שרונה רן, האישה שאיתו לאורך כל הדרך הקשה, מספרת על החיים איתו ובלעדיו, על הפריצה לגבעות, על המאבקים, על עבודת האדמה ועל הנוער היקר הזה, שאיש מלבד אברי לא ידע איך לטפל בו
מזרחית ליישוב איתמר שבשומרון נמצאת חוות 'גבעות עולם', החווה של משפחת רן. החווה עלתה לאחרונה לכותרות, בעקבות מעצרו של מייסדה, אברי רן האיש והמיתוס.
אל החווה מגיעים מתוך איתמר. הדרך עוברת בנקודה הראשונה, גבעת 851, גבעת אלומות, בואך גבעות עולם. בהמשך הרכס יושבת הגבעה המכונה 830, והגבעה האחרונה, שכבר משתפלת לכיוון בקעת הירדן, היא 777. כל הגבעות הללו, היושבות על 'רכס הגדעונים' עלו על הקרקע ביוזמתו, בדחיפתו ובסיועו של אברי. בחלק מהן הוא התגורר עם משפחתו, בחלק אחר סייע בבניית בתי עץ, בביסוס משק חקלאי, ובעיקר ברוחו שנתנה השראה למאכלסי הגבעה להיאחז במקום.
אברי, בן חמישים, הגיע לאיתמר עם משפחתו לאחר חתימת הסכמי אוסלו, כשהרגיש שאינו יכול לשבת עוד בחיבוק ידיים לנוכח המצב. לפני כחצי שנה נעצר באשמת הכאת ערבי והורחק מהחווה למעצר בית אצל אחיו. לאחר שהפר את תנאי מעצר הבית הפך לעבריין נמלט, הסתובב בארץ במשך חמישה חודשים, עד שנתפס ונעצר לאחרונה בידי המשטרה.
תולדותיו של חלוץ
באחר-צהרים קיצי של חודש אלול יושבת שרונה רן, אשתו של, ב'מתומן' מבנה עץ בעל שמונה קירות המשמש כמרכז החברתי של החווה, ומגוללת את סיפורה שלה ושל אברי: מהיכרותם בצבא, דרך חזרתם בתשובה ועד היום, שבו ממתינים בני המשפחה ושוכני החווה לפסיקת בית המשפט העליון, האמורה לאפשר לאברי לשהות במעצר בית בכוכב הירדן או שמא להישלח אל מאחורי סורג ובריח, עד תום ההליכים.
"אברי הוא בן קיבוץ נחשולים. בגיל 17 עזב את הקיבוץ וירד לסיני לעבוד שם. אני מן המושב נווה ירק. בצבא אברי היה מ"פ בשריון ואני הייתי פקידה פלוגתית. כך הכרנו. אחרי השחרור נישאנו וגרנו שבע שנים ברמות השבים. עוד לא היינו חקלאים, אבל היה ברור לנו שבאיזשהו שלב נתיישב על הקרקע. אני למדתי הדרכת טיולים בבית ברל, ולאברי היה בית מלאכה לעבודות עור בתל אביב. שם נולדו לנו שתי הבנות הראשונות".
כעבור שבע שנים חשה שרונה כי הגיעה לנקודת אין מוצא מבחינה רוחנית. חבר הפנה אותה לסמינר של 'תורה ואמונה' שהתקיים בקיבוץ חפץ חיים. לאחר שבוע של סמינר אינטנסיבי, הדרך לקיום תורה ומצוות היתה קצרה, ומשפחת רן מצאה עצמה כמשפחה דתית בירושלים. פגישה מקרית עם הרב אויערבך הפכה את הזוג לתלמידיו, ודרכו הגיעו לשכונת שערי חסד. במשך השנתיים שבהן גרו במקום הם ביססו את עולמם הדתי והרוחני ונפתחו לגוונים השונים שבדת: "'תורה ואמונה', שדרכם חזרנו בתשובה, היו אשכנזים ליטאים. עם הזמן גילינו שיש עוד סוגים של דתיים, ונפתחנו גם אליהם".
כעבור שנתיים החל הזוג רן לתכנן בצורה מעשית את חלומו הישן: להיות עובדי אדמה. החלום אכן התממש לאחר שקנו משק בבית מאיר, מושב בהרי ירושלים. הם השקיעו בו מזמנם הפנוי, כיוון שאברי הוסיף לעבוד וללמוד, הפעם כקבלן מטעם עיריית תל אביב, ואילו שרונה פנתה ל"תעשיית התינוקות", כהגדרתה.
"אני עצמי באה ממשפחה עם שישה ילדים, כך שידעתי מהי משפחה גדולה. בכלל, זרמתי עם הקטע הזה. זה הרבה יותר קשה ומאיים ממה שזה באמת. אמא שלי לחצה עלי כל הזמן לעשות הפסקה, אבל זה הטבע של האמא היהודייה, ללדת ילדים ולגדל אותם.
"בבית מאיר היה כיף. היינו כמה משפחות של בעלי תשובה, ילדנו יחד וגידלנו יחד את הילדים. היו לנו חצרות גדולות, והווי מקסים. אף פעם לא נתקעתי בדירת שלושה חדרים קומה שלישית בלי מעלית. היו לי תנאים נוחים. לא תמיד זה היה קל, אבל זה זרם".
משפחת רן גרה בבית מאיר שבע שנים. "שבע השנים הטובות", כהגדרת שרונה. "בנינו את המשק ושיפצנו את הבית. היינו 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'. אברי עבד, היתה פרנסה, למדנו והתחזקנו וכל העסק עבד בניחותא כזו. ואז, כשרבין היה בשלטון, והתחילו כל מיני גזרות, והסכמי אוסלו. התחילו עננים שחורים. הרגשנו שאנחנו צריכים להפסיק לשבת ולדבר על מה הולך לקרות, ולהתחיל לעשות מעשה. ואז הגענו לאיתמר".
גרים מעבר לגדר
הבחירה באיתמר היתה מקרית למדי. אברי חיפש יישוב קטן ומרוחק, שבו נוכחותם תהיה משמעותית. חברים הציעו להם לבדוק את יישובי גב ההר הסמוכים לשכם. באיתמר מצאה משפחת רן אוכלוסיה מבוגרת יחסית, שבה תהיה לילדיהם חברה, ותלמוד תורה שבו יוכל הבן להתחיל את כיתה א'.
"כשהגענו לאיתמר כל היישוב היה מרוכז במין גטו, בתוך שכונה אחת. היו שכונות מרוחקות יותר, שבהן לא גר אז אף אחד. היתה אווירה כזו של גטו, של פחד. הערבים הציתו את המשאית של הקבלן, הערבים גנבו עדר עזים מאחת המשפחות.
"באנו למזכירות ואמרנו להם שאנחנו רוצים לחבר שני קרוואנים ולבחור בעצמנו את המקום להניח אותם. התשתיות עלינו, ההובלה של הקרוואנים עלינו, רק תנו לנו חופש בבחירת המקום. במזכירות הסכימו, ואנחנו עברנו לגור בקצה היישוב, בקצה השכונות שהיו אז לא מאוכלסות. אף אחד לא בא לבקר אותנו. זה מסוכן, זה רחוק... אי אפשר לדמיין לתוך איזו מציאות נכנסנו. היום זה כל-כך השתנה שזה נשמע מצחיק. שם, במשק הישן כפי שהוא נקרא, בנינו את הלול האורגני הראשון, ומשם התחלנו לקפוץ מנקודה לנקודה".
למה דווקא לול אורגני?
"זה היה לנו טבעי, כאילו אם אתה מתחבר לקרקע, אתה מתחבר בצורה טבעית, מן מערכת של הפריה הדדית בלי פגיעה. לא להשתמש בהורמונים, כימיקלים וכל מיני דברים אגרסיביים אלא לשמור על הטבע כמו שהוא, ממש יחסים של דו קיום. זה היה חלק מהחזרה בתשובה שלנו, דברים נפתחו לנו אחרת. הרגשנו מבחינה רוחנית שזו הדרך. אז זה עוד לא היה מצוי כמו היום, היו ארבעה לולים אורגניים קטנים בכל הארץ".
לאחר תקופה קצרה במשק הישן עברה משפחת רן ל'נקודה הראשונה'. היו אלה ימי הקפאת הבנייה ביש"ע, ובתחבולות שונות ומשונות הועלו כמה קרוואנים לנקודה, המרוחקת כקילומטר וחצי מן הישוב. לפני העלאת הקרוואנים בנה אברי לול עץ גדול במקום, ומשק הביצים גדל בצורה משמעותית.
משפחת רן עברה לנקודה הראשונה בהתחלה ללא מים, ללא חשמל וללא דרך. הפעם הצטרפו אליה משפחות מאיתמר. גם בעלייה הנוכחית מימן אברי את העלויות הכרוכות בה, כדי להיות עצמאי בהחלטותיו. "כשאת לא לוקחת עזרה מהמוסדות", מסבירה שרונה, "את לא תלויה בהם. יש לזה יתרון עצום, כי בעל המאה הוא בעל הדעה. בהתחלה הם גם לא הבינו את המהלך הזה, של פריצת הגדר והיציאה לגבעות. זה היה דבר חדש, והם לא פרגנו. בדיעבד הם תמיד היו שם, אבל לא לכתחילה".
שרונה מדגישה כי זה לא היה קל. "על הגבעות האלה שפכנו הרבה כסף, הרבה דם יזע ודמעות, הרבה חובות. היו תקופות, אני לא מדברת מבחינה פוליטית או ביטחונית אלא מבחינה כלכלית, שהיה מאוד קשה".
הלול האורגני הספיק בעיקר לכלכלת המשפחה, אך כדי לפרוץ קדימה בהקמת הגבעות נאלצה משפחת רן למכור את המשק שהיה לה בבית מאיר, ולאחר מכן אף מכרה שני בתים שהיו לה בירושלים. "כל דבר הצריך השקעות אדירות אם בבנייה בעץ, בהכנת תשתיות, בהכשרה של שטח. כל דבר".
מנקודה לנקודה
למה לא הסתפקתם במשק הישן או בנקודה הראשונה? זו כבר פריצה משמעותית.
זו היתה תפיסת עולם. האווירה אז היתה שונה. אברי הרגיש שהוא יכול לשנות את המצב, הרגיש שאפשר להתקדם, לעשות התיישבות וכיבוש הארץ בצורה זוחלת. להקים גבעות, לבסס אותן ולהמשיך הלאה. הוא רצה גם שאנשים יראו שאפשר לעשות את זה, אפשר ליישב ולהיות יהודי עובד אדמה, ולהתחבר לאדמה כמו שצריך, להיות בעל עדר, לתפוס שטחים. גם יהודי קטן יכול לעשות דברים גדולים. והכל בעבודה עברית כמובן, עם כל הקושי.
"רצינו להיות מודל לחיקוי. הרגשנו שמתחת לפני השטח יש הרבה חבר'ה צעירים שזה מה שהם היו רוצים לעשות. לשמחתנו, הרבה גבעות צצו בעקבותינו. אין כמעט יישוב שאין לו גבעה. יישובים הכפילו את שטחם ואף יותר מכך".
אבל בהרבה מהן אין חקלאות, אין 'חיבור לאדמה'.
"להרבה חבר'ה צעירים לא היה גב כלכלי ואומץ לצלול לתוך המחויבויות הכלכליות. קשה להחזיק ראש במצב הזה. לנו תמיד היה גב כלכלי. בהתחלה, כשמכרנו את המשק בבית מאיר ואת הבתים, ואחר-כך היו הלולים תמיד היה בסיס כלכלי שאתה יכול לאכול, לישון ולהמשיך הלאה. זה הרבה שנים של עבודה קשה, ולא כולם מוכנים לזה. יש כמה גבעות, כמו בשבות רחל ובעוג'ה, שמנסות לבנות את עצמן על חקלאות. רוב הגבעות הן מן יישובים כאלה, אבל העיקר שיצאו מהגדר. אין יישוב שאין לו גבעה זה חלום שהתממש".
לאחר שנה של מגורים ב'נקודה הראשונה', החל אברי לפתח את גבעת 851, ששמה מעיד על גובהה מעל פני הים. לנקודה זו לא עבר אברי עם משפחתו, אך וידא שאכן תתבסס. הוא סייע בהקמת מבני עץ, שבהם גר בהתחלה אדם אחד, ולאחר מכן הצטרפו אליו שתי משפחות.
לפני שמונה שנים לקח את שרונה על הטרקטורון אל ההרים שממזרח ליישוב וביקש ממנה לבחור את המקום שבו יקימו את ההיאחזות הבאה.
לילה בשטח
הערב מתחיל לרדת. אל 'המתומן' מתקבצים לאט לאט החבר'ה, בחורים רווקים לפני ואחרי צבא שגרים ועובדים בחווה. חלקם רק עובדים, לחלקם החווה היא בית לכל דבר. ילדי המשפחה חוזרים מן הלול, רצים עם צ'יקו הכלב. "אמא, נתקע לו קוץ ברגל", אומר אחד הילדים. אחד הבחורים מתייעץ עם שרונה על התפריט לארוחת הערב. אחר מספר על סקר שוק שעשה כדי לקדם את משק הגבינות של החווה. שרונה מחלקת הוראות לכולם, מבטיחה להוציא את הקוץ מרגלו של הכלב. אחד הבחורים זורק בדל סיגריה ושרונה מתפרצת עליו: "אני עוברת אחר-כך ואוספת אותם אחד אחד!" אכן, גם הניקיון והסדר בולטים לעין.
לנוכח ההמולה והחיים השוקקים בחווה, כאשר לכל האופק פרושים לולים, דירים, כרמי זית ושדות מעובדים, קצת מוזר לשמוע על הימים שבהם היתה זו גבעה טרשית ככל הגבעות שסביב, ומשפחת רן היתה מגיעה מדי ערב, מקימה אוהל ומפרקת אותו למחרת בבוקר.
"אחרי שבחרתי את המקום אברי לקח ערכת קפה ואוהל קטן ועלה פה לשטח, עם שני חבר'ה שעזרו בשמירות וישנו פה. אברי התנייד כל הזמן בין הנקודה לכאן, כי גם שם המשק היה צריך תחזוקה, וגם ב-851 היה צריך עזרה".
למה דווקא כאן?
"ידענו שכאן האדמות הן אדמות מדינה, וחיפשנו מקום שנוכל להתפתח בו מבחינה חקלאית. כשהתחלנו, כל דבר היה מלחמת עולם. בהתחלה אמרו לפרק את האוהל, אחר-כך היה כאן רכב ישן, שהחבר'ה היו ישנים בו בלילה, ועובדים ביום בהכשרת השטח. רגע המקום לא היה נטוש. אחר-כך הבאנו אוהל שאת המוט המרכזי שלו היו מרימים בערב ומורידים בבוקר, ועל הבד של האוהל היו שמים הסוואה, כדי שהמסוקים של המנהל האזרחי לא יראו אותו.
"האחראי מטעם הצבא על הארכיאולוגיה ביהודה ושומרון אסר עלינו לשבת פה, כי זה אתר ארכיאולוגי. שוד העתיקות שהערבים מנהלים פה קורע את הלב, אין מערה שלא נחפרה, אין אתר שלא נבזז, אבל מה שחשוב זה שיהודים לא ישבו פה. הבטחנו שאנחנו רוצים רק לשמר את המקום. באמת שיפצנו בורות עתיקים, ועשינו להם חוליות, ויש פה בשטח המון מערות ומחילות שחפרנו וניקינו ואנחנו משמרים אותם, ובעצם מאז שאנחנו פה אף ערבי לא מסתובב פה ולא בוזז, להיפך, הדברים נשמרים.
"המנהל האזרחי טען שזה לא חוקי, הצבא ניסה להוריד אותנו. השמאל, הערבים שהיו עולים לכאן. זה היה השיא של המלחמות...
"אנחנו פה בזכות עקשנות של אדם בודד שיושב פה בשטח, לא זז. רגע לא עזבנו. גם המוסדות המיישבים התבטאו נגדנו. הם היו אומרים: 'מה אתה עושה, אתה מטורף? בגללכם אמנה לא מקבלת תקציבים. הר חומה בזמנו צעקו עלינו בגלל 851. אברי יכול לשדר יותר טוב ממני את כל המערכות שהוא עבר וכל התחבולות שהיינו צריכים לעשות".
הארכאולוג אדם זרטל, הסוקר מזה שנים את אדמות השומרון, ידע לספר למשפחת רן כי כל הממצאים בגבעה וסביבותיה הם מתקופת ההתנחלות תקופת ההתיישבות הראשונה של עם ישראל בארץ. "זה ממש הבסיס של הבסיס. תמיד מתנהלת מלחמה על מה שהכי קרוב ללב".
מלחמה, צעד אחר צעד
לרכב הישן שהיה על הגבעה התקינו ספסלים מאחורה, ובמשך כמה חודשים היתה משפחת רן מגיעה לעשות את השבת ברכב. באיזשהו שלב החליטה שרונה שהיא עולה עם המשפחה. "כבר לא היה לי כוח לעלות כל שבת. היו שבתות בחורף שהיינו סגורים כל המשפחה בתוך האוטו. זה היה מאוד קשה, ממש השתגענו. אז הייתי מבשלת אוכל, עולה עם הסירים ועם הילדים בערך בארבע אחר-הצהרים, כשהמסוקים של המנהל כבר לא מצלמים. הינו מרימים את היתד המרכזית של האוהל, אברי היה מסדר לי מהר, והייתי ישנה שם עם הילדים. בבוקר הייתי נוסעת איתם ומפזרת אותם בבתי הספר, ואברי היה מוציא את העמוד המרכזי, מסווה את האוהלים, המסוקים היו מתחילים לצלם, וכך זה היה חודשים.
"הילדים אהבו לעלות, היה כאן כיף. הכל היה בתולי כזה. החבר'ה והבחורים היו כמו משפחה ממש, טיפחו אותם ופינקו אותם. היה להם לא רע. מדורות בלילה, לא צריך להתקלח כי אין איפה. אני מאד אהבתי את ההווי כאן. היו מנגנים, שרים, עושים קומזיץ, הווי של התחלה של מקום יש בו קסם שלא הייתי מוותרת עליו בחיים, עם כל הקושי. אברי גם דאג שלא יהיה מדי קשה. הוא הביא עוקב מים. בקיץ הוא הביא בריכה לילדים ופרש רשת צל".
רשת הצל לבריכה שימשה בדיעבד עוד עובדה בשטח. אחריה נבנתה החממה, שגם אותה היה צורך לפרק מדי פעם ולהסוות בשטח, אך בסופו של דבר נבנתה ולא פורקה יותר. "עקשנות, עקשנות, ועוד פעם עקשנות. כל פעם עוד משהו קטן ועוד משהו קטן. אי אפשר להילחם נגדך בלי סוף.
"אני זוכרת את ראש השנה באותה שנה, זה היה ראש השנה של שלושה ימים. רצינו לעשות אותו בשטח, והיינו צריכים לחכות ממש עד הדלקת נרות לעלות ולהרים את הכל, כדי שלא יורידו אותנו לפני החג. הצלחנו להביא אפילו מקרר עם גנרטור. היה לא קל, אבל עברנו את זה. ככה דברים צצו בשטח, לאט לאט".
החממה שנבנתה היתה מחולקת באמצע: מצד אחד היו הסוסים והעזים ומהצד השני משפחת רן והבחורים. אחר-כך הוקמו אוהלים והחממה הפכה למטבח, פינת האוכל והמרכז החברתי של החווה.
למרות הקושי להיאחז במקום, תכנן אברי הפעם להתבסס במקום זמן ממושך יותר, ולהקים חווה פרטית גדולה דבר שלא מתאפשר כאשר 'קופצים מגבעה לגבעה'. אבל זה לא סוף הדרך, מדגישה שרונה.
חיים על מקל הנדודים
איך הילדים קיבלו את כל המעברים האלה?
"לבנות הגדולות זה היה יותר קשה, כי הן הכירו משהו אחר, ורצו להיפגש עם החברות אחר-הצהרים. הסברתי להם שזה ההורים שיש להם, עם כל השגעונות, ושאלו המשימות שעומדות בפני עם ישראל שצריך לבצע, ואנחנו חלק מזה. ובמה שאפשר לעזור להם אנחנו נעזור. עד היום אני נהגת הסעות של הילדים. לבנות הגדולות לא היה קל: עד שמתחברים למקום, ואז לוקחים תרמיל ומקל ועוברים הלאה. אין שירותים, אין מקלחת, תנאי שדה לגמרי. היום בדיעבד הן מודות לה' שזה היה כך, כי בזכות זה יש להם את הבעלים הנפלאים שלהם, שהגיעו כנערים לחווה. הקטנים כבר נולדו לתוך זה".
ואיך החבר'ה מגיעים אליכם?
"זה עבר מפה לאוזן. היתה שמועה שקורה משהו אחר, והיו כאלה שרצו להשתלב בתוך המהלך הזה ומצאו את עצמם דופקים אצלנו בדלת. פה הם מצאו מקום מנותק מהשפעות. הם יכלו לחשוב בצורה עצמאית, כשאברי משמש עבורם מודל לחיקוי, בתפיסת העולם שלו שהיא נקייה ונטולת השפעות פוליטיות. פשוט התיישבות נטו, נקייה. זה חיבור בין הארץ והתורה. מי שהתחבר לזה, נשאר.
בשנים הראשונות לא היו בנות בחווה, לבד מבנות המשפחה. כיום ישנן בנות העובדות בעיקר ברעיית צאן ובלולים. "המגורים נפרדים והכללים ברורים", מדגישה שרונה.
צרות עם יהודים
אחד התחומים שבהם סירב אברי לקבל עזרה מבחוץ הנו הביטחון. לשיטתו, אין סיבה שהצבא יספק הגנה לחבר'ה אידאליסטים שהם בעצמם בוגרי צבא. החיילים מעולם לא אבטחו את נקודות ההתיישבות שלו; הביטחון מרוכז בידי אחראי מטעם החווה, והשמירה מחולקת בין החבר'ה. כך גם נמנעת תופעה שכבר קרתה במאחזים אחרים, שבה חיילים מדווחים למערכות עוינות על המתרחש בשטח. ככלל, זהו חלק מתפיסה שלפיה גורם שאתה נעזר בו מפחית לאחר מכן מהעצמאות שלך.
השמירה העצמאית של תושבי החווה הביאה למצב שבו "השטח סטרילי מבחינת ערבים", כהגדרת שרונה.
יש שמועה על כפר שננטש מתושביו בגללכם.
שרונה דוחה את האשמה מכל וכל. "מדובר בכפר ינון, שנמצא בעמק בינינו לבין גבעה 777. גרה שם חמולה קטנה, ומי שהיה קודם לכן מן הסתם עדיין שם. הבעיה היא לא עם הערבים אלא עם היהודים. הרי מה פתאום ינון קפצה לכותרות? זה בגלל שהשמאלנים, ובמיוחד ארגון תאעיוש, תפס את ינון כנקודה שממנה נלחמים בשריף, באיש המאיים הזה, הגורו של הגבעות.
"הם לקחו את הערבים כדי להציג את אנשי הגבעות כמאיימים ואלימים, כובשים אכזריים שמנשלים את הערבי המסכן מאדמתו. ינון זה הפרוייקט שלהם. דרך החמולה כאן הם מראים כאילו את המצב האומלל של הרשות הפלשתינית.
"כל ההיתקלויות שלנו היו עם השמאל. ערבי, אתה עושה לו 'קישטה' והוא הולך. אין מצב שערבי יעשה פה משהו בלי גיבוי ועידוד של שמאל. שני אנשים בשם דוד ניר ואריק אשרמן מתסיסים אותם כל הזמן. לפני שנה וחצי הם באו עם יפנים ואנגלים, בבת אחת כמות גדולה של אנשים, עברו את הגדרות, נכנסו לשטח בשבת, צעקות, הזמינו משטרה, צבא, בסוף היה משפט. אברי יצא זכאי ודוד ניר הוכח כעד שקר לגמרי.
"איפה שיש צרות עם היהודים שם תמצאי את הצמד-חמד הזה. פשוט אי אפשר להאמין שהם יהודים. הם פרובוקטורים. זה ארגון ארור שכל מטרתו זה להצר את צעדי היהודים, והם עושים את זה בכל דרך שהיא".
גם האירוע האחרון (ראה מסגרת) בעקבותיו נעצר אברי, היה בעידודם של השניים, ולטענת שרונה הם אף שילמו כסף לערבים כדי שיעלו על אדמות החווה.
"ההנהגה הקיאה את אברי"
הטלפון מצלצל. מעברו השני של הקו לקוחה נזעמת על ביצים שהיו אמורים לספק לה ולא סופקו. "למה לא הורדת ביצים?" שואלת שרונה את אחד הבחורים. "לא ידעתי שאני אמור להוריד", הוא משיב בתמיהה. מסתבר שאלו שרידים לבלגאן ששרר בחווה לפני כחצי שנה, לאחר מעצרו של אברי.
"כל הניהול של החווה היה אצלו בראש. אם זה הניהול והמשמעת של הצוות מה כל אחד עושה כל יום, אם זה הניהול הכלכלי והידע המקצועי מתי להוציא להקת תרנגולות, מתי להכניס זכר לדיר. המון בעיות יומיומיות שהייתי צריכה להכריע בהן, ולא היה לי מושג בכלל. מיד לאחר המעצר נסגר לנו חשבון הבנק. צ'קים התחילו לחזור. היתה ירידה דרסטית בהטלה בגלל מחלה בלול, כל מיני דברים כאלה, והיה צריך לבנות הכל מחדש. יחד עם אברי נעצרו עוד שלושה קודקודים: רכז הביטחון, מנהל העבודה ומנהל הדיר. אז היה צריך לבנות מחדש את הצוות. כולם היו צריכים להגדיל ראש. ברוך ה', אנשים טובים עזרו לנו".
אחד המורחקים מהחווה הוא יששכר, הנשוי למיכה, בתם של אברי ושרונה. "גם החווה וגם המשפחה חטפו שוס רציני. יששכר ומיכה נאלצו לקחת את הרגליים ואת שלושת הנכדים וללכת. הם פשוט גורשו מהבית שלהם. הילדים משלמים את המחיר הכי גבוה: אבא שלהם לא כאן, ולאמא שלהם אין זמן אליהם, אבל הם למדו להיות יותר עצמאיים. מתוך הכאוס הזה דווקא התרוממנו".
כששרונה נשאלת על רגעי שבירה, היא מגחכת: "אני יכולה להרשות לעצמי להישבר? אוקיי, פוס, לא משחקים? פרנסה של הרבה משפחות תלויה בחווה הזו. יש כאן צוות של עובדים שמגיע לעבודה כל בוקר ומפרנס את המשפחה. אני לא יכולה לשבור את הכלים. החיים עם אברי לימדו אותי הרבה דברים, ואני יכולה להוליך מהלכים".
למשפחת רן עשרה ילדים, בלי עין הרע. ביתיה, הבכורה, מתגוררת באיתמר עם בעלה אסף; מיכה נשואה ליששכר, והתגוררה בחווה עד לאירוע האחרון, שבו הורחק יששכר מיש"ע כעת הם בקיבוץ מירב; שרה נשואה לנריה ומתגוררת בחווה; ואחריהן דניאל (18), פנחס, (16) בת עמי (15), בן חי (13) סנה (11) אור יוסף (9), ופורת מלאכי (7).
הילדים מלאי חיים, מתרוצצים בכל מקום, מתחבקים עם כלבי ענק, מגישים לעצמם אוכל מתוך סירים גדולים, מתקוטטים. "אמא, אני הורג אותו", קורא אחד הילדים מעל גבו של אחיו. "בבקשה", משיבה שרונה. הנכדה הקטנה מסתובבת בחופשיות בין כולם. "חשוב לי שלילדים תהיה חשיבה עצמאית, נטולת השפעות של בעלי אינטרסים, אם זה תקשורת ואם זה רבנים".
לתהייתי בנוגע לאחרונים, היא משיבה: "תראי, יש פה חבר'ה נהדרים, שחלקם לא השתלב במסגרות הקיימות. הם מתחברים פה לעבודת האדמה. זה נוער נהדר, וכל הזמן עושים לו דה-לגיטימציה. ההנהגה שלנו, וגם חלק מהרבנים, מתנערים ממנו. כאילו 'זה לא אנחנו. הם עשבים שוטים, הם קיצונים'. והנה, בגוש קטיף ראית איך מכרו את כולנו. מי שהיה שם יכול לספר לך על השכפ"צים שהיה כתוב עליהם רב, ואיך שהם הסתובבו בין החבר'ה ודאגו שיהיה שקט תעשייתי, שהחבר'ה יתפנו בשקט ויעלו לרכבות. ילכו לאושוויץ בשקט.
"גם עכשיו המנהיגות מתנערת מאברי. נוח להם שהוא רחוק, שהשטח נקי. אברי בשבילם הוא סמן ימני קיצוני מסוכן, שעלול אולי לערער את הכיסא שלהם. אין לו שום כוונה להיות פוליטיקאי, אבל עצם תפיסת העולם שלו, הנחישות שלו שלא לדפוק חשבון למערכת. קשה להם לבלוע את זה, אז עדיף להקיא".
ממשיכים הלאה
החווה של משפחת רו משתרעת על 3000 דונם, ויש בה ארבעה לולים לביצים אורגניות, עדר עזים לחלב, מחלבה לייצור מוצרי חלב עזים אורגני, עדר כבשים לבשר, מטעים של זיתים ומשמשים ושטח של פלחה שבו מגדלים בו את האספסת לבעלי חיים. החווה מעסיקה 22 עובדים.
אם שואלים את שרונה על תכניות לעתיד, היא מדברת במושגים של 'צריך':
"אנחנו צריכים לנטוע כרם גדל ולהקים בית בד. אנחנו צריכים להקים פה יקב. יש הרבה משימות, אידיאולוגיות והתיישבותיות. המציאות גם משתנה בקצב כזה שאת לא יודעת מה ילד יום בארץ הזו, וודאי שאם תהיה לאברי אפשרות הוא יתפוס עוד גבעה".
המשטרה הציבה מארב
בחודש ניסן השנה הבחינה רועת הצאן של החווה בערבים ובטרקטור עולים על שטחי האספסת המעובדים על-ידי משפחת רן מזה שבע שנים. היא הזעיקה את אברי, שהגיע למקום ואיתו שלושה בחורים. הם פנו אל הערבים ודרשו מהם לעזוב את המקום. כדי לזרז אותם הנחית אברי מכת אגרוף לאחד מהם.
תוך דקות ספורות הופיעו במקום כוחות גדולים של משטרה, צבא ופעילי השמאל דוד ניר ואריק אשרמן. "בדרך כלל, במקרה הטוב כשמזעיקים משטרה לוקח לה 20 דקות להגיע מאריאל. הפעם הם היו תוך 3 דקות", אומרת שרונה. הסתבר שהאירוע כולו תוכנן מראש על-ידי פעילי תאעיוש. כוחות המשטרה והצבא חיכו בכפר ערבי סמוך, ודוד ניר תעד הכל במצלמתו.
אברי ושלושת הבחורים הנוספים שאיתו נעצרו והורחקו מיש"ע. אברי נשלח למעצר בית בבית אחיו. "העוול היה כל-כך ברור. אחרי שבוע אברי פשוט עלה על האופנוע והסתלק. ממילא המשפט מתחיל רק בתחילת אוקטובר. בשביל אברי זה הבדל מהותי, אם אתה כלוא בתוך בית על חצי דונם, או שעם כל הקושי, אתה חופשי. כל הזמן הזה הוא הסתובב. חי בשטח".
לפני כשבועיים נפגש אברי עם משפחתו בצפון. המשטרה איתרה אותו, והוא נעצר במבצע שבו השתתפו כשמונים שוטרים. נכון לכתיבת שורות אלו, המשפחה ממתינה להחלטה בבקשתם לאפשר לאברי חלופת מעצר בחווה של מאיר הר ציון בכוכב הירדן.
מזרחית ליישוב איתמר שבשומרון נמצאת חוות 'גבעות עולם', החווה של משפחת רן. החווה עלתה לאחרונה לכותרות, בעקבות מעצרו של מייסדה, אברי רן האיש והמיתוס.
אל החווה מגיעים מתוך איתמר. הדרך עוברת בנקודה הראשונה, גבעת 851, גבעת אלומות, בואך גבעות עולם. בהמשך הרכס יושבת הגבעה המכונה 830, והגבעה האחרונה, שכבר משתפלת לכיוון בקעת הירדן, היא 777. כל הגבעות הללו, היושבות על 'רכס הגדעונים' עלו על הקרקע ביוזמתו, בדחיפתו ובסיועו של אברי. בחלק מהן הוא התגורר עם משפחתו, בחלק אחר סייע בבניית בתי עץ, בביסוס משק חקלאי, ובעיקר ברוחו שנתנה השראה למאכלסי הגבעה להיאחז במקום.
אברי, בן חמישים, הגיע לאיתמר עם משפחתו לאחר חתימת הסכמי אוסלו, כשהרגיש שאינו יכול לשבת עוד בחיבוק ידיים לנוכח המצב. לפני כחצי שנה נעצר באשמת הכאת ערבי והורחק מהחווה למעצר בית אצל אחיו. לאחר שהפר את תנאי מעצר הבית הפך לעבריין נמלט, הסתובב בארץ במשך חמישה חודשים, עד שנתפס ונעצר לאחרונה בידי המשטרה.
תולדותיו של חלוץ
באחר-צהרים קיצי של חודש אלול יושבת שרונה רן, אשתו של, ב'מתומן' מבנה עץ בעל שמונה קירות המשמש כמרכז החברתי של החווה, ומגוללת את סיפורה שלה ושל אברי: מהיכרותם בצבא, דרך חזרתם בתשובה ועד היום, שבו ממתינים בני המשפחה ושוכני החווה לפסיקת בית המשפט העליון, האמורה לאפשר לאברי לשהות במעצר בית בכוכב הירדן או שמא להישלח אל מאחורי סורג ובריח, עד תום ההליכים.
"אברי הוא בן קיבוץ נחשולים. בגיל 17 עזב את הקיבוץ וירד לסיני לעבוד שם. אני מן המושב נווה ירק. בצבא אברי היה מ"פ בשריון ואני הייתי פקידה פלוגתית. כך הכרנו. אחרי השחרור נישאנו וגרנו שבע שנים ברמות השבים. עוד לא היינו חקלאים, אבל היה ברור לנו שבאיזשהו שלב נתיישב על הקרקע. אני למדתי הדרכת טיולים בבית ברל, ולאברי היה בית מלאכה לעבודות עור בתל אביב. שם נולדו לנו שתי הבנות הראשונות".
כעבור שבע שנים חשה שרונה כי הגיעה לנקודת אין מוצא מבחינה רוחנית. חבר הפנה אותה לסמינר של 'תורה ואמונה' שהתקיים בקיבוץ חפץ חיים. לאחר שבוע של סמינר אינטנסיבי, הדרך לקיום תורה ומצוות היתה קצרה, ומשפחת רן מצאה עצמה כמשפחה דתית בירושלים. פגישה מקרית עם הרב אויערבך הפכה את הזוג לתלמידיו, ודרכו הגיעו לשכונת שערי חסד. במשך השנתיים שבהן גרו במקום הם ביססו את עולמם הדתי והרוחני ונפתחו לגוונים השונים שבדת: "'תורה ואמונה', שדרכם חזרנו בתשובה, היו אשכנזים ליטאים. עם הזמן גילינו שיש עוד סוגים של דתיים, ונפתחנו גם אליהם".
כעבור שנתיים החל הזוג רן לתכנן בצורה מעשית את חלומו הישן: להיות עובדי אדמה. החלום אכן התממש לאחר שקנו משק בבית מאיר, מושב בהרי ירושלים. הם השקיעו בו מזמנם הפנוי, כיוון שאברי הוסיף לעבוד וללמוד, הפעם כקבלן מטעם עיריית תל אביב, ואילו שרונה פנתה ל"תעשיית התינוקות", כהגדרתה.
"אני עצמי באה ממשפחה עם שישה ילדים, כך שידעתי מהי משפחה גדולה. בכלל, זרמתי עם הקטע הזה. זה הרבה יותר קשה ומאיים ממה שזה באמת. אמא שלי לחצה עלי כל הזמן לעשות הפסקה, אבל זה הטבע של האמא היהודייה, ללדת ילדים ולגדל אותם.
"בבית מאיר היה כיף. היינו כמה משפחות של בעלי תשובה, ילדנו יחד וגידלנו יחד את הילדים. היו לנו חצרות גדולות, והווי מקסים. אף פעם לא נתקעתי בדירת שלושה חדרים קומה שלישית בלי מעלית. היו לי תנאים נוחים. לא תמיד זה היה קל, אבל זה זרם".
משפחת רן גרה בבית מאיר שבע שנים. "שבע השנים הטובות", כהגדרת שרונה. "בנינו את המשק ושיפצנו את הבית. היינו 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'. אברי עבד, היתה פרנסה, למדנו והתחזקנו וכל העסק עבד בניחותא כזו. ואז, כשרבין היה בשלטון, והתחילו כל מיני גזרות, והסכמי אוסלו. התחילו עננים שחורים. הרגשנו שאנחנו צריכים להפסיק לשבת ולדבר על מה הולך לקרות, ולהתחיל לעשות מעשה. ואז הגענו לאיתמר".
גרים מעבר לגדר
הבחירה באיתמר היתה מקרית למדי. אברי חיפש יישוב קטן ומרוחק, שבו נוכחותם תהיה משמעותית. חברים הציעו להם לבדוק את יישובי גב ההר הסמוכים לשכם. באיתמר מצאה משפחת רן אוכלוסיה מבוגרת יחסית, שבה תהיה לילדיהם חברה, ותלמוד תורה שבו יוכל הבן להתחיל את כיתה א'.
"כשהגענו לאיתמר כל היישוב היה מרוכז במין גטו, בתוך שכונה אחת. היו שכונות מרוחקות יותר, שבהן לא גר אז אף אחד. היתה אווירה כזו של גטו, של פחד. הערבים הציתו את המשאית של הקבלן, הערבים גנבו עדר עזים מאחת המשפחות.
"באנו למזכירות ואמרנו להם שאנחנו רוצים לחבר שני קרוואנים ולבחור בעצמנו את המקום להניח אותם. התשתיות עלינו, ההובלה של הקרוואנים עלינו, רק תנו לנו חופש בבחירת המקום. במזכירות הסכימו, ואנחנו עברנו לגור בקצה היישוב, בקצה השכונות שהיו אז לא מאוכלסות. אף אחד לא בא לבקר אותנו. זה מסוכן, זה רחוק... אי אפשר לדמיין לתוך איזו מציאות נכנסנו. היום זה כל-כך השתנה שזה נשמע מצחיק. שם, במשק הישן כפי שהוא נקרא, בנינו את הלול האורגני הראשון, ומשם התחלנו לקפוץ מנקודה לנקודה".
למה דווקא לול אורגני?
"זה היה לנו טבעי, כאילו אם אתה מתחבר לקרקע, אתה מתחבר בצורה טבעית, מן מערכת של הפריה הדדית בלי פגיעה. לא להשתמש בהורמונים, כימיקלים וכל מיני דברים אגרסיביים אלא לשמור על הטבע כמו שהוא, ממש יחסים של דו קיום. זה היה חלק מהחזרה בתשובה שלנו, דברים נפתחו לנו אחרת. הרגשנו מבחינה רוחנית שזו הדרך. אז זה עוד לא היה מצוי כמו היום, היו ארבעה לולים אורגניים קטנים בכל הארץ".
לאחר תקופה קצרה במשק הישן עברה משפחת רן ל'נקודה הראשונה'. היו אלה ימי הקפאת הבנייה ביש"ע, ובתחבולות שונות ומשונות הועלו כמה קרוואנים לנקודה, המרוחקת כקילומטר וחצי מן הישוב. לפני העלאת הקרוואנים בנה אברי לול עץ גדול במקום, ומשק הביצים גדל בצורה משמעותית.
משפחת רן עברה לנקודה הראשונה בהתחלה ללא מים, ללא חשמל וללא דרך. הפעם הצטרפו אליה משפחות מאיתמר. גם בעלייה הנוכחית מימן אברי את העלויות הכרוכות בה, כדי להיות עצמאי בהחלטותיו. "כשאת לא לוקחת עזרה מהמוסדות", מסבירה שרונה, "את לא תלויה בהם. יש לזה יתרון עצום, כי בעל המאה הוא בעל הדעה. בהתחלה הם גם לא הבינו את המהלך הזה, של פריצת הגדר והיציאה לגבעות. זה היה דבר חדש, והם לא פרגנו. בדיעבד הם תמיד היו שם, אבל לא לכתחילה".
שרונה מדגישה כי זה לא היה קל. "על הגבעות האלה שפכנו הרבה כסף, הרבה דם יזע ודמעות, הרבה חובות. היו תקופות, אני לא מדברת מבחינה פוליטית או ביטחונית אלא מבחינה כלכלית, שהיה מאוד קשה".
הלול האורגני הספיק בעיקר לכלכלת המשפחה, אך כדי לפרוץ קדימה בהקמת הגבעות נאלצה משפחת רן למכור את המשק שהיה לה בבית מאיר, ולאחר מכן אף מכרה שני בתים שהיו לה בירושלים. "כל דבר הצריך השקעות אדירות אם בבנייה בעץ, בהכנת תשתיות, בהכשרה של שטח. כל דבר".
מנקודה לנקודה
למה לא הסתפקתם במשק הישן או בנקודה הראשונה? זו כבר פריצה משמעותית.
זו היתה תפיסת עולם. האווירה אז היתה שונה. אברי הרגיש שהוא יכול לשנות את המצב, הרגיש שאפשר להתקדם, לעשות התיישבות וכיבוש הארץ בצורה זוחלת. להקים גבעות, לבסס אותן ולהמשיך הלאה. הוא רצה גם שאנשים יראו שאפשר לעשות את זה, אפשר ליישב ולהיות יהודי עובד אדמה, ולהתחבר לאדמה כמו שצריך, להיות בעל עדר, לתפוס שטחים. גם יהודי קטן יכול לעשות דברים גדולים. והכל בעבודה עברית כמובן, עם כל הקושי.
"רצינו להיות מודל לחיקוי. הרגשנו שמתחת לפני השטח יש הרבה חבר'ה צעירים שזה מה שהם היו רוצים לעשות. לשמחתנו, הרבה גבעות צצו בעקבותינו. אין כמעט יישוב שאין לו גבעה. יישובים הכפילו את שטחם ואף יותר מכך".
אבל בהרבה מהן אין חקלאות, אין 'חיבור לאדמה'.
"להרבה חבר'ה צעירים לא היה גב כלכלי ואומץ לצלול לתוך המחויבויות הכלכליות. קשה להחזיק ראש במצב הזה. לנו תמיד היה גב כלכלי. בהתחלה, כשמכרנו את המשק בבית מאיר ואת הבתים, ואחר-כך היו הלולים תמיד היה בסיס כלכלי שאתה יכול לאכול, לישון ולהמשיך הלאה. זה הרבה שנים של עבודה קשה, ולא כולם מוכנים לזה. יש כמה גבעות, כמו בשבות רחל ובעוג'ה, שמנסות לבנות את עצמן על חקלאות. רוב הגבעות הן מן יישובים כאלה, אבל העיקר שיצאו מהגדר. אין יישוב שאין לו גבעה זה חלום שהתממש".
לאחר שנה של מגורים ב'נקודה הראשונה', החל אברי לפתח את גבעת 851, ששמה מעיד על גובהה מעל פני הים. לנקודה זו לא עבר אברי עם משפחתו, אך וידא שאכן תתבסס. הוא סייע בהקמת מבני עץ, שבהם גר בהתחלה אדם אחד, ולאחר מכן הצטרפו אליו שתי משפחות.
לפני שמונה שנים לקח את שרונה על הטרקטורון אל ההרים שממזרח ליישוב וביקש ממנה לבחור את המקום שבו יקימו את ההיאחזות הבאה.
לילה בשטח
הערב מתחיל לרדת. אל 'המתומן' מתקבצים לאט לאט החבר'ה, בחורים רווקים לפני ואחרי צבא שגרים ועובדים בחווה. חלקם רק עובדים, לחלקם החווה היא בית לכל דבר. ילדי המשפחה חוזרים מן הלול, רצים עם צ'יקו הכלב. "אמא, נתקע לו קוץ ברגל", אומר אחד הילדים. אחד הבחורים מתייעץ עם שרונה על התפריט לארוחת הערב. אחר מספר על סקר שוק שעשה כדי לקדם את משק הגבינות של החווה. שרונה מחלקת הוראות לכולם, מבטיחה להוציא את הקוץ מרגלו של הכלב. אחד הבחורים זורק בדל סיגריה ושרונה מתפרצת עליו: "אני עוברת אחר-כך ואוספת אותם אחד אחד!" אכן, גם הניקיון והסדר בולטים לעין.
לנוכח ההמולה והחיים השוקקים בחווה, כאשר לכל האופק פרושים לולים, דירים, כרמי זית ושדות מעובדים, קצת מוזר לשמוע על הימים שבהם היתה זו גבעה טרשית ככל הגבעות שסביב, ומשפחת רן היתה מגיעה מדי ערב, מקימה אוהל ומפרקת אותו למחרת בבוקר.
"אחרי שבחרתי את המקום אברי לקח ערכת קפה ואוהל קטן ועלה פה לשטח, עם שני חבר'ה שעזרו בשמירות וישנו פה. אברי התנייד כל הזמן בין הנקודה לכאן, כי גם שם המשק היה צריך תחזוקה, וגם ב-851 היה צריך עזרה".
למה דווקא כאן?
"ידענו שכאן האדמות הן אדמות מדינה, וחיפשנו מקום שנוכל להתפתח בו מבחינה חקלאית. כשהתחלנו, כל דבר היה מלחמת עולם. בהתחלה אמרו לפרק את האוהל, אחר-כך היה כאן רכב ישן, שהחבר'ה היו ישנים בו בלילה, ועובדים ביום בהכשרת השטח. רגע המקום לא היה נטוש. אחר-כך הבאנו אוהל שאת המוט המרכזי שלו היו מרימים בערב ומורידים בבוקר, ועל הבד של האוהל היו שמים הסוואה, כדי שהמסוקים של המנהל האזרחי לא יראו אותו.
"האחראי מטעם הצבא על הארכיאולוגיה ביהודה ושומרון אסר עלינו לשבת פה, כי זה אתר ארכיאולוגי. שוד העתיקות שהערבים מנהלים פה קורע את הלב, אין מערה שלא נחפרה, אין אתר שלא נבזז, אבל מה שחשוב זה שיהודים לא ישבו פה. הבטחנו שאנחנו רוצים רק לשמר את המקום. באמת שיפצנו בורות עתיקים, ועשינו להם חוליות, ויש פה בשטח המון מערות ומחילות שחפרנו וניקינו ואנחנו משמרים אותם, ובעצם מאז שאנחנו פה אף ערבי לא מסתובב פה ולא בוזז, להיפך, הדברים נשמרים.
"המנהל האזרחי טען שזה לא חוקי, הצבא ניסה להוריד אותנו. השמאל, הערבים שהיו עולים לכאן. זה היה השיא של המלחמות...
"אנחנו פה בזכות עקשנות של אדם בודד שיושב פה בשטח, לא זז. רגע לא עזבנו. גם המוסדות המיישבים התבטאו נגדנו. הם היו אומרים: 'מה אתה עושה, אתה מטורף? בגללכם אמנה לא מקבלת תקציבים. הר חומה בזמנו צעקו עלינו בגלל 851. אברי יכול לשדר יותר טוב ממני את כל המערכות שהוא עבר וכל התחבולות שהיינו צריכים לעשות".
הארכאולוג אדם זרטל, הסוקר מזה שנים את אדמות השומרון, ידע לספר למשפחת רן כי כל הממצאים בגבעה וסביבותיה הם מתקופת ההתנחלות תקופת ההתיישבות הראשונה של עם ישראל בארץ. "זה ממש הבסיס של הבסיס. תמיד מתנהלת מלחמה על מה שהכי קרוב ללב".
מלחמה, צעד אחר צעד
לרכב הישן שהיה על הגבעה התקינו ספסלים מאחורה, ובמשך כמה חודשים היתה משפחת רן מגיעה לעשות את השבת ברכב. באיזשהו שלב החליטה שרונה שהיא עולה עם המשפחה. "כבר לא היה לי כוח לעלות כל שבת. היו שבתות בחורף שהיינו סגורים כל המשפחה בתוך האוטו. זה היה מאוד קשה, ממש השתגענו. אז הייתי מבשלת אוכל, עולה עם הסירים ועם הילדים בערך בארבע אחר-הצהרים, כשהמסוקים של המנהל כבר לא מצלמים. הינו מרימים את היתד המרכזית של האוהל, אברי היה מסדר לי מהר, והייתי ישנה שם עם הילדים. בבוקר הייתי נוסעת איתם ומפזרת אותם בבתי הספר, ואברי היה מוציא את העמוד המרכזי, מסווה את האוהלים, המסוקים היו מתחילים לצלם, וכך זה היה חודשים.
"הילדים אהבו לעלות, היה כאן כיף. הכל היה בתולי כזה. החבר'ה והבחורים היו כמו משפחה ממש, טיפחו אותם ופינקו אותם. היה להם לא רע. מדורות בלילה, לא צריך להתקלח כי אין איפה. אני מאד אהבתי את ההווי כאן. היו מנגנים, שרים, עושים קומזיץ, הווי של התחלה של מקום יש בו קסם שלא הייתי מוותרת עליו בחיים, עם כל הקושי. אברי גם דאג שלא יהיה מדי קשה. הוא הביא עוקב מים. בקיץ הוא הביא בריכה לילדים ופרש רשת צל".
רשת הצל לבריכה שימשה בדיעבד עוד עובדה בשטח. אחריה נבנתה החממה, שגם אותה היה צורך לפרק מדי פעם ולהסוות בשטח, אך בסופו של דבר נבנתה ולא פורקה יותר. "עקשנות, עקשנות, ועוד פעם עקשנות. כל פעם עוד משהו קטן ועוד משהו קטן. אי אפשר להילחם נגדך בלי סוף.
"אני זוכרת את ראש השנה באותה שנה, זה היה ראש השנה של שלושה ימים. רצינו לעשות אותו בשטח, והיינו צריכים לחכות ממש עד הדלקת נרות לעלות ולהרים את הכל, כדי שלא יורידו אותנו לפני החג. הצלחנו להביא אפילו מקרר עם גנרטור. היה לא קל, אבל עברנו את זה. ככה דברים צצו בשטח, לאט לאט".
החממה שנבנתה היתה מחולקת באמצע: מצד אחד היו הסוסים והעזים ומהצד השני משפחת רן והבחורים. אחר-כך הוקמו אוהלים והחממה הפכה למטבח, פינת האוכל והמרכז החברתי של החווה.
למרות הקושי להיאחז במקום, תכנן אברי הפעם להתבסס במקום זמן ממושך יותר, ולהקים חווה פרטית גדולה דבר שלא מתאפשר כאשר 'קופצים מגבעה לגבעה'. אבל זה לא סוף הדרך, מדגישה שרונה.
חיים על מקל הנדודים
איך הילדים קיבלו את כל המעברים האלה?
"לבנות הגדולות זה היה יותר קשה, כי הן הכירו משהו אחר, ורצו להיפגש עם החברות אחר-הצהרים. הסברתי להם שזה ההורים שיש להם, עם כל השגעונות, ושאלו המשימות שעומדות בפני עם ישראל שצריך לבצע, ואנחנו חלק מזה. ובמה שאפשר לעזור להם אנחנו נעזור. עד היום אני נהגת הסעות של הילדים. לבנות הגדולות לא היה קל: עד שמתחברים למקום, ואז לוקחים תרמיל ומקל ועוברים הלאה. אין שירותים, אין מקלחת, תנאי שדה לגמרי. היום בדיעבד הן מודות לה' שזה היה כך, כי בזכות זה יש להם את הבעלים הנפלאים שלהם, שהגיעו כנערים לחווה. הקטנים כבר נולדו לתוך זה".
ואיך החבר'ה מגיעים אליכם?
"זה עבר מפה לאוזן. היתה שמועה שקורה משהו אחר, והיו כאלה שרצו להשתלב בתוך המהלך הזה ומצאו את עצמם דופקים אצלנו בדלת. פה הם מצאו מקום מנותק מהשפעות. הם יכלו לחשוב בצורה עצמאית, כשאברי משמש עבורם מודל לחיקוי, בתפיסת העולם שלו שהיא נקייה ונטולת השפעות פוליטיות. פשוט התיישבות נטו, נקייה. זה חיבור בין הארץ והתורה. מי שהתחבר לזה, נשאר.
בשנים הראשונות לא היו בנות בחווה, לבד מבנות המשפחה. כיום ישנן בנות העובדות בעיקר ברעיית צאן ובלולים. "המגורים נפרדים והכללים ברורים", מדגישה שרונה.
צרות עם יהודים
אחד התחומים שבהם סירב אברי לקבל עזרה מבחוץ הנו הביטחון. לשיטתו, אין סיבה שהצבא יספק הגנה לחבר'ה אידאליסטים שהם בעצמם בוגרי צבא. החיילים מעולם לא אבטחו את נקודות ההתיישבות שלו; הביטחון מרוכז בידי אחראי מטעם החווה, והשמירה מחולקת בין החבר'ה. כך גם נמנעת תופעה שכבר קרתה במאחזים אחרים, שבה חיילים מדווחים למערכות עוינות על המתרחש בשטח. ככלל, זהו חלק מתפיסה שלפיה גורם שאתה נעזר בו מפחית לאחר מכן מהעצמאות שלך.
השמירה העצמאית של תושבי החווה הביאה למצב שבו "השטח סטרילי מבחינת ערבים", כהגדרת שרונה.
יש שמועה על כפר שננטש מתושביו בגללכם.
שרונה דוחה את האשמה מכל וכל. "מדובר בכפר ינון, שנמצא בעמק בינינו לבין גבעה 777. גרה שם חמולה קטנה, ומי שהיה קודם לכן מן הסתם עדיין שם. הבעיה היא לא עם הערבים אלא עם היהודים. הרי מה פתאום ינון קפצה לכותרות? זה בגלל שהשמאלנים, ובמיוחד ארגון תאעיוש, תפס את ינון כנקודה שממנה נלחמים בשריף, באיש המאיים הזה, הגורו של הגבעות.
"הם לקחו את הערבים כדי להציג את אנשי הגבעות כמאיימים ואלימים, כובשים אכזריים שמנשלים את הערבי המסכן מאדמתו. ינון זה הפרוייקט שלהם. דרך החמולה כאן הם מראים כאילו את המצב האומלל של הרשות הפלשתינית.
"כל ההיתקלויות שלנו היו עם השמאל. ערבי, אתה עושה לו 'קישטה' והוא הולך. אין מצב שערבי יעשה פה משהו בלי גיבוי ועידוד של שמאל. שני אנשים בשם דוד ניר ואריק אשרמן מתסיסים אותם כל הזמן. לפני שנה וחצי הם באו עם יפנים ואנגלים, בבת אחת כמות גדולה של אנשים, עברו את הגדרות, נכנסו לשטח בשבת, צעקות, הזמינו משטרה, צבא, בסוף היה משפט. אברי יצא זכאי ודוד ניר הוכח כעד שקר לגמרי.
"איפה שיש צרות עם היהודים שם תמצאי את הצמד-חמד הזה. פשוט אי אפשר להאמין שהם יהודים. הם פרובוקטורים. זה ארגון ארור שכל מטרתו זה להצר את צעדי היהודים, והם עושים את זה בכל דרך שהיא".
גם האירוע האחרון (ראה מסגרת) בעקבותיו נעצר אברי, היה בעידודם של השניים, ולטענת שרונה הם אף שילמו כסף לערבים כדי שיעלו על אדמות החווה.
"ההנהגה הקיאה את אברי"
הטלפון מצלצל. מעברו השני של הקו לקוחה נזעמת על ביצים שהיו אמורים לספק לה ולא סופקו. "למה לא הורדת ביצים?" שואלת שרונה את אחד הבחורים. "לא ידעתי שאני אמור להוריד", הוא משיב בתמיהה. מסתבר שאלו שרידים לבלגאן ששרר בחווה לפני כחצי שנה, לאחר מעצרו של אברי.
"כל הניהול של החווה היה אצלו בראש. אם זה הניהול והמשמעת של הצוות מה כל אחד עושה כל יום, אם זה הניהול הכלכלי והידע המקצועי מתי להוציא להקת תרנגולות, מתי להכניס זכר לדיר. המון בעיות יומיומיות שהייתי צריכה להכריע בהן, ולא היה לי מושג בכלל. מיד לאחר המעצר נסגר לנו חשבון הבנק. צ'קים התחילו לחזור. היתה ירידה דרסטית בהטלה בגלל מחלה בלול, כל מיני דברים כאלה, והיה צריך לבנות הכל מחדש. יחד עם אברי נעצרו עוד שלושה קודקודים: רכז הביטחון, מנהל העבודה ומנהל הדיר. אז היה צריך לבנות מחדש את הצוות. כולם היו צריכים להגדיל ראש. ברוך ה', אנשים טובים עזרו לנו".
אחד המורחקים מהחווה הוא יששכר, הנשוי למיכה, בתם של אברי ושרונה. "גם החווה וגם המשפחה חטפו שוס רציני. יששכר ומיכה נאלצו לקחת את הרגליים ואת שלושת הנכדים וללכת. הם פשוט גורשו מהבית שלהם. הילדים משלמים את המחיר הכי גבוה: אבא שלהם לא כאן, ולאמא שלהם אין זמן אליהם, אבל הם למדו להיות יותר עצמאיים. מתוך הכאוס הזה דווקא התרוממנו".
כששרונה נשאלת על רגעי שבירה, היא מגחכת: "אני יכולה להרשות לעצמי להישבר? אוקיי, פוס, לא משחקים? פרנסה של הרבה משפחות תלויה בחווה הזו. יש כאן צוות של עובדים שמגיע לעבודה כל בוקר ומפרנס את המשפחה. אני לא יכולה לשבור את הכלים. החיים עם אברי לימדו אותי הרבה דברים, ואני יכולה להוליך מהלכים".
למשפחת רן עשרה ילדים, בלי עין הרע. ביתיה, הבכורה, מתגוררת באיתמר עם בעלה אסף; מיכה נשואה ליששכר, והתגוררה בחווה עד לאירוע האחרון, שבו הורחק יששכר מיש"ע כעת הם בקיבוץ מירב; שרה נשואה לנריה ומתגוררת בחווה; ואחריהן דניאל (18), פנחס, (16) בת עמי (15), בן חי (13) סנה (11) אור יוסף (9), ופורת מלאכי (7).
הילדים מלאי חיים, מתרוצצים בכל מקום, מתחבקים עם כלבי ענק, מגישים לעצמם אוכל מתוך סירים גדולים, מתקוטטים. "אמא, אני הורג אותו", קורא אחד הילדים מעל גבו של אחיו. "בבקשה", משיבה שרונה. הנכדה הקטנה מסתובבת בחופשיות בין כולם. "חשוב לי שלילדים תהיה חשיבה עצמאית, נטולת השפעות של בעלי אינטרסים, אם זה תקשורת ואם זה רבנים".
לתהייתי בנוגע לאחרונים, היא משיבה: "תראי, יש פה חבר'ה נהדרים, שחלקם לא השתלב במסגרות הקיימות. הם מתחברים פה לעבודת האדמה. זה נוער נהדר, וכל הזמן עושים לו דה-לגיטימציה. ההנהגה שלנו, וגם חלק מהרבנים, מתנערים ממנו. כאילו 'זה לא אנחנו. הם עשבים שוטים, הם קיצונים'. והנה, בגוש קטיף ראית איך מכרו את כולנו. מי שהיה שם יכול לספר לך על השכפ"צים שהיה כתוב עליהם רב, ואיך שהם הסתובבו בין החבר'ה ודאגו שיהיה שקט תעשייתי, שהחבר'ה יתפנו בשקט ויעלו לרכבות. ילכו לאושוויץ בשקט.
"גם עכשיו המנהיגות מתנערת מאברי. נוח להם שהוא רחוק, שהשטח נקי. אברי בשבילם הוא סמן ימני קיצוני מסוכן, שעלול אולי לערער את הכיסא שלהם. אין לו שום כוונה להיות פוליטיקאי, אבל עצם תפיסת העולם שלו, הנחישות שלו שלא לדפוק חשבון למערכת. קשה להם לבלוע את זה, אז עדיף להקיא".
ממשיכים הלאה
החווה של משפחת רו משתרעת על 3000 דונם, ויש בה ארבעה לולים לביצים אורגניות, עדר עזים לחלב, מחלבה לייצור מוצרי חלב עזים אורגני, עדר כבשים לבשר, מטעים של זיתים ומשמשים ושטח של פלחה שבו מגדלים בו את האספסת לבעלי חיים. החווה מעסיקה 22 עובדים.
אם שואלים את שרונה על תכניות לעתיד, היא מדברת במושגים של 'צריך':
"אנחנו צריכים לנטוע כרם גדל ולהקים בית בד. אנחנו צריכים להקים פה יקב. יש הרבה משימות, אידיאולוגיות והתיישבותיות. המציאות גם משתנה בקצב כזה שאת לא יודעת מה ילד יום בארץ הזו, וודאי שאם תהיה לאברי אפשרות הוא יתפוס עוד גבעה".
המשטרה הציבה מארב
בחודש ניסן השנה הבחינה רועת הצאן של החווה בערבים ובטרקטור עולים על שטחי האספסת המעובדים על-ידי משפחת רן מזה שבע שנים. היא הזעיקה את אברי, שהגיע למקום ואיתו שלושה בחורים. הם פנו אל הערבים ודרשו מהם לעזוב את המקום. כדי לזרז אותם הנחית אברי מכת אגרוף לאחד מהם.
תוך דקות ספורות הופיעו במקום כוחות גדולים של משטרה, צבא ופעילי השמאל דוד ניר ואריק אשרמן. "בדרך כלל, במקרה הטוב כשמזעיקים משטרה לוקח לה 20 דקות להגיע מאריאל. הפעם הם היו תוך 3 דקות", אומרת שרונה. הסתבר שהאירוע כולו תוכנן מראש על-ידי פעילי תאעיוש. כוחות המשטרה והצבא חיכו בכפר ערבי סמוך, ודוד ניר תעד הכל במצלמתו.
אברי ושלושת הבחורים הנוספים שאיתו נעצרו והורחקו מיש"ע. אברי נשלח למעצר בית בבית אחיו. "העוול היה כל-כך ברור. אחרי שבוע אברי פשוט עלה על האופנוע והסתלק. ממילא המשפט מתחיל רק בתחילת אוקטובר. בשביל אברי זה הבדל מהותי, אם אתה כלוא בתוך בית על חצי דונם, או שעם כל הקושי, אתה חופשי. כל הזמן הזה הוא הסתובב. חי בשטח".
לפני כשבועיים נפגש אברי עם משפחתו בצפון. המשטרה איתרה אותו, והוא נעצר במבצע שבו השתתפו כשמונים שוטרים. נכון לכתיבת שורות אלו, המשפחה ממתינה להחלטה בבקשתם לאפשר לאברי חלופת מעצר בחווה של מאיר הר ציון בכוכב הירדן.