלחה אותו לקיבוץ נען, הקיבוץ של התנועה המאוחדת. היימן מצדו מצהיר כי הוריו עשו את המעשה הנכון, אף על פי שהוא היה ילד חוץ, ו"ילדי חוץ הם תמיד מוקצים".
בנען פגש היימן בשני מוסיקאים והתחבר אליהם: יהודה אורן ("יקה ברלינאי בוגר אקדמיה למוזיקה שנורא אהב אותי ורצה שילמדו אותי פסנתר, אבל לא היה כסף") והמלחין המפורסם דוד זהבי, שהיה החשמלאי של הקיבוץ. "היתה לי הזכות ללמוד מפיו את השירים הכי יפים שלו. הוא היה מתפרץ לכיתה, לא עניין אותו אם אנחנו באמצע פיזיקה או חשבון או תנ"ך. הוא היה אומר 'ילדים, כתבתי שיר', ומלמד אותנו".
לאחר תקופה חזר היימן להתגורר עם אמו ובעלה, וכעבור כמה שנים החל לנגן בחוגים לריקודי עם. בין השאר ליווה את תרצה הודס, מדריכת ריקודי העם האגדית, שהיתה קפדנית מאוד. היימן ניגן והיא לימדה, אבל בחור כמו נחצ'ה אינו מסוגל לשקוט על שמריו. במקום לנגן את הנעימות בצורה רגילה, האקורדיון שלו הפיק אימפרוביזציות לשירים. הודס לא אהבה את המנהג של הבחור, ויום אחד, לאחר כמה פעמים שהמשיך לאלתר ולא שעה לבקשותיה, היא גירשה אותו לחדר השני.
"בחדר השני היה מונח תנ"ך על השולחן. פתחתי אותו באקראי, ועיני נפלו על שיר השירים". כעבור כמה דקות ניגן האקורדיון של היימן את 'ניצנים נראו בארץ', שהפך ללהיט ובעצמו משמש כריקוד עם. היימן רץ בחזרה לחדר הרוקדים ולימד את כל הנוכחים את השיר שהלחין. לאחר מכן פנה להודס בהתנצלות, ואמר: "אני לא יודע לכתוב תווים. אם לא אלמד מישהו, תברח לי המנגינה", וכך נולד השיר הראשון.
היימן הנער עוד הספיק לפני הגיוס להגיע לקיבוץ כפר מכבי ולרעות צאן במשך שנה יחד עם מתתיהו שלם ('שיבולת בשדה', 'פנה הגשם'). "ממנו ומדוד זהבי קיבלתי את היסודות האמיתיים שלי, ולא מהאקדמיה למוסיקה: להיות נאמן לדרכי, להשתמש במתנה שקיבלתי מלמעלה בצורה הכי יפה ולא לנהות אחרי אופנות הזמן".
חיבור מיוחד עם נתן יונתן
היימן מצית סיגריה: "זכרונות ילדות", הוא אומר, וממשיך לספר.
בהגיע העת, התגייס היימן לצבא ושירת כאקורדיוניסט בלהקת הנח"ל הראשונה, שם הכיר את יוסי בנאי, יונה עטרי, אורי זוהר ועוד רבים ומפורסמים. לקראת סוף שירותו הצבאי נישא היימן לדליה, שהיתה אשתו במשך 25 שנה וילדה לו את שתי בנותיו: בילי (בלהה) וסי (סמדר): "אני קראתי לבנותי בשמות תנ"כיים, אבל הן שינו אותם", הוא אומר בלי להיאנח.
בני הזוג היימן נישאו ועברו להתגורר בקיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר. "תמיד אמרו לנו שבית אלפא הוא קיבוץ שתוחם את גן עדן, אבל שכחו להגיד לי שהוא תוחם את גן עדן מהצד של הגיהנום", הוא מלין. החום ששורר בעמק בית שאן, יחד עם רוחו של הקיבוץ, הפכו בתוך כמה שנים למחנק של ממש עבור היימן.
התמונה הענקית של סטאלין שהיתה תלויה במזכירות הקיבוץ, עיתון 'על המשמר' שהיה מחולק בתאים וחוסר ההבנה מדוע הוא מחזיק תנ"ך ליד מיטתו, הסבו לו חוסר נחת אידיאולוגי. ובכל זאת היו אלה שנים פוריות. הוא יצא ללימודים במדרשה למוסיקה ובאוניברסיטה, ואחר-כך הקים מוסד חינוכי לילדי ארבעה קיבוצים ולימד בו. בהמשך עבד היימן עם הגבעטרון וחמישיית גבע, והפך אותם מ'חבר'ה' לחבורות זמר מהוקצעות. היימן החל לפרוץ קדימה.
בשנים אלו גם הכיר את נתן יונתן, שעמו כתב למעלה מ-100 שירים. יונתן שמע את הלחן שכתב היימן לפתיחת גני התערוכה בתל אביב ('לאן נושבת נושבת הרוח') וביקש שיכירו בניהם. "היה לנו בסך הכל די קל, כי אנחנו באים מאותו רקע קיבוצי, וגם נתן וגם אני אוהבים מאוד מאוד תנ"ך. נוצר בינינו קליק מידי".
השיר הראשון שיצרו יחד היה 'חופים', בשנת 57'. "אני באתי עם המנגינה, והוא אמר לי: 'יש לי איזה שיר שכבר כתוב באיזה ספר. אתה תשנה כמה תווים ואני אשנה כמה מילים'. וככה זה נולד. מאז היינו מחוברים כמו שני ענפים לאותו עץ". אצל יונתן והיימן לא היה קודם ואחר-כך; לעתים המילים נכתבו במקביל למנגינה ולפעמים אחד קדם לשני. החיבור ביניהם היה מיוחד ופורה.
"כשהיינו נוסעים יחד, תמיד הייתי אומר לו: 'אם הייתי יודע לכתוב מילים, הייתי רוצה לכתוב אותן כמוך', והוא היה אומר לי: 'אם הייתי יודע לכתב מנגינות, הייתי כותב אותן כמוך'". היימן אגב ניסה לכתוב מילים, אבל על היצירות האלו הוא מעניק לעצמו את הציון "בינוני. אין לזה מספיק עומק טקסטואלי". השיר היחיד פרי עטו שהוא מתפאר בו הוא 'פוגה קטנה': "דבה, דבה, דבה, דבה...". "שם אני שלם לגמרי עם הטקסט".
בחודשים האחרונים שבהם היה יונתן מאושפז בבית החולים, ביקר אצלו היימן יום יום. פטירתו של יונתן שיבשה את סדר יומו הכרונולוגי והנפשי של היימן. הוא היה הרבה אצל המשפחה, טרח סביב גילוי המצבה, הספיק להוציא מהדורה מיוחדת של אוסף הדיסקים של יונתן וכעת הוא עובד על מופע זיכרון. כל אלה דחקו את תכנוניו ואת עיסוקיו לקרן זווית, אבל אחרי שהאבל ישקע מעט, הוא מבטיח לחזור לעיסוקיו במלוא המרץ.
גלות מרצון
היימן, שהוא כל-כך יהודי וישראלי, העביר שנים רבות בחוץ לארץ. אחרי מלחמת ששת הימים הוא החליט לארוז מזוודות ולנסוע.
אתה? חו"ל?
"שאלה טובה", מהרהר היימן, משתהה ומשיב: "אני אדם שמחפש כל הזמן אתגרים חדשים. הייתי הראשון שהתחיל את הפסטיבלים בארץ ואת חבורות הזמר. את פסטיבל ערד ( במתכונתו הקודמת) אני הקמתי, והייתי מנהלו הראשון. אני גילתי זמרים כמו חוה אלברשטיין, מתי כספי, מאיר בנאי ועוד. תמיד חיפשתי משהו חדש".
במקביל לחיפוש אחר אתגרים חדשים, אי הנחת מן הקיבוץ החלה להיות גלויה: "הם רצו שאני אלך לקורסים למרכזי משק, ואני רציתי להיות מוסיקאי. אז חשבתי: חלאס, כמה אני עוד צריך להוכיח את עצמי? בשלב הזה כבר שרו ברחבי ישראל את השירים שלי".
באותה תקופה הגיע מישל גרנד לארץ, הזמין את היימן לצרפת וגם הבטיח לעזור. היימן ארז את משפחתו והגיע לארץ אוכלי הצפרדעים. היימן החליט שהוא חייב, פשוט חייב לכתוב לחן לזמרת ננה מושקורי, שהיתה אז בשיאה. "ידעתי איפה היא מקליטה. ישבתי בביסטרו המקומי וחיכיתי שהיא תבוא. רציתי להעתיק את המספר של האוטו שלה, ומשם לברר הלאה. תמימות מעורבת בטמטום קיבוצניקי", הוא אומר בביקורת על תכניתו, שבסופו של דבר הביאה לו את הכתובת המדויקת של הזמרת. אם כי העניין התגלגל לא בדיוק כפי שתכנן. הוא הגיע לביתה של מושקורי ונקש על הדלת:
"היא פתחה, והסתכלה עלי מלמטה למעלה. אמרתי: 'אני ישראלי, את יוונייה. עשיתי 5,000 קילומטרים על הים כדי לראות אותך 5 דקות. את נותנת לי להיכנס או לא?' היא אמרה לי 'לא', והתחילה לסגור את הדלת. תקעתי את הנעל, לא נתתי לה לסגור. היא חייכה ופתחה את הדלת". וכך הצליח הישראלי החוצפן להקליט שיר עם הזמרת המפורסמת. תוך שבועיים התפרסם הלהיט שלהם, ואחר-כך החלו הדלתות להיפתח בפניו והוא הלחין ועבד עם זמרים צרפתיים בעלי שם.
אבל החלום של היימן היה לעשות מוסיקה לסרטים; וכשחיים טופול, חבר ילדות שהיה אז בלונדון, מצא עבורו דירה, משפחת היימן הגיעה גם לשם. היימן נרשם לאקדמיה לקולנוע, ובמקביל עבד בסוכנות כדי להתפרנס. לאחר כמה שנים פגש אותו משקיע שוויצרי, שנתן לו להקים ולנהל עסק של מוסיקה לסרטים. היימן ניהל את החברה המצליחה במשך 9 שנים.
חזרה והתנתקות
במהלך שהותו באנגליה פרצה בארץ מלחמת יום כיפור. היימן עלה על מטוס והגיע לארץ, ובמשך המלחמה נפצע קשה מפגיעת טיל של מיג סורי. "כשחזרתי לקיבוץ אחרי הצבא הסדיר הרגשתי מאוד לא נוח, כי כולם הסתובבו עם כנפי צניחה ורק אני הייתי אקורדיוניסט. פניתי לצה"ל ואמרתי שאני רוצה להיות קרבי במילואים. שלחו אותי לקורס של ארבעה וחצי חודשים בג'וליס, ואת כל מלחמות ישראל עשיתי בסיירת שריון.
"במלחמת קדש עליתי על מוקש, ריסקתי את הרגל לחתיכות, ועד עכשיו אני עוד עובר ניתוחים. בששת הימים יצאתי בשן ועין, נפגעתי מכדור, וביום כיפור נפצעתי הכי קשה. שכבתי חצי שנה בבית חולים ואחר-כך החזירו אותי ללונדון, שם עברתי תקופה ארוכה של ניתוחים, ויצאתי גם מזה. יש לי כוח רצון, אני איש חזק מבפנים".
כעבור כמה שנים, ובלי קשר לפציעה, החליטו נחצ'ה ודליה לפרק את החבילה: "זה לא עבד מההתחלה. חיינו בשלום, אבל זה לא התאים. חילקנו את הרכוש חצי חצי והלכנו לאכול ארוחת צהריים. ברבנות לא האמינו לנו שאנחנו מתגרשים".
ואז יום אחד, כמעט 20 שנה אחרי שעזב את ישראל, החליט היימן שהוא חוזר: "בוקר אחד קמתי למשרד. המזכירה הורידה לי את המעיל ונתנה לי את סדר היום של הישיבות. אבל עוד כשעמדתי בדלת, אמרתי לעצמי: 'נחצ'ה, אתה מנהל עסק גדול, יש לך שתי מכוניות, משכורת נהדרת וכרטיס אשראי חופשי. אבל מתי בפעם האחרונה כתבת שיר?' הודעתי להם שתוך שלושה חודשים אני חוזר ארצה".
והוא חזר. שכר דירה ביפו ושב לעסוק בניהול חבורות זמר, בהלחנה ובהפקה של שירים ובתרבות הישראלית שהוא כה אוהב.
הבעל והאב הגאה
היום נשוי היימן בפעם השניה, לורד אברמסון. "היא צעירה ממני ב-30 שנה, והיא מתנה שקיבלתי". ההיכרות בניהם החלה על רקע אהבת זמר עברי, והם יחד כבר 7 שנים. להיימן שלושה נכדים משתי בנותיו: שניים מבתו בילי, ואחד מבתו הזמרת סי.
כשסי פרצה לתודעה הישראלית היא נהגה לשיר את הלחן של אביה ל'כמו צמח בר' ברגש רב, לעתים בדמעות. "כן", אומר האב. "היא צמחה במידה מסוימת כמו צמח בר". היימן מכה על הטעות שהוא ואשתו עשו עם סי בתקופת לונדון. הילדה בת ה-12 הוטרדה מהעלבונות שספגה בשל יהדותה וביקשה מהוריה לשוב לקיבוץ. הם נענו לה, והיא גדלה אצל הדודים בבית אלפא. "היינו צריכים להעביר אותה לבית ספר יהודי", אומר היימן, "ולא לשלוח אותה לישראל".
היום שומרים האב ובתו על קשר טוב. הם מופיעים יחד, אם כי קיימים ביניהם חילוקי דעות מקצועיים. "אני לא אוהב המון דברים שהיא עושה, אבל לפני שנים רבות החלטנו שעבודה זה עבודה ומשפחה זה משפחה. לפני כן היא היתה שואלת אותי ואני הייתי אומר לה מה אני חושב, והיא לא אהבה את זה.
"היא פרפורמרית אדירה, והיא גם מאוד התגמשה בחשיבה הפוליטית שלה. פעם לשלוח אותה להופיע מעבר לקו הירוק היה דבר בלתי אפשרי; היום היא כבר מופיעה, ולא בגלל שהיא צריכה, יש לה מספיק".
השפעת עליה מבחינה מוזיקלית?
היימן חושב קצת ומשיב בשלילה.
היית חלק מן ההגמשה הפוליטית שלה?
"לא, הבגרות הביאה את זה. אצל כולנו נפתחת ראייה הדרגתית של דברים שהאחר חושב ורואה, זה כמעט כורח קיומי".
הציבור הדתי מעריך תרבות
אצל היימן האב לא מדובר בפתיחות של השנים האחרונות. כבר לפני 15 שנה הוא ניהל חבורת זמר בקריית ארבע. בקיץ האחרון הוא הופיע בכל שבוע בשלושה יישובים ביש"ע. "אין לי קווים", הוא אומר, וטופח על שכם הציבור. "כל הגוש הענק הזה של הכיפות הסרוגות נושא את הדגל של הארצישראליות היום הלאה. הוא היום מה שהיו פעם בני הקיבוצים ובני המושבים".
הדעות האלה שלך לא מפריעות לחברים שלך מהבראנז'ה?
"ממש לא, כבר מכירים אותי. הם יודעים שאני קשור מאוד לציבור הזה ואוהב אותו".
הציבור הדתי שוחר מוסיקה עברית יותר מהציבור הכללי?
"אין השוואה בכלל. כשאני מופיע ביישובים שלכם, לא משנה מאיזה צד של הקו הירוק, אמהות מביאות עגלות של ילדים שלא פתחו את העיניים כדי שיספגו תרבות. כשאני הולך ליישוב חילוני, זה 95-90 אחוזים של אנשים בני גילי, והשאר צעירים שאוהבים את זה. הציבור הדתי בא ממקורות רוחניים אחרים, והוא מבין שהתרבות היא שכבות, כמו סלע. היינו בגלות 2000 שנים, נעצרנו, ועכשיו אנחנו ממשיכים".
הקשר של היימן לציבור הציוני-דתי התחזק בשש השנים האחרונות, שבהן שידר שעתיים שבועיות של זמר עברי בערוץ 7. לפני כמה שנים החל היימן לחוש ש"רמת הויכוח הלא מפרה מביאה אותנו למשעול שממנו לא תהיה דרך חזרה. ואז יום אחד נפגשתי באקראי עם אחד ממנהלי ערוץ 7, ואמרתי: 'תנו לי תוכנית של שעתיים זמר עברי. אני מאמין שדרך המוסיקה אני אוכל לתרום פרודה אחת של קירוב לבבות'. הם מיד נתנו לי תוכנית".
והיימן נהנה מכל רגע: "במשך שש שנים אספתי למעלה מרבע מיליון מאזינים מכל הקשת הציבורית, החל משינקינאים מטורפים שאוהבים זמר עברי ועד לתלמידי חכמים שהיו מבטלים ביום שלישי שעתיים תורה בשביל לשמוע את התכנית שלי, כי הם אוהבים מוסיקה".
תכניתו של היימן הופסקה לאחר סגירת הערוץ, והוא מחכה לרגע שבו ישוב לשדר. "אני טוען שלכל ציבור בעל גוון ייחודי צריך להקים תחנת שידור, אם יש לו את האמצעים. את יודעת כמה תחנות מסחריות יש? למה לא ערוץ 7? מה יש?"
היימן גם מסביר שהיו טענות שווא שטפלו על התחנה: "היתה בורות אדירה. אחת הטענות היתה שהם לא שילמו תמלוגים. שטויות, הם שילמו לאקו"ם פי שישה מגלי צה"ל, אז שלא יספרו לי שערוץ 7 היה רדיו פיראטי שלא שילם".
שירים ופוליטיקה
היימן פותח את הפסנתר, שיצא מכיוונו בשל העברת הדירה. הוא מתאונן שנגינה עליו הורסת לו את האוזניים, אבל בכל זאת ניאות לפרוט עליו מעט. לעצום את העיניים ולחלום. הוא מציג לי שיר שהוא עובד כעת על הלחנתו. היום הוא כבר מאוד בררן, אבל את השיר הזה ילחין. שיר של כותב עכשווי, ועם זאת פטריוטי.
ובכל זאת, היימן אינו נץ שמחזיק בכל כוחו בחלום ארץ ישראל השלמה: "אני מרכז-ימין", הוא מגדיר, ומפרש: "אני אומר שאיפה שיהודי בנה בית ונטע עץ, שמה התחילה ארץ ישראל. מעבר לכך, מה שנקרא 'שטחים', אלו מקומות מלאי שרידים של היהדות שלנו. מי שהושיב את כל האנשים האלה שם היתה ממשלה חוקית, והיא הביאה אותם כדי שיבנו בית ויגדלו ילדים".
אתה מתנגד לתכנית של שרון?
"אני בעד הסדר הדרגתי, אטי וכואב, שבו כל צד מקיים את ההתחייבויות שלו, ובתוך זה אני גם מוכן לקבל פתרונות כואבים, שיישובים שמוקפים בים ערבי יזוזו. אני אומר שחייבים להגיע למשא ומתן, אני בעד לדבר, אבל אין עם מי".
זמרים שטיפחת, כמו חוה אלברשטיין, שרים היום שירי מחאה שמאלניים.
"חוה אלברשטיין יכולה להיות שמאלנית, זה לא גורע מההערכה שלי אליה. זכותה לחשוב אחרת ממני, והיא זמרת מדהימה. אבל יש דברים שלא נוגעים להם. למשל השיר 'חד גדיא' שהיא שרה מעצבן אותי. למה? יש לנו יש הגדות של פסח שנכתבו בונציה לפני 700 שנה. איש לא נגע בהן מאז, ואסור לגעת בהן".
יותר מדי מושפעים מבחוץ
נחום היימן אינו מסכים לכינוי שהודבק לחלק מיצירותיו, 'קלאסיקות' של הזמר העברי: "שטויות. בעוד 500 שנה נדע מה היו קלאסיקות. תפקידי, בסך הכל, הוא להניח את שורת הלבנים שלי ולהשאיר מספיק טיח לאלה שבאים אחרי".
מה אתה אומר על הדור הצעיר של המוסיקה הישראלית?
"אני את היצירה שלי שואב מהמקורות שלי, מאיפה שאני בא. היום, אם מישהו עושה 'אה' באלסקה, כעבור פחות מהזמן שלוקח להגיד 'אה', השיר כבר באינטרנט ואתה כבר צורב את זה. הצעירים היום, גם אלה ביניהם שמאוד מוכשרים, עוד לא רכשו מספיק יכולת ניתוח והפרדה כדי ליצור משהו שלהם, והם מערבבים את הכישרון שקיבלו משמים עם כל מה שיש מסביב".
אז קל מדי לצאת היום עם דיסק?
"אני לא יודע, אבל רמת ההשפעה של גורמים חיצוניים היא היום הרבה יותר חזקה, וגם אם אתה עושה דברים נפלאים זה לא כל-כך מכאן. אבל יש גם אחרים. מה שעידן רייכל עשה, או כל החזרה למוסיקת העולם, אלו דברים נפלאים בעיני".
איך נוצרת אצלך מנגינה?
"אין גזירה שווה. לפעמים אני מקבל טקסט ושומע מנגינה בשנייה, ואם אני לא רושם אותה היא בורחת. מנגינות כתובות על קופסות סיגריות, על מפיות במסעדות, באוטובוס... לעומת זאת, יש פעמים שאני צריך לשבת ליד הפסנתר ולעבוד, לפעמים לעבוד קשה".
יש שיר שלך שהיית כותב אותו היום אחרת?
"לא, אבל יש שירים שלא הייתי כותב אותם. אם הייתי יכול לשרוף היום 30-40 שירים שלי, הייתי עושה את זה. חלקם שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל", עונה היימן בשלווה ומצליח להסעיר.
באמת???
"זה משהו שקשור לחשיבה והתפתחות. זה בא עם השנים, וכדי להגיע לפסגות אתה צריך גם ללכת למורדות. היום לא הייתי מתקרב לחלק מהדברים". היימן מסרב לחשוף שמות של שירים שאותם היה מעדיף שלא להלחין, כדי לא לפגוע בכותבי המילים.
קודם כל הילדים
ביתם רחב המידות של נחצ'ה וורד נמצא עדיין בשלבי ריהוט ועיצוב רובם מעשי ידיהם. הבית מכיל אלפי תקליטים ומאות דיסקים, וזה מה שניתן לראות היום. הרוב עוד ארוז. "אני לא צריך קטלוג", היימן כמעט צוחק מהשאלה. "אני יודע היטב איפה כל תקליט נמצא".
בימים אלה מפיק היימן ערב לזכרו של נתן יונתן, ממשיך לעבוד במלוא המרץ על קידום ענייני העמותה למורשת הזמר העברי (ר' מסגרת) ועל הלחנה והפקה של שתי סדרות שירים לילדים, כי "הגעתי למסקנה שאם התרבות חשובה לי, אני צריך ליצור לילדים". אגב, מאחורי היימן נמצאים כבר כמה עשרות לחנים שכתב לילדים.
ביום העצמאות הקרוב ינעימו לחניו של היימן את זמנם של המתחרים והצופים בחידון התנ"ך. היימן, שהתנ"ך כל-כך מדבר אליו, רואה בכך מחמאה גדולה. מנהגו היומיומי לקרוא פרק בתנ"ך, שהיה לצנינים בעיני אביו החורג וגם בעיני חבריו לקיבוץ, מעניק לו בקיאות רבה וחיבור עמוק למקורות, ביחד עם אהבה, פשוט כך, למדינת ישראל ולתרבותה.
אתה אופטימי היום לגבי קיומה של מדינת ישראל?
"כן, אבל אני לא דוגמה. אני פשוט אופטימיסט. עברנו את פרעה, עברנו את המדבר, נעבור גם את זה".
ofralax@walla.co.il
נכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית
עוד בהיותו בשנות ה-20 לחייו עסק היימן בפרויקטים סביב מקורות היהדות והתרבות הישראליים. הוא הלחין מילים ממקורות ישראל, עשה פרויקט של שרי כצנלסון, פרויקט של סטודנטים יהודיים מסנט פטרסבורג וגם של איציק מנגל.
אבל לפני שנתיים הוא הגיע למסקנה שיש צורך דחוף בהקלטה מחדש של שירים שבוצעו בשנות המדינה הראשונות. היימן ציפה שהממסד יושיט יד מסייעת לשימור התרבות הישראלית, אך התבדה: "פניתי לחברי כנסת. אני איש מאוד ידוע, וכולם מקבלים אותי יפה. חלק הזמינו אותי לכנסת ולארוחת צהריים, וכמה גם דאגו שיהיה צלם בסביבה כאילו במקרה, ולא ראיתי מהם גרוש. איפה משרד החינוך והתרבות? איפה יוצרים ומשוררים אחרים? לאט לאט הגעתי למסקנה שאין עם מי לדבר, והתרבות, שבסך הכל בנויה מרבדים, וגם אני חלק ממנה, הולכת ונרמסת לי בין הידיים".
היימן החל לפנות לציבור הרחב ולגייס תורמים. הוא משער שכדי לשמר את השירים הוא צריך להקליט 15-10 דיסקים, וזה עולה ממון רב. צריך לאתר את השירים, לרכוש אותם (רשות השידור, שבידיה שירים רבים, אינה מוכרת שיר בפחות מ-1000 שקלים, וגם זה אחרי שהיימן התמקח). לאחר מכן צריך להקליט את השירים מקלטות ותקליטים ישנים, לנקות את הרעשים ולהביאם לאיכות של דיסק.
היימן אינו מפחד 'להתלכלך'. הוא מכתת רגליים והולך מספונסר לספונסר, מסביר ומשכנע על חשיבות העניין. "כי אם אני לא אעשה, אף אחד לא יעשה".
"תחליט כמה אתה רוצה לתרום, ולכמה פרויקטים", אומר היימן לבעלי חברות. "אתה נותן את הלוגו של החברה שלך, וכשהדיסק מגיע לשולחנך, מוכן עם הלוגו שלך, אתה מעביר את הכסף. המינימום זה 1000 שקל".
במהלך הופעות החתים היימן גם 5000 איש מן הציבור הרחב שהסכימו להיות עמיתים. עמית הוא אדם שמתחייב רק באופן עקרוני, ללא תמורה כספית מראש, לרכוש את הדיסקים של הסדרה לכשייצאו. כל רווח שיתקבל ממכירתו של דיסק, מבטיח היימן, יוקדש לקידום העמותה ולדחיפת הדיסק הבא הלאה.
הדיסק הראשון כבר ראה אור. דיסק מדהים ובו 27 שירים, מוקלטים באיכות גבוהה ביותר. המלחין של כל השירים בדיסק הוא גיל אלדמע, חתן פרס ישראל לזמר עברי התשס"ד. הדיסק מלווה גם בחוברת טובה, שמסבירה, בנוסף למילים, את נסיבות חיבורו של כל שיר. היא מכילה גם ביוגרפיה של היוצר ותמונות משפחתיות שלו.
היימן מתכוון להמשיך הלאה, ולעבוד גם על יוצרים כמו חנינא קרצ'בסקי, ששמו אולי לא אומר הרבה אבל הוא הלחין את 'על שפת ים כינרת', 'בדרך אפרתה' ו'אל ראש ההר' הידועים, וכמוהו דניאל סמבורסקי, ששיריו 'באה מנוחה ליגע', 'את זמר הפלוגות' ועוד ידועים יותר משמו.
היימן מזמין את הציבור הרחב לעיין בפרויקט ב-www.nostalgia.org.il, וגם לסייע בטל' 03-9073350.
אביו של היימן ניגן על בללייקה רוסית לעת מצוא, וסבו, רב החובל, ידע להפיק מנגינות ממפוחית של מלחים וגם ניגן בכינור. אבל הבן והנכד לקח את העניין המוסיקלי הרבה מעבר לכך.
נחצ'ה מקבל אותנו בביתו הגדול בכפר גנים שבפתח תקווה, לבוש במכנסי ג'ינס עם קרע מעל הברך ווסט ג'ינס תואם, כשקופסת סיגריות בכיסו השמאלי ובלורית שיער מאפירה מעטרת את מצחו. היימן הוא איש נעים, מדבר בגובה העיניים ומישיר פנים גם לשאלות נוקבות. בחודש הבא ימלאו לו 70, והוא מוביל פרויקטים ויוזמות בלי להאט את הקצב.
חייו של היימן משקפים במידה רבה את קורותיהם של בני המדינה הזו, אלו שנולדו טרם הקמתה ועברו איתה את מנת ייסוריה. בשונה מרובם, היימן גם זכה להטביע על תרבותה את חותמו, ועל כך אין בו יהירות, רק תחושת הודיה לבורא עולם על מתת הכישרון וסיפוק על העשייה.
שלוש וחצי שנים של פוליו
"אני חילוני דתי", מעיד היימן על עצמו. ה'דתיות' הזאת שלו כוללת שמירה על כללים בסיסיים, כמו חתונה על פי ההלכה (כאלה היו לו שתיים), כשרות, פסח, יום כיפור, קריאה יומיומית בתנ"ך ותודעה יהודית עמוקה. את הקריאה בתנ"ך הביא היימן מן הבית. הוא נולד בריגה שבלטביה לבית בית"רי דובר עברית, וזו השפה שבה למד לדבר "כולם דיברו עברית: אבא, אמא, הסבתות והסבים משני הצדדים".
בהיותו בן 3 הריח אביו את הנאצים והחליט לברוח. הסב, שהיה רב חובל גברתן, הבריח אותם באונייתו עד שבדיה, ומשם, מצוידים בניירות להשתקעות בדרום אפריקה, הפליגו באונייה. לבסוף מצאה עצמה משפחת היימן בישראל: "האונייה חנתה בחיפה ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. אבא הוריד אותנו בכוח מהאונייה. כשהיא המשיכה ועברה את מיצרי גיברלטר, חיכתה לה צוללת גרמנית שירתה עליה טורפדו, וכולם הלכו. אנחנו ניצלנו".
משפחתו של נחום בן ה-5 שהתה כמה חודשים בשער העלייה, אחר-כך עברה למגדיאל ומשם, לאחר שההורים מצאו עבודה, לתל אביב.
"גרנו בבורוכוב 5", הוא מספר. "בבורוכוב 3 גרה בבית חד קומתי מורה לפסנתר, יקית מיוקקת עם כלב זאב גדול שהיה קורע לי את החולצות. אני הייתי מתחבא מתחת לחלון כדי לשמוע אותה מנגנת, כי לא היה להורים שלי כסף. יום אחד תפסה אותי המורה, ואמרה לי: 'תבוא אלי, אני אלמד אותך'.
"הספקתי ללמוד שלושה שיעורים. לפני השיעור הרביעי התעוררתי בבוקר, ולא יכולתי לזוז. קראו לרופא, שקבע: 'פוליו'. לקחו אותי לבית חולים תל אביבי, שנמצא שם עד היום. שכבתי במכונת ריאות, סגור עד הצוואר, במשך שלוש שנים וחצי".
מה עשית כל אותו הזמן?
"חלמתי לנצח את המחלה, וניצחתי אותה. היה לי רופא, מנהל מחלקת הילדים בהדסה, שכל יום אחרי העבודה היה בא אלי, יושב איתי קצת, ואומר לי: 'תילחם. זו מחלה שבאה והולכת, עולה ויורדת. אל תוותר'".
בן 11.5 יצא היימן מהמחלה, כשיד ימין שלו עוד משותקת חלקית ובידו השניה רק שלוש אצבעות מתוך החמש מתפקדות. חלום הנגינה בפסנתר כבר לא היה בר השגה, והרופאים המליצו על נגינה באקורדיון. "אני האקורדיוניסט היחיד שניגן את הבסים עם האצבע והאמה", הוא אומר ומדגים. במשך הזמן היימן הצליח להשתחרר גם מהשיתוק בידיים, אבל גופו נושא 'מזכרת' מן הימים ההם.
שירים בלי תווים
לאחר כמה שנים החליטו הוריו של היימן להיפרד. אמו התחתנה שנית, ונחום הצעיר לא הסתדר עם אביו החורג. סיפורי מעלליו, שנערכו כנקמה על החרמת התמונות של כוכבי הקולנוע וכלי הנגינה שלו, מגלגלים את השומע מצחוק. לאחר שהיימן מסיים להתענג, הוא מעיד שהשובבות עדיין חיה אצלו. די להביט בעיניו כדי להאמין.
לאחר כמה קרבות כאלה, החליטה אמו של היימן לשים לדבר סוף, ושלחה אותו לקיבוץ נען, הקיבוץ של התנועה המאוחדת. היימן מצדו מצהיר כי הוריו עשו את המעשה הנכון, אף על פי שהוא היה ילד חוץ, ו"ילדי חוץ הם תמיד מוקצים".
בנען פגש היימן בשני מוסיקאים והתחבר אליהם: יהודה אורן ("יקה ברלינאי בוגר אקדמיה למוזיקה שנורא אהב אותי ורצה שילמדו אותי פסנתר, אבל לא היה כסף") והמלחין המפורסם דוד זהבי, שהיה החשמלאי של הקיבוץ. "היתה לי הזכות ללמוד מפיו את השירים הכי יפים שלו. הוא היה מתפרץ לכיתה, לא עניין אותו אם אנחנו באמצע פיזיקה או חשבון או תנ"ך. הוא היה אומר 'ילדים, כתבתי שיר', ומלמד אותנו".
לאחר תקופה חזר היימן להתגורר עם אמו ובעלה, וכעבור כמה שנים החל לנגן בחוגים לריקודי עם. בין השאר ליווה את תרצה הודס, מדריכת ריקודי העם האגדית, שהיתה קפדנית מאוד. היימן ניגן והיא לימדה, אבל בחור כמו נחצ'ה אינו מסוגל לשקוט על שמריו. במקום לנגן את הנעימות בצורה רגילה, האקורדיון שלו הפיק אימפרוביזציות לשירים. הודס לא אהבה את המנהג של הבחור, ויום אחד, לאחר כמה פעמים שהמשיך לאלתר ולא שעה לבקשותיה, היא גירשה אותו לחדר השני.
"בחדר השני היה מונח תנ"ך על השולחן. פתחתי אותו באקראי, ועיני נפלו על שיר השירים". כעבור כמה דקות ניגן האקורדיון של היימן את 'ניצנים נראו בארץ', שהפך ללהיט ובעצמו משמש כריקוד עם. היימן רץ בחזרה לחדר הרוקדים ולימד את כל הנוכחים את השיר שהלחין. לאחר מכן פנה להודס בהתנצלות, ואמר: "אני לא יודע לכתוב תווים. אם לא אלמד מישהו, תברח לי המנגינה", וכך נולד השיר הראשון.
היימן הנער עוד הספיק לפני הגיוס להגיע לקיבוץ כפר מכבי ולרעות צאן במשך שנה יחד עם מתתיהו שלם ('שיבולת בשדה', 'פנה הגשם'). "ממנו ומדוד זהבי קיבלתי את היסודות האמיתיים שלי, ולא מהאקדמיה למוסיקה: להיות נאמן לדרכי, להשתמש במתנה שקיבלתי מלמעלה בצורה הכי יפה ולא לנהות אחרי אופנות הזמן".
חיבור מיוחד עם נתן יונתן
היימן מצית סיגריה: "זכרונות ילדות", הוא אומר, וממשיך לספר.
בהגיע העת, התגייס היימן לצבא ושירת כאקורדיוניסט בלהקת הנח"ל הראשונה, שם הכיר את יוסי בנאי, יונה עטרי, אורי זוהר ועוד רבים ומפורסמים. לקראת סוף שירותו הצבאי נישא היימן לדליה, שהיתה אשתו במשך 25 שנה וילדה לו את שתי בנותיו: בילי (בלהה) וסי (סמדר): "אני קראתי לבנותי בשמות תנ"כיים, אבל הן שינו אותם", הוא אומר בלי להיאנח.
בני הזוג היימן נישאו ועברו להתגורר בקיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר. "תמיד אמרו לנו שבית אלפא הוא קיבוץ שתוחם את גן עדן, אבל שכחו להגיד לי שהוא תוחם את גן עדן מהצד של הגיהנום", הוא מלין. החום ששורר בעמק בית שאן, יחד עם רוחו של הקיבוץ, הפכו בתוך כמה שנים למחנק של ממש עבור היימן.
התמונה הענקית של סטאלין שהיתה תלויה במזכירות הקיבוץ, עיתון 'על המשמר' שהיה מחולק בתאים וחוסר ההבנה מדוע הוא מחזיק תנ"ך ליד מיטתו, הסבו לו חוסר נחת אידיאולוגי. ובכל זאת היו אלה שנים פוריות. הוא יצא ללימודים במדרשה למוסיקה ובאוניברסיטה, ואחר-כך הקים מוסד חינוכי לילדי ארבעה קיבוצים ולימד בו. בהמשך עבד היימן עם הגבעטרון וחמישיית גבע, והפך אותם מ'חבר'ה' לחבורות זמר מהוקצעות. היימן החל לפרוץ קדימה.
בשנים אלו גם הכיר את נתן יונתן, שעמו כתב למעלה מ-100 שירים. יונתן שמע את הלחן שכתב היימן לפתיחת גני התערוכה בתל אביב ('לאן נושבת נושבת הרוח') וביקש שיכירו בניהם. "היה לנו בסך הכל די קל, כי אנחנו באים מאותו רקע קיבוצי, וגם נתן וגם אני אוהבים מאוד מאוד תנ"ך. נוצר בינינו קליק מידי".
השיר הראשון שיצרו יחד היה 'חופים', בשנת 57'. "אני באתי עם המנגינה, והוא אמר לי: 'יש לי איזה שיר שכבר כתוב באיזה ספר. אתה תשנה כמה תווים ואני אשנה כמה מילים'. וככה זה נולד. מאז היינו מחוברים כמו שני ענפים לאותו עץ". אצל יונתן והיימן לא היה קודם ואחר-כך; לעתים המילים נכתבו במקביל למנגינה ולפעמים אחד קדם לשני. החיבור ביניהם היה מיוחד ופורה.
"כשהיינו נוסעים יחד, תמיד הייתי אומר לו: 'אם הייתי יודע לכתוב מילים, הייתי רוצה לכתוב אותן כמוך', והוא היה אומר לי: 'אם הייתי יודע לכתב מנגינות, הייתי כותב אותן כמוך'". היימן אגב ניסה לכתוב מילים, אבל על היצירות האלו הוא מעניק לעצמו את הציון "בינוני. אין לזה מספיק עומק טקסטואלי". השיר היחיד פרי עטו שהוא מתפאר בו הוא 'פוגה קטנה': "דבה, דבה, דבה, דבה...". "שם אני שלם לגמרי עם הטקסט".
בחודשים האחרונים שבהם היה יונתן מאושפז בבית החולים, ביקר אצלו היימן יום יום. פטירתו של יונתן שיבשה את סדר יומו הכרונולוגי והנפשי של היימן. הוא היה הרבה אצל המשפחה, טרח סביב גילוי המצבה, הספיק להוציא מהדורה מיוחדת של אוסף הדיסקים של יונתן וכעת הוא עובד על מופע זיכרון. כל אלה דחקו את תכנוניו ואת עיסוקיו לקרן זווית, אבל אחרי שהאבל ישקע מעט, הוא מבטיח לחזור לעיסוקיו במלוא המרץ.
גלות מרצון
היימן, שהוא כל-כך יהודי וישראלי, העביר שנים רבות בחוץ לארץ. אחרי מלחמת ששת הימים הוא החליט לארוז מזוודות ולנסוע.
אתה? חו"ל?
"שאלה טובה", מהרהר היימן, משתהה ומשיב: "אני אדם שמחפש כל הזמן אתגרים חדשים. הייתי הראשון שהתחיל את הפסטיבלים בארץ ואת חבורות הזמר. את פסטיבל ערד ( במתכונתו הקודמת) אני הקמתי, והייתי מנהלו הראשון. אני גילתי זמרים כמו חוה אלברשטיין, מתי כספי, מאיר בנאי ועוד. תמיד חיפשתי משהו חדש".
במקביל לחיפוש אחר אתגרים חדשים, אי הנחת מן הקיבוץ החלה להיות גלויה: "הם רצו שאני אלך לקורסים למרכזי משק, ואני רציתי להיות מוסיקאי. אז חשבתי: חלאס, כמה אני עוד צריך להוכיח את עצמי? בשלב הזה כבר שרו ברחבי ישראל את השירים שלי".
באותה תקופה הגיע מישל גרנד לארץ, הזמין את היימן לצרפת וגם הבטיח לעזור. היימן ארז את משפחתו והגיע לארץ אוכלי הצפרדעים. היימן החליט שהוא חייב, פשוט חייב לכתוב לחן לזמרת ננה מושקורי, שהיתה אז בשיאה. "ידעתי איפה היא מקליטה. ישבתי בביסטרו המקומי וחיכיתי שהיא תבוא. רציתי להעתיק את המספר של האוטו שלה, ומשם לברר הלאה. תמימות מעורבת בטמטום קיבוצניקי", הוא אומר בביקורת על תכניתו, שבסופו של דבר הביאה לו את הכתובת המדויקת של הזמרת. אם כי העניין התגלגל לא בדיוק כפי שתכנן. הוא הגיע לביתה של מושקורי ונקש על הדלת:
"היא פתחה, והסתכלה עלי מלמטה למעלה. אמרתי: 'אני ישראלי, את יוונייה. עשיתי 5,000 קילומטרים על הים כדי לראות אותך 5 דקות. את נותנת לי להיכנס או לא?' היא אמרה לי 'לא', והתחילה לסגור את הדלת. תקעתי את הנעל, לא נתתי לה לסגור. היא חייכה ופתחה את הדלת". וכך הצליח הישראלי החוצפן להקליט שיר עם הזמרת המפורסמת. תוך שבועיים התפרסם הלהיט שלהם, ואחר-כך החלו הדלתות להיפתח בפניו והוא הלחין ועבד עם זמרים צרפתיים בעלי שם.
אבל החלום של היימן היה לעשות מוסיקה לסרטים; וכשחיים טופול, חבר ילדות שהיה אז בלונדון, מצא עבורו דירה, משפחת היימן הגיעה גם לשם. היימן נרשם לאקדמיה לקולנוע, ובמקביל עבד בסוכנות כדי להתפרנס. לאחר כמה שנים פגש אותו משקיע שוויצרי, שנתן לו להקים ולנהל עסק של מוסיקה לסרטים. היימן ניהל את החברה המצליחה במשך 9 שנים.
חזרה והתנתקות
במהלך שהותו באנגליה פרצה בארץ מלחמת יום כיפור. היימן עלה על מטוס והגיע לארץ, ובמשך המלחמה נפצע קשה מפגיעת טיל של מיג סורי. "כשחזרתי לקיבוץ אחרי הצבא הסדיר הרגשתי מאוד לא נוח, כי כולם הסתובבו עם כנפי צניחה ורק אני הייתי אקורדיוניסט. פניתי לצה"ל ואמרתי שאני רוצה להיות קרבי במילואים. שלחו אותי לקורס של ארבעה וחצי חודשים בג'וליס, ואת כל מלחמות ישראל עשיתי בסיירת שריון.
"במלחמת קדש עליתי על מוקש, ריסקתי את הרגל לחתיכות, ועד עכשיו אני עוד עובר ניתוחים. בששת הימים יצאתי בשן ועין, נפגעתי מכדור, וביום כיפור נפצעתי הכי קשה. שכבתי חצי שנה בבית חולים ואחר-כך החזירו אותי ללונדון, שם עברתי תקופה ארוכה של ניתוחים, ויצאתי גם מזה. יש לי כוח רצון, אני איש חזק מבפנים".
כעבור כמה שנים, ובלי קשר לפציעה, החליטו נחצ'ה ודליה לפרק את החבילה: "זה לא עבד מההתחלה. חיינו בשלום, אבל זה לא התאים. חילקנו את הרכוש חצי חצי והלכנו לאכול ארוחת צהריים. ברבנות לא האמינו לנו שאנחנו מתגרשים".
ואז יום אחד, כמעט 20 שנה אחרי שעזב את ישראל, החליט היימן שהוא חוזר: "בוקר אחד קמתי למשרד. המזכירה הורידה לי את המעיל ונתנה לי את סדר היום של הישיבות. אבל עוד כשעמדתי בדלת, אמרתי לעצמי: 'נחצ'ה, אתה מנהל עסק גדול, יש לך שתי מכוניות, משכורת נהדרת וכרטיס אשראי חופשי. אבל מתי בפעם האחרונה כתבת שיר?' הודעתי להם שתוך שלושה חודשים אני חוזר ארצה".
והוא חזר. שכר דירה ביפו ושב לעסוק בניהול חבורות זמר, בהלחנה ובהפקה של שירים ובתרבות הישראלית שהוא כה אוהב.
הבעל והאב הגאה
היום נשוי היימן בפעם השניה, לורד אברמסון. "היא צעירה ממני ב-30 שנה, והיא מתנה שקיבלתי". ההיכרות בניהם החלה על רקע אהבת זמר עברי, והם יחד כבר 7 שנים. להיימן שלושה נכדים משתי בנותיו: שניים מבתו בילי, ואחד מבתו הזמרת סי.
כשסי פרצה לתודעה הישראלית היא נהגה לשיר את הלחן של אביה ל'כמו צמח בר' ברגש רב, לעתים בדמעות. "כן", אומר האב. "היא צמחה במידה מסוימת כמו צמח בר". היימן מכה על הטעות שהוא ואשתו עשו עם סי בתקופת לונדון. הילדה בת ה-12 הוטרדה מהעלבונות שספגה בשל יהדותה וביקשה מהוריה לשוב לקיבוץ. הם נענו לה, והיא גדלה אצל הדודים בבית אלפא. "היינו צריכים להעביר אותה לבית ספר יהודי", אומר היימן, "ולא לשלוח אותה לישראל".
היום שומרים האב ובתו על קשר טוב. הם מופיעים יחד, אם כי קיימים ביניהם חילוקי דעות מקצועיים. "אני לא אוהב המון דברים שהיא עושה, אבל לפני שנים רבות החלטנו שעבודה זה עבודה ומשפחה זה משפחה. לפני כן היא היתה שואלת אותי ואני הייתי אומר לה מה אני חושב, והיא לא אהבה את זה.
"היא פרפורמרית אדירה, והיא גם מאוד התגמשה בחשיבה הפוליטית שלה. פעם לשלוח אותה להופיע מעבר לקו הירוק היה דבר בלתי אפשרי; היום היא כבר מופיעה, ולא בגלל שהיא צריכה, יש לה מספיק".
השפעת עליה מבחינה מוזיקלית?
היימן חושב קצת ומשיב בשלילה.
היית חלק מן ההגמשה הפוליטית שלה?
"לא, הבגרות הביאה את זה. אצל כולנו נפתחת ראייה הדרגתית של דברים שהאחר חושב ורואה, זה כמעט כורח קיומי".
הציבור הדתי מעריך תרבות
אצל היימן האב לא מדובר בפתיחות של השנים האחרונות. כבר לפני 15 שנה הוא ניהל חבורת זמר בקריית ארבע. בקיץ האחרון הוא הופיע בכל שבוע בשלושה יישובים ביש"ע. "אין לי קווים", הוא אומר, וטופח על שכם הציבור. "כל הגוש הענק הזה של הכיפות הסרוגות נושא את הדגל של הארצישראליות היום הלאה. הוא היום מה שהיו פעם בני הקיבוצים ובני המושבים".
הדעות האלה שלך לא מפריעות לחברים שלך מהבראנז'ה?
"ממש לא, כבר מכירים אותי. הם יודעים שאני קשור מאוד לציבור הזה ואוהב אותו".
הציבור הדתי שוחר מוסיקה עברית יותר מהציבור הכללי?
"אין השוואה בכלל. כשאני מופיע ביישובים שלכם, לא משנה מאיזה צד של הקו הירוק, אמהות מביאות עגלות של ילדים שלא פתחו את העיניים כדי שיספגו תרבות. כשאני הולך ליישוב חילוני, זה 95-90 אחוזים של אנשים בני גילי, והשאר צעירים שאוהבים את זה. הציבור הדתי בא ממקורות רוחניים אחרים, והוא מבין שהתרבות היא שכבות, כמו סלע. היינו בגלות 2000 שנים, נעצרנו, ועכשיו אנחנו ממשיכים".
הקשר של היימן לציבור הציוני-דתי התחזק בשש השנים האחרונות, שבהן שידר שעתיים שבועיות של זמר עברי בערוץ 7. לפני כמה שנים החל היימן לחוש ש"רמת הויכוח הלא מפרה מביאה אותנו למשעול שממנו לא תהיה דרך חזרה. ואז יום אחד נפגשתי באקראי עם אחד ממנהלי ערוץ 7, ואמרתי: 'תנו לי תוכנית של שעתיים זמר עברי. אני מאמין שדרך המוסיקה אני אוכל לתרום פרודה אחת של קירוב לבבות'. הם מיד נתנו לי תוכנית".
והיימן נהנה מכל רגע: "במשך שש שנים אספתי למעלה מרבע מיליון מאזינים מכל הקשת הציבורית, החל משינקינאים מטורפים שאוהבים זמר עברי ועד לתלמידי חכמים שהיו מבטלים ביום שלישי שעתיים תורה בשביל לשמוע את התכנית שלי, כי הם אוהבים מוסיקה".
תכניתו של היימן הופסקה לאחר סגירת הערוץ, והוא מחכה לרגע שבו ישוב לשדר. "אני טוען שלכל ציבור בעל גוון ייחודי צריך להקים תחנת שידור, אם יש לו את האמצעים. את יודעת כמה תחנות מסחריות יש? למה לא ערוץ 7? מה יש?"
היימן גם מסביר שהיו טענות שווא שטפלו על התחנה: "היתה בורות אדירה. אחת הטענות היתה שהם לא שילמו תמלוגים. שטויות, הם שילמו לאקו"ם פי שישה מגלי צה"ל, אז שלא יספרו לי שערוץ 7 היה רדיו פיראטי שלא שילם".
שירים ופוליטיקה
היימן פותח את הפסנתר, שיצא מכיוונו בשל העברת הדירה. הוא מתאונן שנגינה עליו הורסת לו את האוזניים, אבל בכל זאת ניאות לפרוט עליו מעט. לעצום את העיניים ולחלום. הוא מציג לי שיר שהוא עובד כעת על הלחנתו. היום הוא כבר מאוד בררן, אבל את השיר הזה ילחין. שיר של כותב עכשווי, ועם זאת פטריוטי.
ובכל זאת, היימן אינו נץ שמחזיק בכל כוחו בחלום ארץ ישראל השלמה: "אני מרכז-ימין", הוא מגדיר, ומפרש: "אני אומר שאיפה שיהודי בנה בית ונטע עץ, שמה התחילה ארץ ישראל. מעבר לכך, מה שנקרא 'שטחים', אלו מקומות מלאי שרידים של היהדות שלנו. מי שהושיב את כל האנשים האלה שם היתה ממשלה חוקית, והיא הביאה אותם כדי שיבנו בית ויגדלו ילדים".
אתה מתנגד לתכנית של שרון?
"אני בעד הסדר הדרגתי, אטי וכואב, שבו כל צד מקיים את ההתחייבויות שלו, ובתוך זה אני גם מוכן לקבל פתרונות כואבים, שיישובים שמוקפים בים ערבי יזוזו. אני אומר שחייבים להגיע למשא ומתן, אני בעד לדבר, אבל אין עם מי".
זמרים שטיפחת, כמו חוה אלברשטיין, שרים היום שירי מחאה שמאלניים.
"חוה אלברשטיין יכולה להיות שמאלנית, זה לא גורע מההערכה שלי אליה. זכותה לחשוב אחרת ממני, והיא זמרת מדהימה. אבל יש דברים שלא נוגעים להם. למשל השיר 'חד גדיא' שהיא שרה מעצבן אותי. למה? יש לנו יש הגדות של פסח שנכתבו בונציה לפני 700 שנה. איש לא נגע בהן מאז, ואסור לגעת בהן".
יותר מדי מושפעים מבחוץ
נחום היימן אינו מסכים לכינוי שהודבק לחלק מיצירותיו, 'קלאסיקות' של הזמר העברי: "שטויות. בעוד 500 שנה נדע מה היו קלאסיקות. תפקידי, בסך הכל, הוא להניח את שורת הלבנים שלי ולהשאיר מספיק טיח לאלה שבאים אחרי".
מה אתה אומר על הדור הצעיר של המוסיקה הישראלית?
"אני את היצירה שלי שואב מהמקורות שלי, מאיפה שאני בא. היום, אם מישהו עושה 'אה' באלסקה, כעבור פחות מהזמן שלוקח להגיד 'אה', השיר כבר באינטרנט ואתה כבר צורב את זה. הצעירים היום, גם אלה ביניהם שמאוד מוכשרים, עוד לא רכשו מספיק יכולת ניתוח והפרדה כדי ליצור משהו שלהם, והם מערבבים את הכישרון שקיבלו משמים עם כל מה שיש מסביב".
אז קל מדי לצאת היום עם דיסק?
"אני לא יודע, אבל רמת ההשפעה של גורמים חיצוניים היא היום הרבה יותר חזקה, וגם אם אתה עושה דברים נפלאים זה לא כל-כך מכאן. אבל יש גם אחרים. מה שעידן רייכל עשה, או כל החזרה למוסיקת העולם, אלו דברים נפלאים בעיני".
איך נוצרת אצלך מנגינה?
"אין גזירה שווה. לפעמים אני מקבל טקסט ושומע מנגינה בשנייה, ואם אני לא רושם אותה היא בורחת. מנגינות כתובות על קופסות סיגריות, על מפיות במסעדות, באוטובוס... לעומת זאת, יש פעמים שאני צריך לשבת ליד הפסנתר ולעבוד, לפעמים לעבוד קשה".
יש שיר שלך שהיית כותב אותו היום אחרת?
"לא, אבל יש שירים שלא הייתי כותב אותם. אם הייתי יכול לשרוף היום 30-40 שירים שלי, הייתי עושה את זה. חלקם שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל", עונה היימן בשלווה ומצליח להסעיר.
באמת???
"זה משהו שקשור לחשיבה והתפתחות. זה בא עם השנים, וכדי להגיע לפסגות אתה צריך גם ללכת למורדות. היום לא הייתי מתקרב לחלק מהדברים". היימן מסרב לחשוף שמות של שירים שאותם היה מעדיף שלא להלחין, כדי לא לפגוע בכותבי המילים.
קודם כל הילדים
ביתם רחב המידות של נחצ'ה וורד נמצא עדיין בשלבי ריהוט ועיצוב רובם מעשי ידיהם. הבית מכיל אלפי תקליטים ומאות דיסקים, וזה מה שניתן לראות היום. הרוב עוד ארוז. "אני לא צריך קטלוג", היימן כמעט צוחק מהשאלה. "אני יודע היטב איפה כל תקליט נמצא".
בימים אלה מפיק היימן ערב לזכרו של נתן יונתן, ממשיך לעבוד במלוא המרץ על קידום ענייני העמותה למורשת הזמר העברי (ר' מסגרת) ועל הלחנה והפקה של שתי סדרות שירים לילדים, כי "הגעתי למסקנה שאם התרבות חשובה לי, אני צריך ליצור לילדים". אגב, מאחורי היימן נמצאים כבר כמה עשרות לחנים שכתב לילדים.
ביום העצמאות הקרוב ינעימו לחניו של היימן את זמנם של המתחרים והצופים בחידון התנ"ך. היימן, שהתנ"ך כל-כך מדבר אליו, רואה בכך מחמאה גדולה. מנהגו היומיומי לקרוא פרק בתנ"ך, שהיה לצנינים בעיני אביו החורג וגם בעיני חבריו לקיבוץ, מעניק לו בקיאות רבה וחיבור עמוק למקורות, ביחד עם אהבה, פשוט כך, למדינת ישראל ולתרבותה.
אתה אופטימי היום לגבי קיומה של מדינת ישראל?
"כן, אבל אני לא דוגמה. אני פשוט אופטימיסט. עברנו את פרעה, עברנו את המדבר, נעבור גם את זה".
ofralax@walla.co.il
נכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית
עוד בהיותו בשנות ה-20 לחייו עסק היימן בפרויקטים סביב מקורות היהדות והתרבות הישראליים. הוא הלחין מילים ממקורות ישראל, עשה פרויקט של שרי כצנלסון, פרויקט של סטודנטים יהודיים מסנט פטרסבורג וגם של איציק מנגל.
אבל לפני שנתיים הוא הגיע למסקנה שיש צורך דחוף בהקלטה מחדש של שירים שבוצעו בשנות המדינה הראשונות. היימן ציפה שהממסד יושיט יד מסייעת לשימור התרבות הישראלית, אך התבדה: "פניתי לחברי כנסת. אני איש מאוד ידוע, וכולם מקבלים אותי יפה. חלק הזמינו אותי לכנסת ולארוחת צהריים, וכמה גם דאגו שיהיה צלם בסביבה כאילו במקרה, ולא ראיתי מהם גרוש. איפה משרד החינוך והתרבות? איפה יוצרים ומשוררים אחרים? לאט לאט הגעתי למסקנה שאין עם מי לדבר, והתרבות, שבסך הכל בנויה מרבדים, וגם אני חלק ממנה, הולכת ונרמסת לי בין הידיים".
היימן החל לפנות לציבור הרחב ולגייס תורמים. הוא משער שכדי לשמר את השירים הוא צריך להקליט 15-10 דיסקים, וזה עולה ממון רב. צריך לאתר את השירים, לרכוש אותם (רשות השידור, שבידיה שירים רבים, אינה מוכרת שיר בפחות מ-1000 שקלים, וגם זה אחרי שהיימן התמקח). לאחר מכן צריך להקליט את השירים מקלטות ותקליטים ישנים, לנקות את הרעשים ולהביאם לאיכות של דיסק.
היימן אינו מפחד 'להתלכלך'. הוא מכתת רגליים והולך מספונסר לספונסר, מסביר ומשכנע על חשיבות העניין. "כי אם אני לא אעשה, אף אחד לא יעשה".
"תחליט כמה אתה רוצה לתרום, ולכמה פרויקטים", אומר היימן לבעלי חברות. "אתה נותן את הלוגו של החברה שלך, וכשהדיסק מגיע לשולחנך, מוכן עם הלוגו שלך, אתה מעביר את הכסף. המינימום זה 1000 שקל".
במהלך הופעות החתים היימן גם 5000 איש מן הציבור הרחב שהסכימו להיות עמיתים. עמית הוא אדם שמתחייב רק באופן עקרוני, ללא תמורה כספית מראש, לרכוש את הדיסקים של הסדרה לכשייצאו. כל רווח שיתקבל ממכירתו של דיסק, מבטיח היימן, יוקדש לקידום העמותה ולדחיפת הדיסק הבא הלאה.
הדיסק הראשון כבר ראה אור. דיסק מדהים ובו 27 שירים, מוקלטים באיכות גבוהה ביותר. המלחין של כל השירים בדיסק הוא גיל אלדמע, חתן פרס ישראל לזמר עברי התשס"ד. הדיסק מלווה גם בחוברת טובה, שמסבירה, בנוסף למילים, את נסיבות חיבורו של כל שיר. היא מכילה גם ביוגרפיה של היוצר ותמונות משפחתיות שלו.
היימן מתכוון להמשיך הלאה, ולעבוד גם על יוצרים כמו חנינא קרצ'בסקי, ששמו אולי לא אומר הרבה אבל הוא הלחין את 'על שפת ים כינרת', 'בדרך אפרתה' ו'אל ראש ההר' הידועים, וכמוהו דניאל סמבורסקי, ששיריו 'באה מנוחה ליגע', 'את זמר הפלוגות' ועוד ידועים יותר משמו.
היימן מזמין את הציבור הרחב לעיין בפרויקט ב-www.nostalgia.org.il, וגם לסייע בטל' 03-9073350.