ביום ג' השבוע הקרינו סטודנטיות לקולנוע את סרטי הגמר שלהן במכללת 'אורות ישראל' באלקנה. הסרטים נעשו במסגרת הלימודים לתואר ראשון בחוג לתקשורת וקולנוע. זהו המחזור הראשון שמציג סרטי גמר, והתוצאות הפתיעו לטובה.
שני הסרטים עסקו בנושא הזוגיות. הסרט הראשון, 'תיקון חצות', מספר על נעם וענת, זוג דתי צעיר במשבר נישואין. הוא לומד למבחני רבנות בישיבה והיא לומדת איפור, ונאלצת לטפל גם בכל עבודות הבית ובילד. בשיאו של המשבר מגיע קבצן, שאותו מגלם עדי רן, ובאמצעות כישוף פלאי גורם להם להתחלף זו בגופו של זה, מה שיוצר סיטואציות משעשעות המאלצות את השניים להבין טוב יותר האחד את השני. העשייה מקצועית ומושקעת, סצנות החוץ הליליות מצולמות באופן מעורר התפעלות וניכר כי העבודה הרבה שהושקעה בסרט חסכה מחלות ילדות רבות של סרטי ביכורים.
תמר אפרתי מקדומים, שהיתה שותפה לתסריט ולבימוי, אומרת: "רצינו להראות שהכול נמצא בתוכנו, הצד הנשי וגם הצד הגברי, ומעבר לזה חשוב היה לנו להראות את היכולת ליצור תיקון על-ידי ראיית העולם של האחר".
הסרט השני, 'שינויי מזג האוויר', מספר על חירות שנפרדה מאפי, חבר חפיפניק עם כיפת גרוש, ויוצאת לפגישה עם דוד, שהגרביים הלבנות המציצות מבעד לסנדלים מסגירות את היותו בחור ישיבה 'דוס' ושמרני למדי. אפי, החבר הקודם, מגיע לפגישה והעניינים הולכים ומסתבכים. בסרט לא חסרות גם בדיחות פנימיות : "על מה כבר בחורה שלומדת קולנוע יכולה לעשות סרט?" מקניט דוד את חירות, "על בישול?".
חירות מפסידה את אפי וגם את דוד, אך לומדת שלא למדוד אנשים לפי תבניות קבועות מראש. הסרט מלווה בקריינות אישית של הגיבורה, שממקדת את תשומת הלב בראיית העולם שלה. מאחורי הקלעים ניתן לספר שהשחקנים החילוניים עשו שיעורי בית כדי להכיר את העולם הדתי.
"זו היצירה הראשונה שלי", אומרת עינב אסייג, הבמאית שהיא אגב כבר אמא. "'אורות' נתנו לי הזדמנות שלא הייתי מקבלת במקום אחר. הקבוצה הקטנה מאפשרת לכל אחת להתבטא".
כרגיל בבתי ספר דתיים, עמדה גם שאלת הגבולות, ודיונים בשאלות כמו אם לאפשר נגיעה הפכו לדיון רב משתתפים. חלק מהסטודנטיות מעידות כי לולא האפשרות ללמוד במסגרת דתית נפרדת, לא היו מגיעות ליצירת סרט.
"הסרטים בהחלט עוסקים בתכנים שקרובים לעולמן של הסטודנטיות", אומרת ד"ר דבורי הנדלר, מרכזת המגמה. "יש כאן יצירה נשית ואמונית שלא באה ממקום של שליחות דידקטית, אלא מתוך עולם פנימי שממנו הסטודנטיות מתבוננות על עצמן".
את הצד המעשי של הפקת הסרטים ליווה מולי קימל, בוגר 'מעלה' ובעל ניסיון עשיר בהוראה. "אני סבור שעלינו לעשות סרטים על עצמנו. זה אמיתי יותר וזה גם נכון יותר. עדיין חסרה תרבות שלנו. הנהירה לסרט 'אושפיזין' מעידה על הרעב לתרבות מהסוג הזה.
"אם לא ניתן את התשובה, אנשים יסתפקו בערוצי הטלוויזיה, על המגרעות שבהם. בעיני, יצירות הקולנוע הללו הן הרחבה של המושג 'תורה'. אלו הן יצירות שמציגות עולם אחר, עולם שאינו חף מבעיות אך התשובות אליהן מגיעות מתוך חשיבה של אמונה ותורה".
שני הסרטים עסקו בנושא הזוגיות. הסרט הראשון, 'תיקון חצות', מספר על נעם וענת, זוג דתי צעיר במשבר נישואין. הוא לומד למבחני רבנות בישיבה והיא לומדת איפור, ונאלצת לטפל גם בכל עבודות הבית ובילד. בשיאו של המשבר מגיע קבצן, שאותו מגלם עדי רן, ובאמצעות כישוף פלאי גורם להם להתחלף זו בגופו של זה, מה שיוצר סיטואציות משעשעות המאלצות את השניים להבין טוב יותר האחד את השני. העשייה מקצועית ומושקעת, סצנות החוץ הליליות מצולמות באופן מעורר התפעלות וניכר כי העבודה הרבה שהושקעה בסרט חסכה מחלות ילדות רבות של סרטי ביכורים.
תמר אפרתי מקדומים, שהיתה שותפה לתסריט ולבימוי, אומרת: "רצינו להראות שהכול נמצא בתוכנו, הצד הנשי וגם הצד הגברי, ומעבר לזה חשוב היה לנו להראות את היכולת ליצור תיקון על-ידי ראיית העולם של האחר".
הסרט השני, 'שינויי מזג האוויר', מספר על חירות שנפרדה מאפי, חבר חפיפניק עם כיפת גרוש, ויוצאת לפגישה עם דוד, שהגרביים הלבנות המציצות מבעד לסנדלים מסגירות את היותו בחור ישיבה 'דוס' ושמרני למדי. אפי, החבר הקודם, מגיע לפגישה והעניינים הולכים ומסתבכים. בסרט לא חסרות גם בדיחות פנימיות : "על מה כבר בחורה שלומדת קולנוע יכולה לעשות סרט?" מקניט דוד את חירות, "על בישול?".
חירות מפסידה את אפי וגם את דוד, אך לומדת שלא למדוד אנשים לפי תבניות קבועות מראש. הסרט מלווה בקריינות אישית של הגיבורה, שממקדת את תשומת הלב בראיית העולם שלה. מאחורי הקלעים ניתן לספר שהשחקנים החילוניים עשו שיעורי בית כדי להכיר את העולם הדתי.
"זו היצירה הראשונה שלי", אומרת עינב אסייג, הבמאית שהיא אגב כבר אמא. "'אורות' נתנו לי הזדמנות שלא הייתי מקבלת במקום אחר. הקבוצה הקטנה מאפשרת לכל אחת להתבטא".
כרגיל בבתי ספר דתיים, עמדה גם שאלת הגבולות, ודיונים בשאלות כמו אם לאפשר נגיעה הפכו לדיון רב משתתפים. חלק מהסטודנטיות מעידות כי לולא האפשרות ללמוד במסגרת דתית נפרדת, לא היו מגיעות ליצירת סרט.
"הסרטים בהחלט עוסקים בתכנים שקרובים לעולמן של הסטודנטיות", אומרת ד"ר דבורי הנדלר, מרכזת המגמה. "יש כאן יצירה נשית ואמונית שלא באה ממקום של שליחות דידקטית, אלא מתוך עולם פנימי שממנו הסטודנטיות מתבוננות על עצמן".
את הצד המעשי של הפקת הסרטים ליווה מולי קימל, בוגר 'מעלה' ובעל ניסיון עשיר בהוראה. "אני סבור שעלינו לעשות סרטים על עצמנו. זה אמיתי יותר וזה גם נכון יותר. עדיין חסרה תרבות שלנו. הנהירה לסרט 'אושפיזין' מעידה על הרעב לתרבות מהסוג הזה.
"אם לא ניתן את התשובה, אנשים יסתפקו בערוצי הטלוויזיה, על המגרעות שבהם. בעיני, יצירות הקולנוע הללו הן הרחבה של המושג 'תורה'. אלו הן יצירות שמציגות עולם אחר, עולם שאינו חף מבעיות אך התשובות אליהן מגיעות מתוך חשיבה של אמונה ותורה".