אם בנותיו של הזמר המפורסם תוארה כמיוחדת אצילית ומחפשת משמעות על ידי מכרים מכל גלגוליה, מהילדות בקיבוץ כבת למשפחת מייסדי "השומר" ועד לשנות הלימוד וההדרכה במדרשת "נתיב בינה" # "ענייני הוא לעשות את רצונך ה', אל תעזור אותי", היתה התפילה השגורה בפיה של אלונה, שלפני כחודש הלכה לעולמה
כולם דיברו על יופייה המדהים והמיוחד. יופי שלידו לא נשאר אדם אדיש. אבל כשמכריה אומרים 'יופי', הם לא מתכוונים רק למראה, אלא אל הנפש, אל התוך. הם מדברים על עדינות, אהבה גדולה לבני אדם וחיפוש בלתי פוסק אחר משמעות ועומק.
אלונה איינשטיין, שהחלה את מסע החיים לפני 69 שנים, עשתה כברת דרך ארוכה. מילדות קשה במשפחה ציונית מאוד וחילונית מאוד היא הגיעה להדרכת בנות חוזרות בתשובה. בדרך היא עברה במרכז הבוהמה הישראלית, כשהיא מהווה בו ציר מרכזי, חי ושמח מאוד.
עיניה היפות, שכל העת לא הפסיקו לשאול, קיבלו מענה רק בחיקה החמים של היהדות: עבודת ה', שלה הקדישה את 20 השנים האחרונות לחייה.
לבד בגיל 5
אלונה איינשטיין נולדה בכפר גלעדי של שנת 36'. היא היתה נכדתם של ישראל ומניה שוחט, ממקימי 'השומר', ובתם של מלכה וגדעון (גדע) שוחט.
בהיותה בת 5 לערך התגייסו שני הוריה לצבא הבריטי ולחמו בחוץ לארץ. מניה, סבתה, השתדלה לשמור על קשר עם הנכדה, אך גם היא היתה עסוקה בצרכי ציבור. במשך כארבע שנים לא ראתה אלונה איש מבני משפחתה רוב ימות השבוע. אפילו בשעות המשפחה המעטות של תקופת הלינה המשותפת לא היה לה לאן ללכת. אחת המשפחות בקיבוץ, שהיתה לה בת בקבוצתה של אלונה, אימצה אותה. "היא היתה יפהפייה אמיתית", מספר שי מלמוד, בן הקבוצה. "היא לא היתה תלמידה מצטיינת וגם לא מזיקה, אבל היא היתה מאוד מאוד מקובלת בחברה".
בתום מלחמת העולם שבו הוריה של אלונה לארץ, אך החליטו להמשיך את דרכם בנפרד. הם התגרשו, ואלונה עזבה בגיל 13 את הקיבוץ, מתוך כוונה להתגורר עם אמה בחיפה. בהתחלה התגוררה הנערה הצעירה בגפה, בפנסיון על הכרמל, ממתינה שאמה תתארגן. אחר-כך התגוררה עמה בדירה הסמוכה לשוק. "המעבר לעיר והפרידה של ההורים היו לה מאוד קשים", מספרת חברתה הטובה מימי התיכון, ריקה כהן. "היא הרגישה בודדה מאוד".
אלונה המשיכה לשמור על קשר רצוף עם אביה, שהפך לאחד ממייסדי חיל האוויר הישראלי, אולם כדרכם של הורים גרושים הדבר התרחש בשלט רחוק. בהמשך הושאל אל"מ גדע שוחט לשירות החוץ הישראלי, ושירת בדרום אפריקה. מעט אחרי שובו, בסוף שנת 66', הוא שם קץ לחייו.
אלונה היתה אז בת 30, אך כמו בני משפחה אחרים, היא קיבלה זאת בהפתעה ובכאב. מדי שנה קיימה אלונה אזכרה לכבודו של אביה. בשנים הראשונות היו חבריה מעלים זיכרונות; אחר-כך, עם השינויים שהיא עצמה עברה, התווספה לכינוסים האלה גם הרצאה של רב.
חבריה של אלונה מן התיכון מספרים על ציירת מוכשרת, ספורטאית בחסד, בעיקר במקצועות האתלטיקה, ונערה יפהפייה שהיתה תמיד מוקפת חברות וחברים. "אלונה היתה הדבר הכי יפה שאפשר לדבר עליו, פשוט קסם", אומרת כהן. למרות היותה במרכז, היא לא היתה דברנית גדולה. "שקטה", "אצילה", אומרים חבריה. שתיקתה רק הוסיפה הוד ליופייה.
גם בתיכון הריאלי בחיפה לא התבלטה אלונה במיוחד בצד הלימודי. כשסוף סוף הרימה את היד באחד השיעורים, התרגש המורה מאוד ונתן לה את זכות הדיבור: "כן, אלונה, מה את רוצה לומר?" שאל המורה. אלונה התרוממה מכיסאה, כפי שהיו עושים אז, ואמרה: "המורה, השיעור לא משעמם אותך?" היתה בה ישירות פשוטה וגם הומור, אומרים חבריה.
אמה של אלונה נישאה לבובי קשטן, שנתן לה הרבה מקום וכבוד, ומנישואים אלו נולד אחיה למחצה אודי. בהמשך נפרדו השניים, ואלונה מצאה שוב נאלצה לחיות בבית אחר. היא התגוררה אצל ריקה כהן יחד עם הכלב שלה, רול. "היו לה הרבה התמודדויות, כאב ובדידות", מספרת כהן, "אבל היא לא כעסה ולא באה בטרוניות. היו בה הרבה אהבה והמון חיפוש אחר תשובות".
חיפוש רוחני
בתקופת התיכון החיפוש אחר הרוחניות הוביל את אלונה להיות חלק מן ה'שכטריסטים', קבוצת תלמידי הכיתה השביעית שנפגשה עם המורה לתנ"ך ד"ר יוסף שכטר ולמדה לעומק תנ"ך, פירושים של גדולי ישראל ופילוסופים יהודיים. הקבוצה ליבנה סוגיות הקשורות לחיים אידיאליים ועסקה במהות האישית והקבוצתית של האדם. "אלונה היתה מאוד חזקה בזה", מספרת כהן. "היו לה הרבה מחשבות בכיוון, כי היא לא רצתה לחיות חיים שטחיים".
ה'שכטריסטים' עברו הכשרות במקומות שונים, ובסופו של דבר הקימו את היישוב 'יודפת'. בשלב זה אלונה כבר לא היתה בתמונה. היא ידעה שלא תלך עם זה עד הסוף, ולכן התגייסה לצבא ועברה קורס קצינות ח"ן.
אחרי הצבא ניסתה אלונה ללמוד ב'בצלאל' ולפתח את הכישרון החבוי בה, אולם היא לא עמדה בבדידות של החיים בירושלים הרחוקה, מספרת כהן. היא נישאה לאברהם לשם, מהנדס יפה תואר, והשניים נסעו לארצות הברית. אלונה סבלה מאוד בנישואים האלה, ובשובם לארץ התגרשו השניים.
אף שפרסומה הרב מיוחס, במידה רבה של צדק, לקשריה עם אריק איינשטיין, היא היתה מפורסמת גם לפני שהם הכירו. העיתון 'לאישה', למשל, פרסם את תמונתה בעמוד השער שלו, כאשר שבה לארץ מארצות הברית. בת דודתה, רון מיבר, זוכרת את התמונה הזו היטב: "אי אפשר היה שלא לקלוט אותה".
חתונה בתיאטרון
"מספרים שבתום אחת ההופעות היא פשוט ניגשה לאריק איינשטיין מאחורי הקלעים, ואמרה לו שהיא רוצה להתחתן איתו", מספרת כהן. "אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אני בהחלט יכולה להאמין".
בשנות ה-60' היה אריק איינשטיין זמר ושחקן ידוע. בשנה שבה הכיר את אלונה, 63', הוא שיחק ב'אירמה לה דוס' של 'הבימה'. השניים נישאו זה לזו במבואה של התיאטרון הלאומי, בהשתתפות מוזמנים רבים. החתונה הזאת היתה עבור אלונה תחילתה של תקופה חדשה, מפורסמת, פרועה וחסרת גבולות.
בני הזוג איינשטיין היו חברים טובים של אורי ואליה זוהר, והם היו התשתית למה שנהיה אחר-כך חבורת 'לול'. אלונה היתה מעורבת בקריירה המקצועית של בעלה. לפי ג'וזי כץ, אלונה היא זאת ש'שידכה' את שמוליק קראוס ואותה לאיינשטיין, להרכב המוכר כ'חלונות הגבוהים'. אלונה פתחה יחד עם בעלה, צבי שיסל ובעז דוידזון את חברת ההפקות 'הגר', והיא גם צילמה עטיפות לאלבומים של בעלה. בשנת 66' יצא תקליט הרוק הראשון של איינשטיין, שנחשב גם כתקליט הרוק הישראלי הראשון בכלל. שמו של התקליט היה 'פוזי', כינוי שנתנו לאלונה שני הוריה.
שנה אחר-כך צולם הסרט 'שבלול', והפרויקט 'לול' יצא לדרך. אלונה היתה שותפה גם באלה, וגם ב'מציצים', וב'עיניים גדולות': סרטי פולחן שכללו הומור מהזן הנמוך ביותר.
"היא היתה המלכה", מספרת יהודית סולה, מבנות חבורת 'לול'. "היינו עולים אל בני הזוג איינשטיין כל ערב לרגל, ואצלם היו מדברים על היצירות, המוסיקה והרעיונות לסרטים".
"היום, בראייה לאחור", מספרת סולה, "אנחנו יודעות שהבנות היו קישוט והבנים יצרו. הם גם היו אלה שהשתלטו על השיחה. אבל אלונה לא היתה מוותרת. אם הם היו עובדים על תסריט, היא היתה מבקשת שיקשיבו לה, וחוזרת על בקשתה עד שהיתה מכניעה את האריות האלה. בניגוד לאחרות, היא ידעה לעשות את זה".
סולה מוסיפה כי בעוד הבנים הלכו תמיד על הצד הבוטה, אלונה נתנה רעיונות מהצד הנשי והעדין יותר. לפעמים קיבלו את רעיונותיה, ובפעמים אחרות לא, אבל גם הגברים קלטו שהיא מבינה באמנות.
"היא ידעה להתפרע, לצחוק הרבה ולעשות שמח", מספרת ליהי חנוך, גרושתו של שלום חנוך ואחת מן החבר'ה, "אבל היתה בה גם עדינות. אני הכרתי אותה בתור ילדה בת 18 שהגיעה לחבורה. היא היתה אז בת 30, והאהבה שלי אליה היתה גדולה. הערצתי אותה. היופי שלה היה כל-כך מושלם שהיא היתה המודל שלי. עוד בשנת 81' כתבתי מחזה שבו לגיבורה קוראים אלונה, וכך גם בספרי האחרון. לספר הזה נכנסו גם סיפורים שלי ושלה, אפילו לא במודע".
אריק ואלונה היו נשואים זה לזו פעמיים. תקופת הנישואים הראשונה ארכה ארבע שנים, ובמהלכה נולדה בתם הבכורה שירי. בתום התקופה הם התגרשו. "כולם חיו חיים פרועים ולקחו את הדברים 'כאילו' בקלות, אבל מטבע הדברים היו פגיעות הדדיות. לא תמיד הודו בזה בפה מלא, אבל זה כנראה היה הרקע", אומרת סולה.
פרידתם של אריק ואלונה ארכה כשנה, ובסופה הם נישאו בשנית. בתקופת הנישואים הזו נולדה יסמין, שאחד התקליטים של איינשטיין נושא את שמה. גם הנישואים האלה לא ארכו זמן רב, ובשנת 72' התגרשו השניים. הפעם זה היה סופי. בתקופת הנישואים וגם אחר-כך עסקה אלונה בצילום.
בעקבות משפחת זוהר
חנוך וסולה חושבות שאילו הדברים היו מתגלגלים אחרת, אלונה היתה יכולה להחזיק בקריירת צילום מפוארת. זה היה קורה, לדעתן, אם היא היתה ממשיכה בחייה החילוניים, ו"אם היא היתה יותר פושרית". "העבודות שלה היו ייחודיות. בתקופה ההיא לא ראו תמונות כאלה. היא צילמה את מי שהיא אוהבת, ובתמונות הרגישו אותה, את העדינות שלה ואת אהבתה לבני אדם", מסבירה סולה, וחנוך מוסיפה: "האגו שלה לא היה מספיק מפותח. בינה ובין אריק, היא ויתרה".
לקראת סוף שנות ה-70 חזרו אורי זוהר ואשתו, אליה, בתשובה. מכל חבורת 'לול', כך נדמה, הם היו החברים הקרובים ביותר לאלונה איינשטיין, וכשהם הזמינו אותה לסמינר של 'ערכים', היא החליטה שהיא נענית, והולכת 'להחזיר אותם בחזרה'.
הסמינר של הרב צבי ענבל בכפר חסידים ארך שבוע, אבל אלונה חזרה כבר כעבור ארבעה ימים. "היא אפילו לא נשארה עד הסוף", משחזרת חנוך. "מה שהיא שמעה הספיק לה. זה היה כמו הארה, זה היה חזק ממנה, והיא לא היתה יכולה להתווכח עם זה. העיניים שלה נצצו כמו מישהו שמספר על התאהבות או על לידה. היא באה מהסמינר ואמרה: 'אני דוסית, חבר'ה. אתם תבואו בעקבותי'".
מכריה האחרים של אלונה לא התפלאו כששמעו שהיא חזרה בתשובה. מאז ומעולם, כך הם אומרים, היה בה את החיפוש. "היא תמיד היתה מוקפת מעריצים", אומרת כהן. "אני חושבת שכל מי שקרא לבתו אלונה זה היה בגלל שהוא פספס אותה, אבל ההערצה הזאת לא נתנה לה את התשובה שחיפשה. החזרה בתשובה היתה הדבר הנכון בשבילה". חנוך מוסיפה: "היא היתה עם עיניים פראיות, פתוחות לרווחה, כאלה שמחפשות מענה, והיא קיבלה תשובה טוטאלית".
החבר'ה לא ניסו לשכנע את אלונה לחזור בה, אבל הם ידעו שהדרך שבה בחרה פירושה ניתוק מה'ביחד' היומיומי. היתה החלטה הדדית שלא מנתקים את הקשר, אבל זה לא היה פשוט. בתקופה הראשונה היתה אלונה יורדת מדי שבוע לתל אביב, לבקר את איינשטיין ואת זוגתו, סימה אליהו. גם הוא עלה לירושלים לבקר, ושמר על קשר עם הבנות. אלונה, מספרים החברים ובני המשפחה, ניסתה לא פעם לשכנע אותם שיחזרו בתשובה.
"זה היה קצת נודניקי", מספרת בימר, "כי אנחנו משפחה מאוד חילונית. אבל אחרי שהתחלנו לצחוק על זה, גם היא צחקה, והיה לנו שוב נחמד". לדעתה של חנוך, אלונה פשוט הביעה דאגה: "היא כל הזמן שאלה מה יהיה עלי, ורצתה שאלך בעקבותיה".
במשך השנים הפך הקשר עם חבורת 'לול' לכזה של שמחות הדדיות, ולהבדיל ניחומים. השמחה בכל מפגש כזה היתה גדולה מאוד, ולא היתה קשורה לתדירות המפגשים.
שידוך בתוך החבורה
אלונה התגוררה בחדר שכור בשכונת מטרסדורף בירושלים, בסמוך לאורי ואליה זוהר. בתחילת הדרך התגוררה איתה בתה הצעירה יסמין, שהיתה בגיל בית ספר. שירי היתה אז בצבא. במשך השנים נישאו שתי הבנות לשניים מבניהם של אורי ואליה זוהר. לאחת מהן יש שלושה-עשר ילדים, ולשנייה ארבעה. אלונה שמרה איתן על קשר הדוק.
אלונה למדה תקופה קצרה ב'נווה ירושלים' ואחר-כך, במשך שנים ארוכות, במדרשת 'נתיב בינה' מדרשה לבוגרות צבא ולאקדמאיות חוזרות בתשובה. במקביל עבדה כמזכירה באחת הישיבות.
הרב שמואל דוד מרזל, ראש 'נתיב בינה', מספר: "היא הגיעה אלינו לפני 22 שנה, ואמרה: 'אני רוצה ללמוד'. היא לא פספסה אף שיעור, והיתה כאן עד שבועיים לפני מותה. הלימודים אצלנו הם מאוד מעשיים, ועוסקים בהלכה, ברמב"ם ובנביא. בזכות התמדתה היא היתה ידענית גדולה. היו בה חריפות ופיקחות, היא לא היתה טאטאלע".
הרב מרזל משרטט דמות של אישה אצילית, שלא התכחשה לעבר שלה אלא נבנתה ממנו. היא אמנם לא אהבה להעביר שיחות פומביות על חזרתה בתשובה, ולא אהבה 'להחזיר' בתשובה. אך כשהתבקשה לעשות כן היה לה קשה להתחמק, משום שהרגישה שיש בכך משום השתמטות מדבר חשוב.
"כשפגשתי אותה, לפני 20 שנה, אמרתי לעצמי: 'וואו, אם אישה כזו מפורסמת הגיעה לכאן, כנראה שיש לה פוטנציאל גדול'", אומרת יונה שוויצר, אם הבית ב'נתיב בינה'. במשך השנים הבאות ראתה שוויצר את הפוטנציאל הזה מתממש.
"היא היתה באה ראשונה לכיתה ודואגת שהכל מסודר. היא היתה מכינה שתייה לרבנים, והיתה לה הרבה הכנעה וענווה. היא לא התכחשה לעבר שלה. היא מעולם לא דיברה סרה בחילונים, אבל כאבה את השנים שבהן היתה בלי תורה. נראה לי שמבחינת תורה, היא הגיעה למקסימום שאדם יכול לבקש. היא ידעה המון, ומבחינת היהדות היא מיצתה את עצמה".
גילה יוצא הדופן של אלונה לא הפריעה לה ללמוד עם הבנות הצעירות. היא קיבלה על עצמה את התפקיד של קבלת הבנות החדשות וליוויין, ועשתה זאת במסירות יוצאת דופן.
אסנת ארנפלד הגיעה למדרשה לפני כ-4 שנים, ואלונה קיבלה אותה, כמו שקיבלה את כולן, בסבר פנים יפות ובגישה אמהית, מתוך רצון להקל את המעבר ולתת עצה טובה. ארנפלד מתקשה לדבר: "כל מילה שאומר עליה תקטין את דמותה, לכן אני מגמגמת ככה", היא מסבירה, ובכל זאת מנסה לתת מושג על אלונה שלה ושל בנות המדרשה: "היא ידעה היכן כל בת נמצאת, היא לקחה ללב כל בעיה של כל בת. היא עשתה איתנו עשרות עשרות שיחות נפש. בכל פעם שלבת היה קשה והיא פרצה בבכי, היא ידעה לעודד, לתת מענה". העובדה שאלונה באה מהעולם החילוני פתחה מסילות ללבן של הבנות, וגם אפשרה לה להבין אותן טוב יותר.
"כל בת יכולה לספר לך על צומת מכריע בחיים שבו אלונה עזרה לה. אם זו השאלה אם להמשיך לצאת עם השידוך הזה, אם לדבר עם אמא על נושא כזה או אחר, או אם לעבור דירה. היא תמיד ידעה לדבר עם הבת ולכוון אותה לבחור בטוב. תמיד עם המון אמונה והמון אהבה. היו לה עיניים מלאות אהבה, מבינות, רכות כאלה".
ארנפלד מספרת על המשפט השגור בפיה של אלונה, המשפט שאמרה לבנות לומר כאשר הן נקלעו למשבר: "היא תמיד אמרה לבקש מהקדוש-ברוך-הוא שלא יעזוב אותנו: 'ענייני לעשות את רצונך, ה', אל תעזוב אותי'. היא אמרה את זה המון, 'ענייני לעשות את רצונך'. וחוץ מזה, כל רגע, כל שנייה, היא ציפתה לגאולה. תמיד השיחות איתה הסתיימו ב'שנזכה לגאולה שלמה'".
אבידה גדולה
לפני כמה חודשים חלתה אלונה בסרטן הריאות. במשך חצי שנה היא נעה בין בדיקה אחת לאחרת, והרופאים לא הצליחו לגלות מה השתבש. בסוף הם החליטו שהמחלה היא פסיכולוגית, ונתנו לה כדור נגד דיכאון, כך סיפרו בנותיה למנחמים. מאוחר יותר חזרו בהם הרופאים וזיהו שמדובר בעצם בסרטן.
דבר מחלתה לא היה ידוע לכולם. "בשיחה האחרונה של בעלי איתה, הוא זיהה שקולה שבור", מספרת רינה ברוקמן, חברה קרובה, "אבל היא לא אמרה דבר. קבענו איתה שנבקר אותה אחרי חנוכה, והגענו לשבעה".
בנותיה של אלונה טיפלו בה בבית. "הן עשו לה בית חולים בבית וטיפלו בה במסירות רבה", אומרת מיבר. "כששאלנו אותן מאיפה היה להן כוח, הן אמרו שהיא נתנה להן את הכוח, והתנהגה בגבורה רבה מאוד". גם הרב מרזל מספר שהיא אמרה כל הזמן שהיא בסדר, ושלא צריך לדאוג לה. כשהיא היתה יוצאת מטיפול בבית חולים, היא מיד חזרה ללמוד, כשבפיה האמרה הקבועה: "הכל טוב".
בו' בטבת, לפני ארבעה שבועות, הלכה אלונה איינשטיין לעולמה. "שאלתי את הבנות: 'למה לא אמרתן לי, למה לא נתתן להיפרד?'" מספרת ליהי חנוך. הבנות השיבו שאמן אמרה להן כל הזמן שהמצב הזה הוא זמני בלבד, ושהיא תירפא. "הן האמינו", אומרת חנוך בצער. "זו אבדה גדולה, גדולה גדולה", אומרות בנות המדרשה, ומתקשות לעכל את העובדה שדמותה כבר לא עמן.
ריקה כהן, חברת הילדות שלה חותמת: "היא היתה אחרת מכולם פה, ואני בטוחה שהיא זוכה לגן עדן. מאוד מגיע לה".
ofralax@walla.co.il
כולם דיברו על יופייה המדהים והמיוחד. יופי שלידו לא נשאר אדם אדיש. אבל כשמכריה אומרים 'יופי', הם לא מתכוונים רק למראה, אלא אל הנפש, אל התוך. הם מדברים על עדינות, אהבה גדולה לבני אדם וחיפוש בלתי פוסק אחר משמעות ועומק.
אלונה איינשטיין, שהחלה את מסע החיים לפני 69 שנים, עשתה כברת דרך ארוכה. מילדות קשה במשפחה ציונית מאוד וחילונית מאוד היא הגיעה להדרכת בנות חוזרות בתשובה. בדרך היא עברה במרכז הבוהמה הישראלית, כשהיא מהווה בו ציר מרכזי, חי ושמח מאוד.
עיניה היפות, שכל העת לא הפסיקו לשאול, קיבלו מענה רק בחיקה החמים של היהדות: עבודת ה', שלה הקדישה את 20 השנים האחרונות לחייה.
לבד בגיל 5
אלונה איינשטיין נולדה בכפר גלעדי של שנת 36'. היא היתה נכדתם של ישראל ומניה שוחט, ממקימי 'השומר', ובתם של מלכה וגדעון (גדע) שוחט.
בהיותה בת 5 לערך התגייסו שני הוריה לצבא הבריטי ולחמו בחוץ לארץ. מניה, סבתה, השתדלה לשמור על קשר עם הנכדה, אך גם היא היתה עסוקה בצרכי ציבור. במשך כארבע שנים לא ראתה אלונה איש מבני משפחתה רוב ימות השבוע. אפילו בשעות המשפחה המעטות של תקופת הלינה המשותפת לא היה לה לאן ללכת. אחת המשפחות בקיבוץ, שהיתה לה בת בקבוצתה של אלונה, אימצה אותה. "היא היתה יפהפייה אמיתית", מספר שי מלמוד, בן הקבוצה. "היא לא היתה תלמידה מצטיינת וגם לא מזיקה, אבל היא היתה מאוד מאוד מקובלת בחברה".
בתום מלחמת העולם שבו הוריה של אלונה לארץ, אך החליטו להמשיך את דרכם בנפרד. הם התגרשו, ואלונה עזבה בגיל 13 את הקיבוץ, מתוך כוונה להתגורר עם אמה בחיפה. בהתחלה התגוררה הנערה הצעירה בגפה, בפנסיון על הכרמל, ממתינה שאמה תתארגן. אחר-כך התגוררה עמה בדירה הסמוכה לשוק. "המעבר לעיר והפרידה של ההורים היו לה מאוד קשים", מספרת חברתה הטובה מימי התיכון, ריקה כהן. "היא הרגישה בודדה מאוד".
אלונה המשיכה לשמור על קשר רצוף עם אביה, שהפך לאחד ממייסדי חיל האוויר הישראלי, אולם כדרכם של הורים גרושים הדבר התרחש בשלט רחוק. בהמשך הושאל אל"מ גדע שוחט לשירות החוץ הישראלי, ושירת בדרום אפריקה. מעט אחרי שובו, בסוף שנת 66', הוא שם קץ לחייו.
אלונה היתה אז בת 30, אך כמו בני משפחה אחרים, היא קיבלה זאת בהפתעה ובכאב. מדי שנה קיימה אלונה אזכרה לכבודו של אביה. בשנים הראשונות היו חבריה מעלים זיכרונות; אחר-כך, עם השינויים שהיא עצמה עברה, התווספה לכינוסים האלה גם הרצאה של רב.
חבריה של אלונה מן התיכון מספרים על ציירת מוכשרת, ספורטאית בחסד, בעיקר במקצועות האתלטיקה, ונערה יפהפייה שהיתה תמיד מוקפת חברות וחברים. "אלונה היתה הדבר הכי יפה שאפשר לדבר עליו, פשוט קסם", אומרת כהן. למרות היותה במרכז, היא לא היתה דברנית גדולה. "שקטה", "אצילה", אומרים חבריה. שתיקתה רק הוסיפה הוד ליופייה.
גם בתיכון הריאלי בחיפה לא התבלטה אלונה במיוחד בצד הלימודי. כשסוף סוף הרימה את היד באחד השיעורים, התרגש המורה מאוד ונתן לה את זכות הדיבור: "כן, אלונה, מה את רוצה לומר?" שאל המורה. אלונה התרוממה מכיסאה, כפי שהיו עושים אז, ואמרה: "המורה, השיעור לא משעמם אותך?" היתה בה ישירות פשוטה וגם הומור, אומרים חבריה.
אמה של אלונה נישאה לבובי קשטן, שנתן לה הרבה מקום וכבוד, ומנישואים אלו נולד אחיה למחצה אודי. בהמשך נפרדו השניים, ואלונה מצאה שוב נאלצה לחיות בבית אחר. היא התגוררה אצל ריקה כהן יחד עם הכלב שלה, רול. "היו לה הרבה התמודדויות, כאב ובדידות", מספרת כהן, "אבל היא לא כעסה ולא באה בטרוניות. היו בה הרבה אהבה והמון חיפוש אחר תשובות".
חיפוש רוחני
בתקופת התיכון החיפוש אחר הרוחניות הוביל את אלונה להיות חלק מן ה'שכטריסטים', קבוצת תלמידי הכיתה השביעית שנפגשה עם המורה לתנ"ך ד"ר יוסף שכטר ולמדה לעומק תנ"ך, פירושים של גדולי ישראל ופילוסופים יהודיים. הקבוצה ליבנה סוגיות הקשורות לחיים אידיאליים ועסקה במהות האישית והקבוצתית של האדם. "אלונה היתה מאוד חזקה בזה", מספרת כהן. "היו לה הרבה מחשבות בכיוון, כי היא לא רצתה לחיות חיים שטחיים".
ה'שכטריסטים' עברו הכשרות במקומות שונים, ובסופו של דבר הקימו את היישוב 'יודפת'. בשלב זה אלונה כבר לא היתה בתמונה. היא ידעה שלא תלך עם זה עד הסוף, ולכן התגייסה לצבא ועברה קורס קצינות ח"ן.
אחרי הצבא ניסתה אלונה ללמוד ב'בצלאל' ולפתח את הכישרון החבוי בה, אולם היא לא עמדה בבדידות של החיים בירושלים הרחוקה, מספרת כהן. היא נישאה לאברהם לשם, מהנדס יפה תואר, והשניים נסעו לארצות הברית. אלונה סבלה מאוד בנישואים האלה, ובשובם לארץ התגרשו השניים.
אף שפרסומה הרב מיוחס, במידה רבה של צדק, לקשריה עם אריק איינשטיין, היא היתה מפורסמת גם לפני שהם הכירו. העיתון 'לאישה', למשל, פרסם את תמונתה בעמוד השער שלו, כאשר שבה לארץ מארצות הברית. בת דודתה, רון מיבר, זוכרת את התמונה הזו היטב: "אי אפשר היה שלא לקלוט אותה".
חתונה בתיאטרון
"מספרים שבתום אחת ההופעות היא פשוט ניגשה לאריק איינשטיין מאחורי הקלעים, ואמרה לו שהיא רוצה להתחתן איתו", מספרת כהן. "אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אני בהחלט יכולה להאמין".
בשנות ה-60' היה אריק איינשטיין זמר ושחקן ידוע. בשנה שבה הכיר את אלונה, 63', הוא שיחק ב'אירמה לה דוס' של 'הבימה'. השניים נישאו זה לזו במבואה של התיאטרון הלאומי, בהשתתפות מוזמנים רבים. החתונה הזאת היתה עבור אלונה תחילתה של תקופה חדשה, מפורסמת, פרועה וחסרת גבולות.
בני הזוג איינשטיין היו חברים טובים של אורי ואליה זוהר, והם היו התשתית למה שנהיה אחר-כך חבורת 'לול'. אלונה היתה מעורבת בקריירה המקצועית של בעלה. לפי ג'וזי כץ, אלונה היא זאת ש'שידכה' את שמוליק קראוס ואותה לאיינשטיין, להרכב המוכר כ'חלונות הגבוהים'. אלונה פתחה יחד עם בעלה, צבי שיסל ובעז דוידזון את חברת ההפקות 'הגר', והיא גם צילמה עטיפות לאלבומים של בעלה. בשנת 66' יצא תקליט הרוק הראשון של איינשטיין, שנחשב גם כתקליט הרוק הישראלי הראשון בכלל. שמו של התקליט היה 'פוזי', כינוי שנתנו לאלונה שני הוריה.
שנה אחר-כך צולם הסרט 'שבלול', והפרויקט 'לול' יצא לדרך. אלונה היתה שותפה גם באלה, וגם ב'מציצים', וב'עיניים גדולות': סרטי פולחן שכללו הומור מהזן הנמוך ביותר.
"היא היתה המלכה", מספרת יהודית סולה, מבנות חבורת 'לול'. "היינו עולים אל בני הזוג איינשטיין כל ערב לרגל, ואצלם היו מדברים על היצירות, המוסיקה והרעיונות לסרטים".
"היום, בראייה לאחור", מספרת סולה, "אנחנו יודעות שהבנות היו קישוט והבנים יצרו. הם גם היו אלה שהשתלטו על השיחה. אבל אלונה לא היתה מוותרת. אם הם היו עובדים על תסריט, היא היתה מבקשת שיקשיבו לה, וחוזרת על בקשתה עד שהיתה מכניעה את האריות האלה. בניגוד לאחרות, היא ידעה לעשות את זה".
סולה מוסיפה כי בעוד הבנים הלכו תמיד על הצד הבוטה, אלונה נתנה רעיונות מהצד הנשי והעדין יותר. לפעמים קיבלו את רעיונותיה, ובפעמים אחרות לא, אבל גם הגברים קלטו שהיא מבינה באמנות.
"היא ידעה להתפרע, לצחוק הרבה ולעשות שמח", מספרת ליהי חנוך, גרושתו של שלום חנוך ואחת מן החבר'ה, "אבל היתה בה גם עדינות. אני הכרתי אותה בתור ילדה בת 18 שהגיעה לחבורה. היא היתה אז בת 30, והאהבה שלי אליה היתה גדולה. הערצתי אותה. היופי שלה היה כל-כך מושלם שהיא היתה המודל שלי. עוד בשנת 81' כתבתי מחזה שבו לגיבורה קוראים אלונה, וכך גם בספרי האחרון. לספר הזה נכנסו גם סיפורים שלי ושלה, אפילו לא במודע".
אריק ואלונה היו נשואים זה לזו פעמיים. תקופת הנישואים הראשונה ארכה ארבע שנים, ובמהלכה נולדה בתם הבכורה שירי. בתום התקופה הם התגרשו. "כולם חיו חיים פרועים ולקחו את הדברים 'כאילו' בקלות, אבל מטבע הדברים היו פגיעות הדדיות. לא תמיד הודו בזה בפה מלא, אבל זה כנראה היה הרקע", אומרת סולה.
פרידתם של אריק ואלונה ארכה כשנה, ובסופה הם נישאו בשנית. בתקופת הנישואים הזו נולדה יסמין, שאחד התקליטים של איינשטיין נושא את שמה. גם הנישואים האלה לא ארכו זמן רב, ובשנת 72' התגרשו השניים. הפעם זה היה סופי. בתקופת הנישואים וגם אחר-כך עסקה אלונה בצילום.
בעקבות משפחת זוהר
חנוך וסולה חושבות שאילו הדברים היו מתגלגלים אחרת, אלונה היתה יכולה להחזיק בקריירת צילום מפוארת. זה היה קורה, לדעתן, אם היא היתה ממשיכה בחייה החילוניים, ו"אם היא היתה יותר פושרית". "העבודות שלה היו ייחודיות. בתקופה ההיא לא ראו תמונות כאלה. היא צילמה את מי שהיא אוהבת, ובתמונות הרגישו אותה, את העדינות שלה ואת אהבתה לבני אדם", מסבירה סולה, וחנוך מוסיפה: "האגו שלה לא היה מספיק מפותח. בינה ובין אריק, היא ויתרה".
לקראת סוף שנות ה-70 חזרו אורי זוהר ואשתו, אליה, בתשובה. מכל חבורת 'לול', כך נדמה, הם היו החברים הקרובים ביותר לאלונה איינשטיין, וכשהם הזמינו אותה לסמינר של 'ערכים', היא החליטה שהיא נענית, והולכת 'להחזיר אותם בחזרה'.
הסמינר של הרב צבי ענבל בכפר חסידים ארך שבוע, אבל אלונה חזרה כבר כעבור ארבעה ימים. "היא אפילו לא נשארה עד הסוף", משחזרת חנוך. "מה שהיא שמעה הספיק לה. זה היה כמו הארה, זה היה חזק ממנה, והיא לא היתה יכולה להתווכח עם זה. העיניים שלה נצצו כמו מישהו שמספר על התאהבות או על לידה. היא באה מהסמינר ואמרה: 'אני דוסית, חבר'ה. אתם תבואו בעקבותי'".
מכריה האחרים של אלונה לא התפלאו כששמעו שהיא חזרה בתשובה. מאז ומעולם, כך הם אומרים, היה בה את החיפוש. "היא תמיד היתה מוקפת מעריצים", אומרת כהן. "אני חושבת שכל מי שקרא לבתו אלונה זה היה בגלל שהוא פספס אותה, אבל ההערצה הזאת לא נתנה לה את התשובה שחיפשה. החזרה בתשובה היתה הדבר הנכון בשבילה". חנוך מוסיפה: "היא היתה עם עיניים פראיות, פתוחות לרווחה, כאלה שמחפשות מענה, והיא קיבלה תשובה טוטאלית".
החבר'ה לא ניסו לשכנע את אלונה לחזור בה, אבל הם ידעו שהדרך שבה בחרה פירושה ניתוק מה'ביחד' היומיומי. היתה החלטה הדדית שלא מנתקים את הקשר, אבל זה לא היה פשוט. בתקופה הראשונה היתה אלונה יורדת מדי שבוע לתל אביב, לבקר את איינשטיין ואת זוגתו, סימה אליהו. גם הוא עלה לירושלים לבקר, ושמר על קשר עם הבנות. אלונה, מספרים החברים ובני המשפחה, ניסתה לא פעם לשכנע אותם שיחזרו בתשובה.
"זה היה קצת נודניקי", מספרת בימר, "כי אנחנו משפחה מאוד חילונית. אבל אחרי שהתחלנו לצחוק על זה, גם היא צחקה, והיה לנו שוב נחמד". לדעתה של חנוך, אלונה פשוט הביעה דאגה: "היא כל הזמן שאלה מה יהיה עלי, ורצתה שאלך בעקבותיה".
במשך השנים הפך הקשר עם חבורת 'לול' לכזה של שמחות הדדיות, ולהבדיל ניחומים. השמחה בכל מפגש כזה היתה גדולה מאוד, ולא היתה קשורה לתדירות המפגשים.
שידוך בתוך החבורה
אלונה התגוררה בחדר שכור בשכונת מטרסדורף בירושלים, בסמוך לאורי ואליה זוהר. בתחילת הדרך התגוררה איתה בתה הצעירה יסמין, שהיתה בגיל בית ספר. שירי היתה אז בצבא. במשך השנים נישאו שתי הבנות לשניים מבניהם של אורי ואליה זוהר. לאחת מהן יש שלושה-עשר ילדים, ולשנייה ארבעה. אלונה שמרה איתן על קשר הדוק.
אלונה למדה תקופה קצרה ב'נווה ירושלים' ואחר-כך, במשך שנים ארוכות, במדרשת 'נתיב בינה' מדרשה לבוגרות צבא ולאקדמאיות חוזרות בתשובה. במקביל עבדה כמזכירה באחת הישיבות.
הרב שמואל דוד מרזל, ראש 'נתיב בינה', מספר: "היא הגיעה אלינו לפני 22 שנה, ואמרה: 'אני רוצה ללמוד'. היא לא פספסה אף שיעור, והיתה כאן עד שבועיים לפני מותה. הלימודים אצלנו הם מאוד מעשיים, ועוסקים בהלכה, ברמב"ם ובנביא. בזכות התמדתה היא היתה ידענית גדולה. היו בה חריפות ופיקחות, היא לא היתה טאטאלע".
הרב מרזל משרטט דמות של אישה אצילית, שלא התכחשה לעבר שלה אלא נבנתה ממנו. היא אמנם לא אהבה להעביר שיחות פומביות על חזרתה בתשובה, ולא אהבה 'להחזיר' בתשובה. אך כשהתבקשה לעשות כן היה לה קשה להתחמק, משום שהרגישה שיש בכך משום השתמטות מדבר חשוב.
"כשפגשתי אותה, לפני 20 שנה, אמרתי לעצמי: 'וואו, אם אישה כזו מפורסמת הגיעה לכאן, כנראה שיש לה פוטנציאל גדול'", אומרת יונה שוויצר, אם הבית ב'נתיב בינה'. במשך השנים הבאות ראתה שוויצר את הפוטנציאל הזה מתממש.
"היא היתה באה ראשונה לכיתה ודואגת שהכל מסודר. היא היתה מכינה שתייה לרבנים, והיתה לה הרבה הכנעה וענווה. היא לא התכחשה לעבר שלה. היא מעולם לא דיברה סרה בחילונים, אבל כאבה את השנים שבהן היתה בלי תורה. נראה לי שמבחינת תורה, היא הגיעה למקסימום שאדם יכול לבקש. היא ידעה המון, ומבחינת היהדות היא מיצתה את עצמה".
גילה יוצא הדופן של אלונה לא הפריעה לה ללמוד עם הבנות הצעירות. היא קיבלה על עצמה את התפקיד של קבלת הבנות החדשות וליוויין, ועשתה זאת במסירות יוצאת דופן.
אסנת ארנפלד הגיעה למדרשה לפני כ-4 שנים, ואלונה קיבלה אותה, כמו שקיבלה את כולן, בסבר פנים יפות ובגישה אמהית, מתוך רצון להקל את המעבר ולתת עצה טובה. ארנפלד מתקשה לדבר: "כל מילה שאומר עליה תקטין את דמותה, לכן אני מגמגמת ככה", היא מסבירה, ובכל זאת מנסה לתת מושג על אלונה שלה ושל בנות המדרשה: "היא ידעה היכן כל בת נמצאת, היא לקחה ללב כל בעיה של כל בת. היא עשתה איתנו עשרות עשרות שיחות נפש. בכל פעם שלבת היה קשה והיא פרצה בבכי, היא ידעה לעודד, לתת מענה". העובדה שאלונה באה מהעולם החילוני פתחה מסילות ללבן של הבנות, וגם אפשרה לה להבין אותן טוב יותר.
"כל בת יכולה לספר לך על צומת מכריע בחיים שבו אלונה עזרה לה. אם זו השאלה אם להמשיך לצאת עם השידוך הזה, אם לדבר עם אמא על נושא כזה או אחר, או אם לעבור דירה. היא תמיד ידעה לדבר עם הבת ולכוון אותה לבחור בטוב. תמיד עם המון אמונה והמון אהבה. היו לה עיניים מלאות אהבה, מבינות, רכות כאלה".
ארנפלד מספרת על המשפט השגור בפיה של אלונה, המשפט שאמרה לבנות לומר כאשר הן נקלעו למשבר: "היא תמיד אמרה לבקש מהקדוש-ברוך-הוא שלא יעזוב אותנו: 'ענייני לעשות את רצונך, ה', אל תעזוב אותי'. היא אמרה את זה המון, 'ענייני לעשות את רצונך'. וחוץ מזה, כל רגע, כל שנייה, היא ציפתה לגאולה. תמיד השיחות איתה הסתיימו ב'שנזכה לגאולה שלמה'".
אבידה גדולה
לפני כמה חודשים חלתה אלונה בסרטן הריאות. במשך חצי שנה היא נעה בין בדיקה אחת לאחרת, והרופאים לא הצליחו לגלות מה השתבש. בסוף הם החליטו שהמחלה היא פסיכולוגית, ונתנו לה כדור נגד דיכאון, כך סיפרו בנותיה למנחמים. מאוחר יותר חזרו בהם הרופאים וזיהו שמדובר בעצם בסרטן.
דבר מחלתה לא היה ידוע לכולם. "בשיחה האחרונה של בעלי איתה, הוא זיהה שקולה שבור", מספרת רינה ברוקמן, חברה קרובה, "אבל היא לא אמרה דבר. קבענו איתה שנבקר אותה אחרי חנוכה, והגענו לשבעה".
בנותיה של אלונה טיפלו בה בבית. "הן עשו לה בית חולים בבית וטיפלו בה במסירות רבה", אומרת מיבר. "כששאלנו אותן מאיפה היה להן כוח, הן אמרו שהיא נתנה להן את הכוח, והתנהגה בגבורה רבה מאוד". גם הרב מרזל מספר שהיא אמרה כל הזמן שהיא בסדר, ושלא צריך לדאוג לה. כשהיא היתה יוצאת מטיפול בבית חולים, היא מיד חזרה ללמוד, כשבפיה האמרה הקבועה: "הכל טוב".
בו' בטבת, לפני ארבעה שבועות, הלכה אלונה איינשטיין לעולמה. "שאלתי את הבנות: 'למה לא אמרתן לי, למה לא נתתן להיפרד?'" מספרת ליהי חנוך. הבנות השיבו שאמן אמרה להן כל הזמן שהמצב הזה הוא זמני בלבד, ושהיא תירפא. "הן האמינו", אומרת חנוך בצער. "זו אבדה גדולה, גדולה גדולה", אומרות בנות המדרשה, ומתקשות לעכל את העובדה שדמותה כבר לא עמן.
ריקה כהן, חברת הילדות שלה חותמת: "היא היתה אחרת מכולם פה, ואני בטוחה שהיא זוכה לגן עדן. מאוד מגיע לה".
ofralax@walla.co.il