לאחרונה הושקה ברוב עם ופרגון תקשורתי מפלגה חילונית לוחמנית חדשה תחת השם 'אור'. בין המייסדים נמנו אושיות תרבות בולטות כיהושע סובול ויאיר גרבוז, ובראשה הוצב ירון ידען, ראש עמותת 'דעת אמת' – עמותה העוסקת בהפצת חומר אנטי דתי שלא נודע בעידון או בריסון כלשהו.
ידען, שמכתיר את עצמו כחוקר מקרא ותלמוד, נהנה מסיקור עיתונאי נרחב ומיחסי ציבור אינטנסיביים עד אובססיביים. הוא מציג עצמו כראש כולל חרדי שאמת אינטלקטואלית הוציאה אותו לכפירה גמורה, ושמקדיש את חייו, מאז, להפצת כפירה שכזו בקרב עם ישראל בכלל ושומרי אמונים בפרט.
לא מעט דוברים חרדים נדבקו גם הם באהבת האמת של ידען, ובמידה רבה גם בבוטות הסגנון המאפיינת אותו, והם עמלים, בשנים האחרונות, להציג את ידען באור לא מחמיא. ידען, שנפגע, ביקש מזור בבתי המשפט. אך מסתבר שגם השופטים השיבו לו באותה מטבע, וידען יצא וידיו על ראשו.
פסק דין שפרסם לאחרונה שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב קובי ורדי, בהסכמת השופטת שרון לבהר והשופט ישעיהו שנלר, דחה את ערעורו של ידען על פסק דין של שופט בית משפט השלום בעיר טל שחר, שניתן לפני שנתיים. השופט שחר דחה אז תביעת דיבה של ידען נגד העיתון החרדי 'יום השישי' (שנסגר בינתיים), שפרסם מספר כתבות ומאמרים בעניינו של ידען ובעניין פעילותו, ונגד הרב יעקב סגל, ראש ישיבה בני-ברקי שפרסם 'דף תשובות' באותו נושא.
בעיתון 'יום השישי', נמצא גם תיאור של ידען, אז חרדי מרכסים, מנסה להעביר את התמורה המחשבתית שעבר לפתע גם על משפחתו. "את מקום האור הדולק עד שעה מאוחרת, תפס בבת אחת בכיים המצמרר של שבעת הבנים למשפחת ידען. השביעייה החביבה הזו התחנכה במוסדות החרדיים של קהילת האברכים ברכסים, והבנים בגיל חינוך היו בין המצטיינים בחיידר של הקהילה", נכתב בעיתון. "אם מדברים כיום על אלימות, אין הגדרה קולעת יותר למעשהו של ידען יותר מאשר אלימות משפחתית קשה ביותר.
בערב מאוד לא בהיר אחד, עולה ירון ידען לביתו וגוזז את פאותיהם של כל שבעת הבנים, מוריד כיפתם מראשם הטהור, ומכריז באוזניהם את ההצהרה הנוראה מכל: 'מהיום והלאה, כולנו – אני, אמא ואתם – חילונים... צעקותיהם המחרידות של הילדים באותו לילה זעזעו את לב הקהילה. את ההעברה על הדת ביצע בעל-כורחם של הילדים, ולמרות שהגדולים שבהם צעקו וזעקו על שאינם רוצים לגזוז את הפאות. לא עזר להם מאומה". בדף התשובות שפרסם, הרב סגל תמצת ביוגרפיה חרדית אלטרנטיבית מזו שידען נוהג להתהדר בה.
"יהודי עלוב ומעורער בנפשו בשם ירון ידען, אספוהו אברכים מהרחוב בתל-אביב וקירבוהו לתורה בארגון 'נעשה ונשמע' ובישיבת אור שמח, השיאוהו בת תשובה מרכסים, שם נשאר ללמוד כמה שנים עד שנתמנה למנהל כולל במקום. ואז, כשבשיגעון גדלות הכתיר עצמו ל'גדול בתורה' ודרש להיות גם ראש הכולל מבחינה לימודית, מנעו זאת אברכים בגלל מידותיו המאוד לא מתוקנות ובגלל שמועתו הרעה בענייני צניעות. והלך ועזב תלמודו ולבסוף את בוראו, כ'נקמה' בה' ית' שלא סיפק לו כל תאוותו...".
הדברים מעליבים בלי צל של ספק, אלא שבית משפט השלום קבע כי הכותבים החרדים צלחו את מבחן האמת, וגם את מבחן הצורך הציבורי בפרסום. בתי המשפט קבעו כי "נוכח התנהגותו המשתלחת והפרובוקטיבית של ידען בקדושי ישראל ובציפור נפשם של יהודים דתיים וחרדים, היתה זו חובתם הציבורית, החברתית, הדתית, המוסרית והמקצועית בעיני המשיבים כעיתונאים ובעיני הרב סגל, כרב מוסמך וכדמות הלכתית בקהילתו, להגיב על הפרסומים שנחשבים בעיניהם כפרסומי תועבה משוקצים מבחינה דתית. פרסומים אלה מצד המשיבים היוו תגובה ומענה סבירים נוכח הוצאת לשון הרע של ידען וחבריו על רבני ישראל ושומרי תורת ישראל ונוכח תכיפותם ולשונם הבוטה".
לבד מאשרור קביעותיו של בית משפט השלום, הוסיף בית המשפט המחוזי נופך משלו: "האם גזיזת פאות לילדים רכים בשנים נגד רצונם ולמרות מחאתם אינה מהווה מעשה אלים ואף התעללות כפי שטוענים המערערים?", הקשה השופט ורדי וענה: "לטעמי, מהווה גם מהווה". ולא נחה דעתו עד שקבע כי "דומה כי אם היה מדובר בגוי אשר היה נטען כלפיו ביצוע מעשה שכזה, לא היה חולק כי מדובר במעשה שלא ייעשה".
חומרי הסתה בסידורים
נציין כי אין זו הפעם הראשונה בה יוצא ידען מובס מבית המשפט. בפעם הקודמת היתה זו שופטת בית משפט השלום בתל-אביב גיליה רביד שהרשיעה את ידען בעבירה של שידול פעילים בעמותת 'דעת אמת' לעבירה פלילית של השגת גבול.
בשתי הזדמנויות ביקש ידען מן הפעילים לפלוש באישון לילה לישיבת חכמי לובלין, להתגנב לבית הכנסת, ולהטמין בתוך הסידורים וספרי הלימוד כתבי פלסתר וכפירה נגד חכמי ישראל. ידען ניסה להתגונן באמתלות שונות, שנדחו אחת לאחת בבית המשפט. על טענתו כי מדובר בחופש הביטוי, אמרה השופטת כי הטענה שקולה לטענת אדם שיפלוש בכוח לתחנת שידור כדי לעשות פומבי לדעותיו, וינסה לחסות תחת עקרון חופש הביטוי.
גם הטענה כי בית הכנסת פתוח לכל יהודי החפץ לבוא בשעריו, הבהירה השופטת, תקפה רק למי שבא להתפלל וללמוד, תוך כבוד של רוח המקום וכלליו.
טענה נוספת של ידען היציאה, כך נראה, את השופטת משלוותה. "עמדת הנאשם, כאילו יש בחומר שהופץ דווקא כדי להחכים אותם תלמידי ישיבה, וכדי לחשוף אותם לדעות נוספות ולפלוגתאות, או עמדתו לפיה אין זה נכון שהפצת החומר באמת צריכה להרגיז את אנשי הישיבה, שכן בפועל קיים רעב לחומרים דוגמת אלה שהפיץ, הן עמֲדות שקשה להסכים עמן, והן אפילו מקוממות", כתבה השופטת רביד. "בטיעון מסוג זה יש משום התנשאות ופטרונות שאינן במקומן. הוא אינו שונה לכאורה מאותה כפייה מחשבתית כנגדה יוצאים חוצץ אנשי חבורתו של הנאשם".
