לאחר משפט דרייפוס התעוררה שערוריה בצרפת. רבים טענו שהמשפט היה מבוים ושקרי. תומכי דרייפוס דרשו משפט חוזר וצודק, ואילו מתנגדי דרייפוס טענו כי המשפט הראשון היה צודק, וגם אם לא יש לשמור על כבוד הצבא ואין מקום למשפט חוזר. שהרי, כפי שהתבטא אחד הקצינים "מה זה משנה אם היהודי הזה [דרייפוס] יישאר באי השדים?"
אז קם סופר צרפתי ידוע - אמיל זולא - וכתב מכתב שהיכה גלים, תחת הכותרת "אני מאשים". לא היה זה קל. כשמדובר במשפט ריגול וסיכון בטחון המדינה קשה מאוד להתייצב לימינו של מי שהורשע ע"י שלטון החוק של הרפובליקה. מכתבו עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. בעקבות התערבותו בפרשה איבד רבים מקוראיו, אולם הוא נכנס למצב זה ביודעין. להלן כמה ציטוטים מדבריו : אני מאשים את גנרל ... כי היו בידו ראיות ברורות לצדקתו של דרייפוס והוא העלימן בזדון מתוך כוונה פוליטית וכדי להציל מחרפה את המטה הכללי אני מאשים את גנרל... כי ערכו חקירה כוזבת חקירה משוחדת עד לזוועה אני מאשים את לשכות השרים כי ניהלו בעיתונות תעמולה מבזה כדי להוליך שולל את דעת הקהל ולחפות על חטאם.
אני מאשים גם את בית הדין הצבאי הראשון כי עבר על החוק...ואני מאשים את בית הדין הצבאי השני כי חיפה על עבירה זו לפי פקודה מגבוה, ואף הוא סילף משפט
בהעלותי את האשמות הללו ברור לי כי חלים עלי הסעיפים של חוק העיתונות בעוון הוצאת דיבה. אני יוצא ברצון לקראת הסכנה.
באשר לאנשים שאני מאשימם איני מכיר אותם, מעודי לא ראיתי אותם, ואין בלבי עליהם לא טינה ולא שנאה. אין הם בעיני אלא רוחות זדון ורעה חברתית. ואשר אני עושה אינו אלא מעשה מהפכני שכוונתו לזרז את צמיחת האמת והצדק "
היה זה גוי, שהמוסר האנושי לא נתן לו מנוח, והיה מוכן לסכן את מעמדו כסופר ושמו הטוב, לסכן את חרותו ואף את חייו (יש הטוענים ששונאיו גרמו למותו מחנק) ובלבד שיהיה נאמן למצפונו. הוא נכנס לרשימה ההיסטורית של אנשי הצדק והאומץ. במלאת מאה שנה למכתב ההוא אמר עליו נשיא צרפת: "בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו, ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשרות האמת."
לא הייתי מייגע את הקורא בהיסטוריה, אלמלא שאני חש בהעדרו של מי שיקח את התפקיד הקשה של האיש ההולך נגד הזרם. הקורא תיגר נגד המערכות המזוייפות של חוק כביכול וצדק כביכול, וטובת המדינה כביכול, ההולכות והורסות את העם והארץ, בחורבן גוש קטיף, צפון השומרון ועמונה. זו מערכת ששופט כותב פסק דין על סמך הצצה באתר אינטרנט, וראשי מערכת הביטחון מסוגלים לבוא עם "עדויות" לממשלה שיצדיקו ריצוץ גלגלות שבירת גפיים ומכות רצח הנעשות בילדים. זו מערכת המדהירה סוסים על אזרחים וחברי-כנסת העומדים ואינם מרימים יד. זו מערכת שילדות בנות 14 מוחזקות במעצר ארוך על "עברות אידיאולוגיות", אם נעצרת ומופרדת מתינוקה היונק, ועוד כהנה וכהנה עוולות הזועקות לשמים.
חסר לי מאוד איש - או קבוצת אנשים - מתוך המערכת, כמו הסופר אמיל זולא הידוע והמפורסם, מי שמילתו נשמעת דוקא מחמת היותו חלק מהממסד. אין לזלזל בערכה של מחאה מעין זו הבאה מכל אדם, ביחוד לא בתקופה של דורסנות משפטית-פוליטית-תקשרתית. אבל הגורמים ה"מסומנים" מתוך קהל הפרופסורים הרבנים והסופרים שכבר התבטאו ועוד עתידים להתבטא - לא ישפיעו ולא יזעזעו את דעת הקהל. הם הרי "מזוהים עם הימין". דוקא מתוך מערכת המשפט הצבא או המשטרה - בהווה או בעבר - יקום האיש שיזעק את זעקת האמת והצדק, תוך שהוא יודע שיש לה מחיר זמני, אך תהילת עולמים בצדה.
עוד לא מאוחר. יש עדיין הזדמנות לשופט, לפרקליט, למרצה למשפטים, לגנרל, לקצין משטרה או לסופר ומשורר לקום ולקרוא בקול גדול "אני מאשים".
לשתיקה בזמן כזה עלולה להיות תוצאה חמורה : לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר (איכה א) "היו שריה כאילים לא מצאו מרעה" מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" (שבת קיט).
אז קם סופר צרפתי ידוע - אמיל זולא - וכתב מכתב שהיכה גלים, תחת הכותרת "אני מאשים". לא היה זה קל. כשמדובר במשפט ריגול וסיכון בטחון המדינה קשה מאוד להתייצב לימינו של מי שהורשע ע"י שלטון החוק של הרפובליקה. מכתבו עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. בעקבות התערבותו בפרשה איבד רבים מקוראיו, אולם הוא נכנס למצב זה ביודעין. להלן כמה ציטוטים מדבריו : אני מאשים את גנרל ... כי היו בידו ראיות ברורות לצדקתו של דרייפוס והוא העלימן בזדון מתוך כוונה פוליטית וכדי להציל מחרפה את המטה הכללי אני מאשים את גנרל... כי ערכו חקירה כוזבת חקירה משוחדת עד לזוועה אני מאשים את לשכות השרים כי ניהלו בעיתונות תעמולה מבזה כדי להוליך שולל את דעת הקהל ולחפות על חטאם.
אני מאשים גם את בית הדין הצבאי הראשון כי עבר על החוק...ואני מאשים את בית הדין הצבאי השני כי חיפה על עבירה זו לפי פקודה מגבוה, ואף הוא סילף משפט
בהעלותי את האשמות הללו ברור לי כי חלים עלי הסעיפים של חוק העיתונות בעוון הוצאת דיבה. אני יוצא ברצון לקראת הסכנה.
באשר לאנשים שאני מאשימם איני מכיר אותם, מעודי לא ראיתי אותם, ואין בלבי עליהם לא טינה ולא שנאה. אין הם בעיני אלא רוחות זדון ורעה חברתית. ואשר אני עושה אינו אלא מעשה מהפכני שכוונתו לזרז את צמיחת האמת והצדק "
היה זה גוי, שהמוסר האנושי לא נתן לו מנוח, והיה מוכן לסכן את מעמדו כסופר ושמו הטוב, לסכן את חרותו ואף את חייו (יש הטוענים ששונאיו גרמו למותו מחנק) ובלבד שיהיה נאמן למצפונו. הוא נכנס לרשימה ההיסטורית של אנשי הצדק והאומץ. במלאת מאה שנה למכתב ההוא אמר עליו נשיא צרפת: "בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו, ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשרות האמת."
לא הייתי מייגע את הקורא בהיסטוריה, אלמלא שאני חש בהעדרו של מי שיקח את התפקיד הקשה של האיש ההולך נגד הזרם. הקורא תיגר נגד המערכות המזוייפות של חוק כביכול וצדק כביכול, וטובת המדינה כביכול, ההולכות והורסות את העם והארץ, בחורבן גוש קטיף, צפון השומרון ועמונה. זו מערכת ששופט כותב פסק דין על סמך הצצה באתר אינטרנט, וראשי מערכת הביטחון מסוגלים לבוא עם "עדויות" לממשלה שיצדיקו ריצוץ גלגלות שבירת גפיים ומכות רצח הנעשות בילדים. זו מערכת המדהירה סוסים על אזרחים וחברי-כנסת העומדים ואינם מרימים יד. זו מערכת שילדות בנות 14 מוחזקות במעצר ארוך על "עברות אידיאולוגיות", אם נעצרת ומופרדת מתינוקה היונק, ועוד כהנה וכהנה עוולות הזועקות לשמים.
חסר לי מאוד איש - או קבוצת אנשים - מתוך המערכת, כמו הסופר אמיל זולא הידוע והמפורסם, מי שמילתו נשמעת דוקא מחמת היותו חלק מהממסד. אין לזלזל בערכה של מחאה מעין זו הבאה מכל אדם, ביחוד לא בתקופה של דורסנות משפטית-פוליטית-תקשרתית. אבל הגורמים ה"מסומנים" מתוך קהל הפרופסורים הרבנים והסופרים שכבר התבטאו ועוד עתידים להתבטא - לא ישפיעו ולא יזעזעו את דעת הקהל. הם הרי "מזוהים עם הימין". דוקא מתוך מערכת המשפט הצבא או המשטרה - בהווה או בעבר - יקום האיש שיזעק את זעקת האמת והצדק, תוך שהוא יודע שיש לה מחיר זמני, אך תהילת עולמים בצדה.
עוד לא מאוחר. יש עדיין הזדמנות לשופט, לפרקליט, למרצה למשפטים, לגנרל, לקצין משטרה או לסופר ומשורר לקום ולקרוא בקול גדול "אני מאשים".
לשתיקה בזמן כזה עלולה להיות תוצאה חמורה : לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר (איכה א) "היו שריה כאילים לא מצאו מרעה" מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" (שבת קיט).