מרים טרטנר נטשה את עיסוקה כעורכת דין מצליחה, לטובת גידול שמונת ילדיה. במהלך השנים למדה תיאטרון וכתיבה יוצרת, והקימה תיאטרון לנשים: 'הווייבערס' (נשים באידיש, ר"ג). טרטנר מאמינה ביכולתה של כל אישה להגשים את עצמה, ובימים אלו היא יוצאת בהצגה חדשה ומרגשת: 'שבעים פנים לאמא'.
"עסקתי בעריכת דין בתחום האזרחי. טיפלתי בעריכת צוואות, תביעות בנושאי ממונות ובוררות בנושאים כספיים. כשחזרתי הביתה, לאחר יום עבודה מתיש, טיפלתי בילדיי ובצורכי הבית. בשעות הלילה המאוחרות, באפיסת כוחות, למדתי את התיקים לדיונים שנערכו למחרת. עם השנים, הקסם של הקריירה החל להתפוגג. ככל שנולדו הילדים, חשתי באחריות הכבדה המוטלת עליי כהורה, וניסיתי לברר עם עצמי מהי הדרך הטובה ביותר למשפחתי ולי. היה לי ברור שאין הצדקה שאוותר על חוויית גידול ילדיי"מרים טרטנר (50) נשואה לד"ר עקיבא טרטנר, רופא עור בכיר בבית-החולים בילינסון. טרטנר עבדה במשך 15 שנה כעורכת דין עצמאית.
"באחד הימים חזרתי הביתה לאחר טיפול בחוזה מסובך ומורכב. היה זה ערב בדיקת חמץ. השעה הייתה קרובה לחצות", נזכרת טרטנר בימים בהם שילבה בין עיסוקה האינטנסיבי כעורכת דין ובין גידול ילדיה. "נכנסתי הביתה, וראיתי את ילדיי, שחיכו לאמם במשך שעות, ישנים על הספה בסלון. לבסוף בעלי ואני עשינו לבדנו את בדיקת החמץ. מקרה זה העלה בי את הצורך לבירור אישי".
איך שילבת בין טיפול במשפחה ברוכת ילדים לבין מקצוע כל כך דורש?
"עסקתי בעריכת דין בתחום האזרחי. טיפלתי בעריכת צוואות, תביעות בנושאי ממונות ובוררות בנושאים כספיים. השקעתי את כל מרצי למען הצלחת לקוחותיי. עבדתי במסירות. מצאתי את עצמי מתניידת בין בתי-המשפט ומנהלת מאבקים. כשחזרתי הביתה, לאחר יום עבודה מתיש, טיפלתי בילדיי ובצורכי הבית. בשעות הלילה המאוחרות, באפיסת כוחות, למדתי את התיקים לדיונים שנערכו למחרת.
"עם השנים, הקסם של הקריירה החל להתפוגג. לא ראיתי שום אידיאל במקצוע. חשתי אבסורד שילדיי הגיעו הביתה מיום הלימודים והיו לבדם במשך שעות, כאשר אני טרודה במקצוע שהפך עבורי לטפל ונטול אידיאלים. ככל שנולדו הילדים, חשתי באחריות הכבדה המוטלת עליי כהורה, וניסיתי לברר עם עצמי מהי הדרך הטובה ביותר למשפחתי ולי. היה לי ברור שאין הצדקה שאוותר על חוויית גידול ילדיי. בתמיכתו של בעלי, הגעתי להחלטה שעליי לעזוב את עיסוקי כעורכת דין ולהשקיע את כל מרצי בדבר החשוב באמת – משפחתי".
הפכת לאמא במשרה מלאה?
"אכן, התכנסתי לתוך ביתי. תליתי את רישיון עריכת הדין בחדר המשפחה מתוך אמירה ברורה".
ומהי האמירה?
"היה ונגמר. תם עידן בחיי, ומתחיל עידן חדש. מקצוע עריכת הדין התאים לי לתקופה מסוימת, אבל אני עוזבת אותו בהקלה, ללא תחושת החמצה, ופותחת דף חדש. הייתי שלמה עם עצמי. הסרתי את הגלימה מעליי, ותליתי אותה בארון בשמחה רבה".
המקצוע: אמא וסטודנטית לתיאטרון
טרטנר מתארת בהתלהבות כיצד היא נשאבה מיד לעשייה האימהית. "סוף סוף הייתי בבית בשביל הילדים. הכנתי ארוחות צהריים בריאות ומזינות. סיפרתי להם סיפורים ברוגע. הייתי מאושרת. התפניתי לעיסוקים שאהבתי. תפרתי, כתבתי סיפורים, חיברתי שירים וערכתי מסיבות ימי הולדת לילדים. עשיתי מהאימהות מקצוע".
את מתארת מציאות אידיאלית מבחינתך.
"בהחלט. הייתי בשבילם עם המון שמחה. יכול להיות שבעקבות 15 השנים בהן התמודדתי עם המתח המתמיד בין הורות למקצוע תובעני כמו עריכת דין, הייתי יותר שלמה עם עצמי. ידעתי להעריך עשרת מונים כל רגע ורגע עם ילדיי".
השקעת את כולך למען ביתך, ומה עם עצמך?
"יום בשבוע עליתי לירושלים ולמדתי במדרשת הרובע. כשהילדים גדלו, התחלתי בלימודי תיאטרון, דרמה ותיאטרון בובות ברמת אביב. בד בבד למדתי כתיבה יוצרת בסמינר הקיבוצים, אצל המשוררת והמחזאית אלישבע גרינבוים".
בעצם התחלת בלימוד מקצוע חדש.
"אני מאמינה שאין לחשוש מהתחלות חדשות. יש לנצל כל הזדמנות לצמיחה אישית. לדעתי, כל אישה יכולה לעשות סדר בחייה. כל אישה מסוגלת למצוא דרך חדשה או אפיק מיוחד בחייה שיגרמו לה תחושת ערך וסיפוק. כל אישה היא כל כך מגוונת ומלאת יכולות יצירה, והיא רק צריכה אומץ להוציא אותם החוצה. תמיד חלמתי על תיאטרון, אבל רק באותה נקודה בחיי העזתי להתחיל בלימודי התיאטרון באופן רציני".
כיצד הסתדרת, בתור דתייה יחידה, בלימודי התיאטרון?
"אני הגעתי ללימודי המשחק בתור אישה בשלה ומעוצבת. באותה עת הייתי מועצמת מההישגים המשפחתיים שלי. הייתי עם עולם ערכי מוגדר מאוד, ולא חשתי בשום נקודה בעיה עם כך שאני הדתייה היחידה. הגשתי עבודות עם תכנים דתיים. רות המואביה, רחל העקרה, חנה ושבעת בניה. הגשתי המון תרגילים, כתבתי מחזות, הופעתי. אותן תכונות ששירתו אותי בעריכת דין סייעו לי בתיאטרון. למשל רהיטות, עין חודרת, רגישות לאיתור מציאות ועמידה מול קהל".
יחד עם זאת, מציינת טרטנר את ההבדל המשמעותי עבורה בין עולם המשפט לעולם התיאטרון. "בעוד שכעורכת דין פעלתי על בסיס חוקים ברורים והייתי כבולה לפעול על פיהם, בעולם התיאטרון יכולתי ליצור ולהביע את מה שעל לבי בחופשיות. ריחפתי, דמיינתי והבאתי את הכישרונות שלי לידי ביטוי. בלימוד התיאטרון נפתח בפניי עולם מלא תוכן ועניין, ששאב אותי לתוכו. רמת הלימודים היתה גבוהה, וחשתי סיפוק אדיר".
נשים לבמה!
עם סיום לימודי התיאטרון חשה טרטנר שהיא ניצבת בפני פרשת דרכים נוספת בחייה, ושעליה להחליט כיצד תנהג עם הידע שרכשה. "כאשר סיימתי את לימודיי, הרגשתי מלאה והתפללתי לה' שיכוון את דרכי. 'אני מרגישה מוכנה. תחליט אתה, ריבונו של עולם, מה טוב בשבילי'. בעמקי לבי שאפתי לשבת מול נשים ולעשות סדנאות להעצמה אישית באמצעות התיאטרון.
"באותה עת פגשה אותי עובדת המועצה רינה קצב, שסיפרה לי על תקציב המיועד להקמת תיאטרון נשים בקדומים. היא שאלה אותי אם אני מוכנה לקבל על עצמי את הפרויקט. בו במקום עניתי לה תשובה חיובית. הרגשתי כיצד ה' ענה לתפילתי".
עוד באותו שבוע בו פורסם בקדומים כי יוקם תיאטרון, נרשמו כ-15 נשים, והפרויקט יצא לדרך.
מדוע החלטת לקרוא לתיאטרון שהקמת דווקא בשם 'וייבערס'?
"התפללתי על זה. ביקשתי מה' שייתן לי שם קולע. חיפשתי מילה חמודה, משעשעת, ופתאום זה נחת לי: וייבערס. זה מצטלצל בהומור. זה נשמע כאילו מדובר בקבוצת נשים, וייבערס, שבוחשות בקדירה ורוקחות לציבור תבשילים טעימים. זה שם עם קריצת עין יהודית".
כששואלים את טרטנר על השחקניות שלה בתיאטרון, היא משיבה בגאווה: "נרשמו נשים מוכשרות ויצירתיות מאוד, שנענו לאתגר להגשים חלום וללמוד לשחק. הנשים הן מכל גוני המגזר הדתי, ומחתך גילאים רחב. בתחילה הן לא הכירו זו את זו, אבל אט אט נוצרו ביניהן יחסי קירבה וכבוד הדדי. מדובר בנשים רציניות ומקצועניות". מדי יום חמישי, במשך שלוש שעות, הן לומדות על-ידי מורתם, טרטנר, את שפת התיאטרון ומתרגלות ריקוד, תנועה, משחק, כתיבה ושירה.
מה מביא נשים לשחק בתיאטרון?
"היתה להן אמונה באיזה כישרון חבוי. הן השתוקקו לממש את חלומן, ולהציג. אני מאמינה שלנשים רבות יש חלום להציג, להיות במרכז, לקבל פידבק. התיאטרון הוא כלי להביא את כשרונן לידי ביטוי. יש לנו, לדוגמה, שחקנית שהיא עולה חדשה מברית המועצות. כשהיא התחילה לשחק היה לה אוצר מילים דל, אבל היא מוכשרת מאוד והתגלתה כאחת השחקניות המובילות. התיאטרון מהווה עבורה הזדמנות נדירה לבטא את כישרונותיה. בכל פעם שהיא מגיעה לחזרות, היא אומרת לנו: 'איזה עם יפה יש לנו. אתם המשפחה שלי'. המקרה שלה הוא בדיוק מה שנלמד מעולם התיאטרון: הכל מסכות".
הכל מסכות?
"אין לשפוט רק על-פי מה שנראה כלפי חוץ. לאדם יש יכולות חבויות ששואפות לפרוץ ולבוא לידי ביטוי. ברגע שיש לאדם ביטחון שמאמינים בו ושיקבלו אותו, הוא יעז להיפתח ולהתגלות".
"יש לנו תרבות משלנו"
"אחת ממטרותיו של תיאטרון הווייבערס היא שיהיה למגזר שלנו סוף סוף ביטוי על הבמה. לא רק הצגות של שייקספיר, חנוך לוין או דויד גרוסמן, אלא תיאטרון שידבר לכל אחד ואחד מאיתנו בשפה שלנו. תיאטרון שמדבר על-פי עולם הערכים שלנו, על-פי האמונה שלנו. חשתי שלמגזר הדתי-לאומי אין ביטוי אמיתי על הבמה, וקיוויתי לחולל שינוי. לכתוב על עצמנו מתוך עצמנו"לאחר שהשחקניות למדו ותרגלו את שפת התיאטרון במשך שלוש שנים, הן הרגישו מספיק בשלות לצאת בהצגה לציבור הרחב. הוחלט ביניהן לעסוק בנושא הקרוב ללב כל אישה – האימהות, ולהקיף את הנושא מהיבטיו השונים.
"הבאנו לקבוצה סיפורים רבים, מתקופות שונות", מסבירה טרטנר את תהליך בניית ההצגה. "כל אחת הביאה סיפורים מתוך עולמה ומניסיונה כאם וכבת. מכל הסיפורים הללו בחרנו תשעה מונולוגים שנונים ואינטליגנטיים, המדברים בשפה שלנו".
למה את מתכוונת?
"אחת ממטרותיו של תיאטרון הווייבערס היא שיהיה למגזר שלנו סוף סוף ביטוי על הבמה. לא רק הצגות של שייקספיר, חנוך לוין או דויד גרוסמן, אלא תיאטרון שידבר לכל אחד ואחד מאיתנו בשפה שלנו. תיאטרון שמדבר על-פי עולם הערכים שלנו, על-פי האמונה שלנו. חשתי שלמגזר הדתי-לאומי אין ביטוי אמיתי על הבמה, וקיוויתי לחולל שינוי. לכתוב על עצמנו מתוך עצמנו".
זה כל כך חשוב בעינייך?
"בהחלט. יש לנו גם תרבות משלנו, שפה משלנו, אמונה משלנו, הומור משלנו. זה בסך הכל לגיטימי מאוד לתת ביטוי לעולם שלנו וליצור תרבות משלנו. ההצגה נכתבה מתוך עין אוהבת ולא סטריאוטיפית. ברוך ה', ההצגה 'שבעים פנים לאמא' סוחפת ומרגשת. אף אישה לא נשארת אדישה מול התכנים".
תוכלי לאפיין את המונולוגים בהצגה?
"מרבית המונולוגים משעשעים, מצחיקים ומרגשים. יש סיטואציות המוכרות לכולנו, וכשהן על הבמה זה מאפשר לנו אפילו לצחוק על עצמנו. אך יש פן נוסף בהורות שבא לידי ביטוי בהצגה, והוא העצב. כמו עקרות, נטישה ובדידות".
בדידות?
"הבדידות של אמא מבוגרת המרותקת לכיסא גלגלים, שבלילות שבת יושבת עם הסייעת הפיליפינית שלה, ומצפה שבנה היחיד יואיל להתפנות מעיסוקיו ולבקר אצלה".
האם יש התעסקות בהצגה בנושא השכול?
"האמת היא שמלכתחילה לא רצינו להביא סיפור על אמא שכולה, ולכן לא הכנסנו שום מונולוג בעניין. אך למרבה הצער, הקב"ה הפך את אחת השחקניות שלנו, מרים זולדן היקרה, לאם שכולה. בנה עידו זולדן הי"ד נרצח לפני מספר חודשים בפיגוע ירי. מאז הרצח היא לא מציגה, וההיעדר שלה, מתוך השכול, הפך את התיאטרון שלנו, המייצג את המגזר, לעוד יותר אותנטי" .
עד היום צפו בהצגה יותר מאלף נשים, "ועוד היד נטויה", מדגישה מרים. "אנחנו רוצים להגיע לכל יישוב ויישוב, בכל רחבי המדינה".
עטרה, תושבת קדומים, צפתה בהצגה ויצאה מוקסמת.
איך ההצגה בעינייך?
"התפעלתי מאוד. ראיתי את נשות קדומים מציגות באופן מקצועי וזורם. כמו כן, התחברתי כאמא למסר שמלווה את ההצגה: 'שבעים פנים לאמא'. כל אחת וסיפור חייה. כל אחת וההתמודדות שלה. כל אחת והדרך שלה לחוות את ההורות".
איזו סצנה בהצגה ריגשה אותך במיוחד?
"יש סצנה המתארת התמודדות של אישה הנשואה שמונה שנים אך היא עדיין חשוכת ילדים. במונולוג מרגש עד דמעות היא מספרת על העובר עליה בחיי היומיום ובחגים. אין אחת בקהל שלא דמעה באותו תיאור אנושי כואב".
סצנה מרגשת נוספת בהצגה מתארת ילדה קטנה המתייתמת מאמה בגיל צעיר ומתמודדת עם נישואי אביה לאישה אחרת. את הקטע הנדון משחקת טובה קלר, רכזת מגמת לימודי ארץ ישראל באולפנת להב"ה ושחקנית ותיקה בתיאטרון הווייבערס.
טובה מסבירה שהמונולוג אותו היא מציגה הוא סיפורה האישי. "זהו סיפור חיי האותנטי. החלטתי להיחשף איתו, כי הבנתי שכשעוסקים בנושא האימהות יש להתמודד גם עם ההיעדר, עם היתמות. בהצגה אני ילדה קטנה המשחזרת את תהליך היתמות, והקהל לא נשאר אדיש".
פריקית של רבי נחמן מברסלב
בין שאר עיסוקיה לומדת מרים טרטנר באופן קבוע ומעמיק את תורתו של רבי נחמן מברסלב. "אני פריקית של רבי נחמן", היא מציינת בחשיבות. "אני לומדת מדי שבוע בשיעורו של הרב נתן כהן את משנתו של רבי נחמן, ומתפעלת כל פעם מחדש מחוכמתו. תורתו היא המודעות העצמית הנכונה ביותר. זה ממש מדהים. גם מה שלמדתי בתורות החילוניות, כשלמדתי דרמה, שירה ואפילו תיאטרון – מצאתי בתורתו".
מה מצאת?
"רבי נחמן מלמד אותנו שכל העולם הזה הוא בגדר אחיזת עיניים, וכל הרגשות שלנו ביחס למציאות הם בדמיוננו. בנוסף הוא אומר שצריך להיות בשמחה תמיד".
בדרך לראיון שקיימנו, העלתה טרטנר לרכבה נוסע חסיד ברסלב. השיחה עמו התגלגלה, כשלפתע הנוסע פנה אליה בבקשה רצינית להכיר לו מישהי למטרת נישואין. "ברגע הראשון לא האמנתי למשמע אוזניי. שאלתי את עצמי איך תמיד אני נתקלת בהרפתקאות, והרי אני לא מכירה אותו בכלל. מהיכן אני אמצא בחורה להכיר לו", מתארת מרים בדרמטיות את שאירע. "הנוסע הודיע לי שאם ה' זימן אותו כנוסע דווקא ברכבי זה, סימן ואות משמיים שיש לי בחורה להכיר לו. מתוך תחושת שליחות נברתי בזיכרוני שוב ושוב, כשלפתע נזכרתי בבת משפחה רווקה שנראתה לי מתאימה עבורו, ומיד ערכתי סידרת טלפונים כדי לנסות להפגיש ביניהם. כל אותה עת צהל הנוסע וקרא בהתפעלות: 'ישתבח שמו לעד! ישתבח שמו לעד!'".
מרים עוצרת לרגע את שטף דיבורה ומיד ממשיכה: "ממקרה כזה ניתן לעשות מונולוג מצוין. אני הולכת לכתוב ולעבד אותו לתיאטרון. יש בו כל התבלינים של הומור. ובכלל, זה ממש מההווי שלנו. לא נמצא סיטואציות כאלו בקאמרי או בהבימה. אלו סיפורים שצומחים בחצר הפרטית שלנו, ולכן הם כל כך מיוחדים".