לא קל להעביר את דמותה של הרבנית יפה מגנס בעיתונות הכתובה. האישה קטנת הקומה בעלת העיניים התכולות המאירות בזיק תמידי של שובבות ושמחת חיים, אינה ניתנת להכלה במילים. צריך לפגוש אותה, לשמוע את ההומור העצמי השופע, ולהשתומם אל מול החיוניות הבלתי נדלית של אישה בעשור השישי לחייה.

בוגרות רבות מתוך האלפים שהוציאה האולפנית בתל אביב בשלושים שנות קיומה, מזכירות את שמה של הרבנית מגנס בהערכה. הן השתלבו בכל תחומי החיים - חינוך, התיישבות, עיתונות, אקדמיה, ואפילו פוליטיקה (כן, גם הח"כית הטרייה ציפי חוטובלי היתה תלמידה שלה) - אבל את תחילת הדרך סללה עבורן הרבנית מגנס.

הראיון נערך בדירתם הירושלמית ("דירה של אשת אברך", כהגדרתה) של הרב והרבנית מגנס. ולא מדובר בסתם דירה ירושלמית, אלא כזו שנמצאת קומה אחת מעל לדירתו של ראש הישיבה , הרב אברהם שפירא זצ"ל - עובדה שתתברר במהלך השיחה כגורם משמעותי, אולי המשמעותי ביותר, בחייהם של בני הזוג.

בת הרב בין חילונים

הרבנית ממהרת. בעוד שעה וחצי היא נוסעת לאולפנית, שם נערכת היום בחינת בגרות. בינתיים היא צריכה להשגיח על השיפוצניקים שהגיעו לדירה שלה ("מה את אומרת על הקרמיקה?" היא מתעניינת בחוות דעתי), להסביר לעוזרת מה לעשות, לחטוף משהו לארוחת צהריים, ומעת לעת להתייעץ עם בעלה, הרב יהושע מגנס, באשר לתשובות שהיא מעניקה לשאלותיי. התשובות הערכיות, אותן היא מנסחת בכובד ראש ומתבלת כמעט באופן קבוע בציטוט של הרב קוק זצ"ל מ'אגרות' או 'אורות הקודש', זוכות בדרך כלל לסיומת מחויכת ונטולת עכבות בסגנון: "וואו, תראי איזה משפטים יצאו לי. אני יכולה כבר להיות כתבת, לא?".

את סגנונה החופשי והמיוחד סיגלה לעצמה הרבנית כבר מגיל צעיר. אביה, אחיו של הרב אברהם צוקרמן מכפר הרא"ה העומד כיום בראש 'מרכז ישיבות בני עקיבא', השתייך לקבוצת רבנים ציונים שלמדו בישיבת 'חברון'. יחד עם קבוצת אברכים מהישיבה, נשלח אביה על ידי הרב הרצוג לתפקיד רבנות באזור השרון. הוא שובץ כרב היישוב קדימה. מתוך 120 משפחות שהתגוררו ביישוב, רק חמש היו של שומרי תורה ומצוות.

ההתחככות הבלתי אמצעית באוכלוסייה החילונית שבתוכה גדלה יפה הצעירה, הולידה אצלה זרימה ופתיחות: "למדתי להיות דתייה אך להכיר גם שפה אחרת, לחיות בקצב חיים עכשוויסטי. יש בזה גם מינוסים - הייתי רוצה להיות יותר עדינה, סולידית", היא אומרת בגילוי לב, "אין בי די עידון בגלל הכפריות הזו שבי. יש לי משהו מאוד זורם, חם וסחבקי".

אין קושי או סיכון חינוכי בכך שמשפחה דתית מגדלת את ילדיה ללא חברה מתאימה?

"בהרבה מאוד בתי רבנים בסביבה היו ילדים שפרשו מהדרך", היא מספרת, "אבל אנחנו היינו ארבעה ילדים בבית ואף אחד לא פרש. אדרבה, העצמנו את הדרך שההורים שלנו התוו. את שואלת איך זה קרה? כי הבית שלנו לא דיבר על התורה, הוא דיבר את התורה. לא למדנו ביחד כל מיני קטעים, אבל כל האטמוספרה בבית היתה דיבור של תורה. לא אמרו לי: 'שבי, את צריכה לברך'. הכל בא מכוח הדוגמה האישית של ההורים. הכל היה כל כך חי ואמיתי, חשת את זה באוויר".

העוצמה התורנית שספגה בבית עזרה לה להתמודד גם עם הצקות שמהן סבלה פה ושם מידידיה החילונים: "מגיל צעיר הלכתי עם גרביים. שאלו אותי: 'לא חם לך?' לשאלות כאלה תמיד הייתי עונה על דרך הבדיחה, בלי להתפלמס. אמרתי לזו ששאלה אותי: 'והג'ינס שאת לובשת לא חם יותר?' למדנו ללכת בדרך שלנו בלי לעגל פינות, אבל גם לא להיות מיסיונרים".

אנקדוטה מעניינת שמספקת הרבנית, היא העובדה שתנועת הנוער שבפעילותה נטלה חלק היתה לא פחות מאשר 'הנוער העובד והלומד'. אמנם את החולצה הכחולה היא סירבה ללבוש, אבל נוכחותה הפעילה והבולטת ניכרה היטב בפעילויות החברתיות - עד שזה הגיע לריקודים הסלוניים של שישי בערב. "לא הסכמתי כמובן להשתתף בזה, אז הגענו לפשרה: קודם עושים עונג שבת אצלי בבית ואחר כך הם יילכו לבלות". במוצאי שבת היא וחברה דתייה נוספת היו מעבירות שיחות לחבר'ה 'מתנדנדים' בתחום של בינו לבינה. "היתה המון הערכה כלפינו בתחום הזה. לא נגעו בנו, ידעו שלידינו לא מספרים בדיחות רחוביות". למרות זאת, היא היתה מודעת היטב למקרים קשים בתחום הזה ובתחומים נוספים שאירעו לחבריה במושב. "נחשפנו לדברים לא פשוטים, אבל דווקא החשיפה הזו מעוררת בי עד היום את הצורך לדעת היכן הנוער נמצא, לחשוף את הדברים בלי להזדעזע. להאמין שהכל יכול להיות, ולטובה, ומתוך כך להתחיל לצמוח".

למה שלא תהיי מנהלת?

המסע שלה במערכת החינוך היה מפותל: כילדה דתית שלמעשה לא התאימה ברמתה הגבוהה לבתי הספר שבסביבה, היא נאלצה לעבור ממקום למקום. תחילה בממ"ד בקדימה, שם היתה הדתייה היחידה וגם האשכנזייה היחידה. מה שהעיק עליה במיוחד שם היה הלימוד המעורב של בנים ובנות. היא ביקשה מהוריה לעבור לבי"ס אחר, ואז המשיכה ב'בית יעקב' בנתניה, ולאחר מכן בתיכון שהיה סניף של 'לוסטיג' החרדי-פא"יניקי.

תחושת השליחות פיעמה בה מגיל צעיר, כמו גם בשאר אחיה. "אמא שלי עסקה המון בחינוך, וזה נכנס לך לוורידים. אמי היתה אישה קטנה עם המון להט, והיא ואבי חינכו אותנו מגיל אפס לצאת מהמעגל של עצמך החוצה. אף אחד מאיתנו לא נשאר בפריזמה המצומצמת של עצמו".

היו לך שאיפות גדולות בתחום החינוך? חשבת שתהיי מנהלת מוסד?

היא צוחקת בביטול. "ממש לא. אני באופיי אדם שמאוד אוהב שקט. תני לי לשבת בבית עם ספר הלכה או מחשבת וללמוד. אם היו אומרים לי בגיל 20 שאנהל אולפנה - הייתי חושבת שזו בדיחה".

כשסיימה את התיכון התלבטה לגבי המשך המסלול המקצועי. "התלבטתי בין פסיכיאטריה לחינוך, אבל היה לי ברור שאני עוסקת בנפש האדם". אילוצים חיצוניים גרמו לה להירשם לאוניברסיטת בר אילן, שם למדה לשון וחינוך מיוחד. את שנות הלימודים האקדמיות עשתה בדרכה שלה, אם לנסח זאת בעידון. "למדתי מה שאני רוצה", היא מתארת את השתלבות הנערה הנון-קונפורמיסטית בספסלי האוניברסיטה, "לא עניינו אותי התארים, אלא נשמת התורה". בגיל 20 נישאה לתלמיד ישיבה שלימים היה לרב יהושע מגנס, מבכירי הר"מים ב'מרכז הרב' ותלמידו המובהק של ראש הישיבה הגר"א שפירא זצ"ל.

נסיבות משפחתיות הובילו את בני הזוג להשתקע בבני ברק, שם כיהן הרב מגנס כרב שיכוני הפועל המזרחי ורב המועצה הדתית בעיר, כשהוא ממלא בתפקיד זה את מקום אביה ז"ל של רעייתו. שנתיים מאוחר יותר (תשל"ח), והיא צעירה בת 23, נתקלו עיניה של הרבנית מגנס במודעה קטנה בעיתון 'הצופה'. במודעה הוכרז כי מתארגנת יוזמה להקמת אולפנה לבנות בתל אביב ודרושות מורות לצוות ההוראה. מגנס התקשרה כדי להציע את עצמה כמחנכת. כעבור זמן לא רב קיבלה טלפון חוזר: "למה מחנכת? תהיי ראש האולפנה", הוצע לה בכל הרצינות. "חטפתי חום", היא משחזרת את התחושה הראשונית. "התקשרתי לדוד שלי, הרב צוקרמן, שאמר לי: 'בשום אופן לא. את בחורה צעירה ואישה שבונה את עולמה. זו שליחות גדולה, אבל אני דואג לאחיינית שלי'".

אחרי שבעלה הודיע לה שמבחינתו עליה לעשות את הבחירה על פי רצונה, החליטה מגנס ללכת על התפקיד. "הייתי טיפשה וקטנטונת, לא הבנתי כלום אז", היא מגחכת על עצמה. למרות סירובו הראשוני, שימש לה דודה, הרב צוקרמן, "מורה דרך ודמות מופת לאיש חינוך דגול", מאז נכנסה לתפקידה.

ההחלטה הזו, שלכאורה התקבלה מתוך נלהבות של גילה הצעיר, היתה למעשה ההכרעה המשמעותית ביותר שעיצבה את חייה לעשרות השנים הבאות. "ראיתי בחיים שלנו שדווקא הדברים הכי קרדינאליים מתקבלים ללא התפתלויות והסתבכויות, אלא ב'פשטות', כמו שאומר המהר"ל. החיים שלנו זורמים על מי מנוחות כי אנחנו נותנים לקב"ה הרבה מקום לנהל לנו את החיים", היא מעידה עליה ועל בעלה, "אנו נושאים תפילה לקב"ה שימציא לנו את המחשבה הנכונה והמילים הנכונות. אם הוא עשה את זה לאתון של בלעם, הוא יכול לרחם עלינו ולתת את זה גם לנו".

אולפנה בתל אביב

האישה הצעירה עמדה כעת בפני הקמת מפעל חינוכי, שכלל שני אתגרים מרכזיים: אולפנה ללא פנימייה - מסלול שלא היה מוכר עד אז בחינוך הבנות הדתיות, והענקת חינוך תורני-ערכי בלב ליבה של סביבה בעייתית כמו העיר תל אביב. "אחרי ה'שוק' הראשון, כשהבנתי שאני בסיפור, נפסקו ההיסוסים והתחלנו לפרוץ קדימה".

אני מבקשת לשמוע ממנה את נוסחת הקסם שסייעה לה להתמודד עם אותם שני אתגרים שהוזכרו לעיל, ולהקים מוסד חינוכי משגשג ומצליח. את הנוסחה, כמובן, שולפת הרבנית מבית מדרשה של הישיבה המרכזית העולמית: "שתי המילים של הרב צבי-יהודה: בעוז ובענווה. המוטו שלנו הוא לחנך את הבנות לגדלות מתוך התמעטות".

אופיו הייחודי של המוסד החינוכי החדש נקבע כבר באמצעות השם שנבחר לו. בישיבה מקדימה שערכה הרבנית מגנס עם הרבנים צוקרמן ונריה, הציעה בפניהם את המתווה החינוכי אותו בנתה, לפיו המוסד יהיה אינטימי ומשפחתי, בית יוצר חינוכי לכל מי שמסתופף בצילו - תלמידים ואנשי צוות. הרב נריה התלהב מהרעיון של מוטיב המשפחתיות, דפק בידו על השולחן, וקבע את השם "אולפנית" - ורסיה אישית ומוקטנת למושג "בית אולפנה" הכולל, המתורגם על ידי אונקלוס כ"בית חינוך".

מלבד המשפחתיות שמאפיינת את המוסד עומדת מגנס על מוטיב נוסף, בהשראתו של הרב שפירא זצ"ל, העומד בבסיס דרכה החינוכית: "אנחנו מחנכים לשני ענפים מרכזיים, שהם אחד: חיי עולם - גדלות בתורה, וחיי שעה - גדלות בשכל. הסיסמה היא יפהפייה, נכון?", היא מחייכת, "אבל איך חיים את זה? ר' אברום תמיד חינך את כולנו ל'גדלות'", היא מטעימה במלעיל, "וגדלות בתורה תביא לגדלות בשאר ענפי החיים. הסכנה בחינוך למצוינות, כפי שקוראים לזה היום, היא הובלה לתחושה של כוחי ועוצם ידי. כאן המקום האינטנסיבי לחינוך המדגיש את היותו של אדם עבד ה', שליח ה', שזמנו ומקומו בעולם מוגבל, ופניו אל התכלית הראשית - העולם הבא".

איך מעבירים את כל המילים הגדולות האלו לבנות מאזור המרכז שלא באו מרקע תורני חזק?

"שאלתך מצוינת", היא עונה בהתלהבות, "אבל לא נכונה. נכון שהאולפנית הוקמה בעיר שאיננה מרכז רוחני של הציונות הדתית. אך רצון עז של הורים שבנותיהם תספוגנה אווירה חינוכית שהן לא ספגו, ותמיכה מאסיבית של ההורים בתחילת דרכה של האולפנית, הובילו את הבנות לעולמות שאף ההורים נהנו והתרשמו מהם. מעבר לרצון ההורים, היה גם רצון של התלמידות להיות חלק מעולם גדול שהאולפנית מציגה, ולבסוף - גם רצונם העז והפעולות המעשיות של צוות המורים להוריד את החזון הבית-ספרי להגשמה יומיומית".

הרבנית מפליגה בתיאור דרכה של האולפנית, בהתחדשות שהיא מקפידה לייצר בה מדי שנה, ומעל לכל - ההקפדה על גדרי תורה. זרם המשפטים המופק מפיה נאמר בלהט כזה, שנדמה כי לא לפני שלושים שנה אלא אך אתמול נכנסה לתפקידה כמנהלת.

את לא מרגישה שחיקה אחרי כל כך הרבה שנים בניהול המוסד?

השאלה הזאת ספק מפתיעה ספק מצחיקה אותה. "ממש לא. אין יום שדומה לחברו, אין שעה שדומה לחברתה. זה פשוט מרתק. האתגור מתגוון. פעם חלמתי שאצטרך להתמודד עם האינטרנט? אם בבוקר מקבלות אותי 90 אחוז מהבנות עם 'בוקר טוב' כזה יפה ו-10 אחוז מחמיצות פנים, האתגר שלי הוא לדעת מה קרה לאותן 10 אחוז. הנוער של היום הוא מדהים. מבולבל, מחפש את עצמו, תוהה, פתוח, חם, כועס, בועט ונושם. זה מדהים".

מתי את מרגישה את הסיפוק מהעבודה החינוכית?

"אתמול הייתי בחתונה של בוגרת", היא שולפת דוגמה אקראית, "הגיעה אחת החברות, שהיתה מהמרדניות ביותר בכיתה. היא באה אליי, מתחבקת איתי ואומרת 'חזרתי בתשובה בגדול'", מספרת הרבנית בפנים קורנות. "בעבודה אין יום בלי סיפוק. את רואה את הבנות צומחות, מקבלות אחריות על עצמן, מפעילות בנות אחרות. עיקר תפקידנו הוא לסייע לבת לבנות את עצמה. אדם מוצא את עצמו בתוך עצמו על מנת לתרום לזולתו, הן בתחום הרוחני והן בתחום המקצועי. לעזור לבן אדם לבנות את עצמו - זה לא סיפוק?".

הסיפוק הזה מגיע אחרי הרבה מאמצים ומחשבה שמשקיעה הרבנית, גם על חשבון זמנה האישי: "לא תאמיני כמה תפילות שפכתי בקברי צדיקים בשלושים השנה האלו. את כל האזור של קברו של הרב קוק בהר הזיתים אני מכירה מצוין. אני מגיעה באופן קבוע לכותל ולקבר רחל. אני מתפללת על בנות באופן אישי וגם על ההצלחה שלנו. שום דבר לא בא מאיתנו, הכל מאת ה'".

מלבד הקרדיט הבלעדי לקב"ה על ההצלחות החינוכיות, מזדרזת הרבנית לציין את עזרתו של הרב, שעומד לצידה לא רק בבית אלא גם במסדרונות בית הספר. "אני לא יכולה לראות את האולפנית בלי בעלי, ואני מקווה שגם הוא לא רואה אותה בלעדיי", היא מודה בכנות, "זו הזוגיות המנצחת".

ביחד גם בעבודה

השתלבותו של הרב מגנס באולפנית היתה בהדרגה ולא מוכוונת מראש. בימי מגוריהם בבני ברק ביקשה הרבנית מבעלה להיכנס לתפקיד של מורה למחשבת ישראל, שהיה חסר לה באותו זמן. כשהיתה זקוקה למחנך כיתה, קיבל בעלה על עצמו גם את התפקיד הזה. כיום, הוא מנצח יחד איתה על המקהלה הגדולה של האולפנית, כהגדרתה. "לפי הוראות משרד החינוך, וגם לפי הפסיכולוגיה, לא מומלץ שאישה תנהל את בעלה בבית הספר", היא מציינת, וקוראת לבעלה שיסביר מדוע בכל זאת הסכים להיכנס למשבצת הבלתי שגרתית הזו: "הסכמתי מהסיבה שבאולפנית זה הזמן היחיד שאני יכול לפגוש את אשתי", מחייך הרב מגנס. "בקיצור, אנחנו חברים טובים", מסכמת הרבנית, "יש לנו עולם משותף גם באולפנית, ובעלי מספר לי גם על דברים מהישיבה".

הזוגיות המיוחדת ומעוררת ההשראה של הרב והרבנית מגנס הופכת אותם ליחידה משפחתית שלמה, מלאה ושמחה, על אף שלא זכו עד כה להיפקד בפרי בטן. כשאני מבקשת מהרבנית להעניק מניסיונה והתמודדותה לזוגות אחרים שנאלצים להתמודד עם קשיים דומים, היא עונה בגילוי לב ובאומץ: "במשך 30 שנה עברנו הרבה התמודדויות, הן בתחום האישי והן בתחום הציבורי. מעולם המילה בעיות או קשיים לא התרוצצה בחלל העולם האישי שלי. כל מדרגה, כל מאמץ, היו בבחינת איתגור. הרב זצ"ל באורות הקודש אומר שכל הרס הוא בניין. כל דבר בחיים, הן ברמה המעשית והן ברמה הרוחנית, הוא אתגר. כל נפילה היא לצורך עלייה, והכל מתוך שיקול דעת אלוקי, שאתה האדם הקטן לפעמים מנסה בהשגה האנושית להבין, אך יודע שנסתרות דרכי ה', וכל מאי דעביד - לטב עביד".

למרות מעורבותו המשמעותית של הרב מגנס בחינוך תלמידות האולפנית ועיצוב דרכן, הרי שבהתאם לדרכו החינוכית של המקום, בתחום הצניעות לא עוסקים גברים אלא נשים בלבד. "לא ראוי שרב יפנה לבנות בסוגיות כאלו", מסבירה הרבנית, "ר' אברום אמר שגם לצניעות יש צניעות. בכלל, לדעתי בראש אולפנה צריכה לעמוד אישה. היא מדברת באותה שפה של הבנות, הן יכולות יותר לקבל את זה. אישה גם מבינה את הראש של נשים. לכן למשל אצלנו אסור ללבוש מכנסיים בשום צורה, גם לא מתחת לחצאית. כיוון שאני אישה, אז אני יודעת שמכנסיים זה דבר שמחמיא לאישה, ולכן גם אם עכשיו זה מתחת לחצאית, החצאית בהמשך תעלה ותעלה".

לרבנית מגנס יש דרך ייחודית להתמודד עם בעיות הצניעות, המתחדשות בעיקר מדי קיץ. בשלהי האביב היא יוצאת מהבית ועורכת בחנויות הבגדים ובקניונים סיבוב שלא היה מבייש את המעודכנות שבתלמידותיה, על מנת לעמוד על טיבן של קולקציות האופנה החדשות שמביאה עימה העונה הבאה. היא בודקת היטב את הבגדים, הגזרות, הבדים, ובעיקר את הבעייתיות באותם בגדים שהיא צופה כי יירכשו על ידי תלמידותיה. לאחר מכן היא מגיעה לאולפנית ומתארת בפני התלמידות את תוצאות 'סקר השווקים' שערכה, ונותנת להן מראש את הפתרונות המותאמים לכללי הצניעות הנהוגים באולפנית. הרבנית מדגישה כי דרכה זו מדגישה את עמדתה לפיה חשוב שהבנות תתלבשנה בטוב טעם, אך עם זאת הכל צריך לעמוד בגדרי ההלכה.

לגור ליד ר' אברום

כאמור, כדי להגיע לדירתה של משפחת מגנס, יש לטפס קודם כל את מדרגות שתי הקומות הראשונות בבניין המפורסם הצמוד לישיבת 'מרכז הרב' - רח' סירקיס 6, ולעבור על פני דירתו של ראש הישיבה זצ"ל הרב אברהם שפירא. השכנות ארוכת השנים עם האישיות הגדולה שבדירה הסמוכה הטביעה חותם משמעותי בחייה של משפחת מגנס, ובדרכם האישית-מקצועית של כל אחד מבני הזוג. פניו של הרב מגנס מעידות יותר מכל על האובדן שהוא חווה מאז נסתלק ראש הישיבה לעולמו - ראש ישיבה שאסף אותו והיה בשבילו כאב מאז הגיע כתלמיד ל'מרכז הרב'. אבל גם הרבנית, על אף שלא היתה במעמד של תלמיד מובהק, מתקשה עד היום לעכל את חסרונו של השכן המופלג בתורה ובמידות.

"רוצה סיפור?" היא שואלת כשאני מבקשת ממנה לתאר לי מה המשמעות של לגור בשכנות לראש הישיבה. הרבנית בוחרת בסיפור שמדגים את היחס האישי שקיבלה מהרב, על אף שלא ראתה את עצמה ראויה לכזה. "בפעם הראשונה שר' אברום יצא מהארץ, הוא ביקש מבעלי להצטרף אליו. כשחזר, חיכו אלפים לקבלו בנתב"ג. פתאום מישהו אומר לי: 'ר' אברום קורא לך'. אני הייתי סתם זאטוטה, ולמרות שהוא היה כמו אבא שלנו היתה לי המון יראת כבוד כלפיו. אני ניגשת אל הרב והוא אומר לי: 'שלום הרבנית. איך היה במשך 10 ימים שבעלך לא היה? סליחה שלקחתי ממך את בעלך'".

לאחר קרוב לעשור בבני ברק, ביקש הרב שפירא מהרב מגנס שיגיע לגור בבניין הר"מים שהלך ונבנה אז סמוך לישיבה. "אני מאוד רוצה שתעבור לשם, אבל מה אשתך תגיד? היא תהיה מוכנה לוותר?" שאל ר' אברום. הרבנית מגנס היתה אז בתחילת דרכה המוצלחת בניהול האולפנית, והיתה גם מרצה מבוקשת בקרב נשות העיר בני ברק. את שיעוריה בפרשת השבוע גדשו כ-200 נשים. הרב פנה אל אשתו, שהשיבה בשאלה: "איפה אתה חושב שתצמח יותר בתורה? לשם אתה הולך". הרב מגנס ענה ללא היסוס: "בוודאי שבירושלים". הרבנית השיבה: "אם כך, עולים ירושלים".

המעבר לירושלים רומם גם את עולמה הרוחני של הרבנית. "ממש הבנתי מה זה הווי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים. הדבקות הזאת - תמיד למדתי עליה, אבל רק כשהגעתי לכאן הבנתי מה זה. לא דבקות של ביטול אלא דבקות שמצמיחה, מגדלת, לא חונקת".

את הקשר עם ר' אברום קשה לה להגדיר במילים. היא יכולה רק לתאר את השינויים שחלו בה בעקבות המעבר סמוך לשכן הגדול. "אין לך מושג כמה זה משדרג לגור איתו באותו בניין. זה מעצים אותך רוחנית, לא יודעת להסביר איך. אפילו דוגמה אווילית לכאורה כמו העובדה שבדרך כלל נהגתי לעלות במדרגות כשאני מזמררת לעצמי בשמחה כזאת. מאז שאני פה - שייך שאני אדלג ואשיר במדרגות?

"האם השמחה שלי התבטלה? ממש לא. עצם זה ששיניתי פאזה בגלל הדמות הגדולה שנמצאת פה, זה עצמו יוצר אצלי שמחה".

דלתו של ר' אברום היתה תמיד פתוחה קמעה, וכשהרבנית עלתה מדי יום לביתה, היא יכלה לראות את דמותו רוכנת על הררי ספרים, שקועה בלימוד. "למדתי מזה המון, וגם מבעלי שנוהג כך בלימודו. גם בלימוד שלי אני מוציאה ספר ועוד ספר. אני אוהבת סדר, אבל בלגן של ספרים על השולחן בסלון זה משהו אחר. זה יוצר אווירה של לימוד".

למרות השכנות הקרובה, מפאת מורא תלמידי חכמים הרבנית לא הרבתה לרדת בעצמה לדירתו של הרב שפירא כדי לשאול שאלות, ואת ההתייעצויות עם הרב ערכה לרוב באמצעות בעלה. התשובות הפעימו אותה כל פעם מחדש. "היה אפשר להרגיש כאילו ר' אברום חי ונושם את הסיטואציה הנשאלת. תמיד הוא גם השאיר לך מרחב לבחור ולהחליט, לא 'תעשה כך' וזהו". דוגמה בולטת לכך מוצאת הרבנית באחת ההחלטות המשמעותיות בהן היו צריכים היא ובעלה להכריע. היה זה מספר שנים לאחר שעברו לגור בירושלים. ר' אברום ביקש שהרבנית תעזוב את תל אביב, ותעבור לתפקיד ניהולי בירושלים. כשבעלה העביר לה את הבקשה, אמרה הרבנית כי היא אינה יכולה לעשות זאת, כיוון שהיא רואה את עיקר שליחותה בתל אביב. כשחזר הרב מגנס לרבו ובפיו סירובה של אשתו, השיב ר' אברום: "כמה שהיא צודקת. בהצלחה, שתמשיך".

איך אתם, שעבורכם הוא היה כמשפחה של ממש, מתמודדים עם חסרונו של הרב?

"מאוד קשה, יש ריקנות גדולה בעולם", משיב הרב מגנס בצער. "אנחנו נושמים את חסרונו", מוסיפה הרבנית בכאב, "אבל ר' אברום השאיר הרבה כלים אחריו כדי שנוכל להתמודד. והראיה היא התנהלות הישיבה לאחר הפיגוע, בגדלות ומתוך תורה ענקית. התפעמתי מהתנהלותו של ראש הישיבה הרה"ג יעקב שפירא, מהר"מים ומהתלמידים, על אף שהיה זה זמן קצר לאחר פטירתו".

מדרשה מרכזניקית לבנות

אותה תורה גדולה שיוצאת מבית מדרשה של 'מרכז הרב', הולידה גם תביעה מהשטח להקמת מדרשה לבנות ברוח הישיבה. בשנה הבאה תעמוד הרבנית, בנוסף לניהול האולפנית, גם בראש מדרשת 'בת ציון' בירושלים. המדרשה מיועדת לבנות שירות לאומי ולנשים מאזור ירושלים, וישולב בה גם מסלול לסטודנטיות של מכללת 'אורות'. השיעורים יתקיימו בשעות אחר הצהריים, ויועברו על ידי הרב והרבנית מגנס ועל ידי רבנים נוספים מבית מדרשה של הישיבה. מלבד שיעורים פרונטליים, יתקיימו גם סדנאות של התבוננות פנימית באמצעות כלים שונים, בדרך של תורה.

"יש מדרשות לבנות בלי סוף", מקדימה הרבנית, "אבל קיבלנו פניות של לא מעט בחורות ואברכיות ממעגלים שונים שלא שומעים מספיק את קולה של הישיבה". הרעיון להקים מדרשה עלה כמה פעמים במהלך השנים ונדחה. אולם כשקיבלה פנייה נוספת מראש הישיבה, הרב יעקב שפירא, בעקבות הפיגוע בו נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה, "זה כבר דגדג לי באצבעות. בן העוולה הזה ניסה לגדוע תורה, ור' אברום דיבר תמיד על להגדיל תורה". הרבנית נאותה לעמוד בראש המדרשה, אולם התנתה כי הלימודים יתקיימו פעמיים בשבוע, על מנת שתוכל להמשיך בעבודתה באולפנית. "אי אפשר להוציא אותי מהאולפנית, בשבילי זה חידלון. החיים שלי שם. תל אביב זו שליחות, כל שיעור תורה שמתקיים שם - אני מתרגשת. אי"ה, לא אפסיק את השליחות שלי שם".

כיצד יבוא לידי ביטוי קולה של 'מרכז הרב' בתכנית הלימודים של המדרשה?

"אנחנו רוצים להדגיש את כל הדמויות שעמדו כאן בראשות הישיבה: הראי"ה, הרצי"ה, הרב חרל"פ, הרב ישראלי, ר' אברום. המדרשה הזו תחשוף בפני התלמידות את התורה הארצישראלית הגדולה של הרב קוק, מתוך הסגנונות השונים של הרבנים שהמשיכו תורה זו".

מה דעתך בכלל על תופעת המדרשות ולימוד תורה לנשים, שהתפשטה מאוד בשנים האחרונות?

"הרב זצ"ל כותב בעין אי"ה שיש שתי כוונות בלימוד תורה. 1. תשוקה אמיתית לעסוק בדבר ה'. 2. יצר סקרנות. כמו שאדם סקרן לפיזיקה, הוא סקרן גם לתורה. בעיניי, ללימוד התורה יש לגשת מתוך רצון אמיתי להיפגש עם דבר ה' ולהתחבר לעולמות רוחניים יותר. זו תורה שיש עימה ברכה ויש להרבות את מעגליה. אם תהיה זו גישה של סקרנות, שלעיתים היא תופסת ולעיתים קומלת, התורה לא תהיה בעיניי תורה שלמה שמצמיחה", היא רומזת למגמות בעייתיות בתחום.

הרבנית סבורה כי יש מקום לאישה ללמוד תורה, אבל אל לה לעשות זאת תוך נפנוף בדגלים. "נחמה ליבוביץ' למדה הרבה תורה ולא נופפה בשום דגל. לדעתי, אישה שפנויה ללימוד תורה יש מן הברכה בלימודה. למה שלא תלמד? מותר ללמוד כל תיפלות אחרת חוץ מה'תיפלות' הזאת?".

מאידך, מדגישה הרבנית כי "מאוד מפריע לי שמרימים על נס מהפכה רוחנית, שנשים הולכות להציל את העולם. אני אוהבת ענווה. אני מתנגדת לכל ניסיון של נשים לפרוץ מסגרות הלכתיות. קריאת מגילה לנשים, ריקודים עם ספר תורה - אני לא מבינה מה הצורך בזה".

על מנת להמחיש את ההבדל הקיים לדעתה בין מקומו של לימוד תורה אצל הגברים לעומת זה של הנשים, מספרת הרבנית על אחד מתלמידי הישיבה שרקד בשמחת תורה כשהוא חובק ספר תורה ובעיניו דמעות. "בעלי ניגש אל הבחור ושאל אותו האם הכל כשורה. התלמיד השיב: אתה לא מבין, אני מר"ח אלול מנסה לפצח סוגיה ולא מצליח. אני מתחנן לקב"ה 'האר עינינו בתורתך' כדי להבין את הסוגיה. אישה לא יכולה להגיע למדרגה הזו", מסבירה הרבנית "כי היא לא זקוקה לזה. אנו לא מחויבות בלימוד תורה. מה שקשור לבניית העולם שלה - היא מחויבת, ומה שלא - היא עושה מתוך בחירה. לעולם היא לא תגיע להתרגשות של אותו בחור, כי היא לא צריכה להיות שם".

בסופו של הראיון, על שפעת המסרים החינוכיים והאישיים ששזרה בו, מדגישה הרבנית כי כל מה שהגיעה אליו עד כה הוא בזכותן של אותן דמויות משמעותיות שליוו אותה לאורך תחנות בדרכה: "אשריי שזכיתי כל ימי חיי להסתופף בצל קורתם של דמויות אדם ענקיות: הוריי, ר' אברום זצ"ל ויבדל"א הרב צוקרמן, וכמובן אישי היקר. זה מה שעשה אותי למה שהנני".