מחול=חיים, תערוכת ציורים של מזלית חצרוני- טביב, היכל התרבות, פתח תקווה עד כז' באדר.
מזלית חצרוני-טביב, אמנית ותיקה, כבר פרצה כמה חומות כשהציגה במקומות שאינם נוהגים לתת במה לעבודות של מתנחלת, שעוד מעזה לשאול שאלות פטריוטיות ודתיות, עושה את זה הפעם בפתח תקווה. מה שמביא את הבשורה שלה: אלוקים ואדמה, ארץ ישראל והעם, העדה התימנית והפעם גם מחול, אל הקרת הזאת.
חצרוני-טביב מערבת טכניקות. לרוב עבודותיה גדולות (למעלה ממטר על מטר), ונעשות בדרך של הדפסים מסוגים שונים, על מצעים שונים, ובשלבים. כתוצאה מכך יכול המתבונן להעמיק ולגלות רובד ועוד רובד בעבודותיה ובדרך כלל למצוא בהן משמעויות נוספות, שלא רק מספקות תשובות אלא גם, או בעיקר, מעוררות שאלות.
בתערוכה הנוכחית חצרוני-טביב, שהיא רקדנית ומורה למחול, מביאה לידי ביטוי את החיבור שלה לתחום הזה, וכרגיל מקשרת אותו לישראלי. בעבודה 'עדר/ היסחפות' (הדפס אקריליק על בד) היא מתארת סיטואציית מחול שנראית כמו הליכה של עדר או להקה, בכיוון אחד, ללא זהות אישית של הדמויות שנראות כמו ציפורים. לי נראתה העבודה כעין ביקורת על העדריות הישראלית, המוחקת כל ייחודיות בלי לשאול שאלות ובלי יוצאים מן הכלל. בעבודה אחרת, מצויר ה'עדר' סביב דמות אחת, המרקידה, המתזמנת את הרוקדים-הציפורים. במרכז יש כאוס, אך בסופו של דבר כל אחת מוצאת את מקומה.
בעבודה 'אקסטזה' (אקריליק והדפס על סול) המתארת מעגלים מעגלים, נראה שהאמנית מתרפקת על המחולות של פעם. העבודה מזכירה לא רק פסטיבלי מחולות אלא גם את רגע ההצבעה של האו"ם על הקמת המדינה. באחד מהמעגלים ציירה חצרוני-טביב מעין אש - מה שגם מעצים את האקסטזה, וגם זורק את המתבונן לימים בהם חוללו סביב המדורה.
עבודות אחרות של חצרוני-טביב עוסקות בארץ ובעם, בשבר ההתנתקות ובכאב הפיגועים, וכדי להביע את שאלותיה היא מרבה להשתמש בסמלי היהדות והלאום.
באופן אישי, אני מודה, התחברתי יותר לקבוצה הזאת של העבודות וקצרה היריעה מלהתעכב אפילו על חלקן המובחר. ובכל זאת שתיים: בעבודתה המעניינת 'הרצל חוזה המדינה' (טכניקה מעורבת על כאפה) מצוירים דיוקנאות של הרצל בכיוונים שונים על רקע מילות השיר 'אין לי ארץ אחרת', פסוקי הבטחת הארץ, 'שמע ישראל' ועצי זית. העבודה מעלה שאלות נוקבות: האם זו המדינה שחזה הרצל? האם זה מה שרצינו כשהפכנו אותו לדמות החוזה? מנגד, עצי הזית ופסוקי ההבטחה גם משיבים על התהיות ומגלים שאנחנו בעצם עתיקים יותר וקשורים לארץ יותר מהרצל.
המיצב 'מחולל/ מזוודה' מעורר מחשבה רבה. מדובר בקופסת עץ כחולה, שהמכסה שלה פתוח ומגלה תוכן של חלוקי נחל, עליהם כתובים שמות יישובים. חלק מהשמות הם של יישובים בגוש קטיף, אחרים עוד עומדים איתן כמו עפרה או קרני שומרון, מקום מגוריה של האמנית. עומד האדם ליד המיצב הזה ותוהה האם זו קופסת אבני זיכרון? האם גורל עפרה יהיה חלילה כגורל מורג? או אולי להיפך? ומדוע נכתב על הקופסה מחולל? האם האבנים מחוללות - רוקדות או מחוללות - הוצאו מקדושתן?
גם בתערוכה הזאת חצרוני-טביב אינה שוכחת להציג עבודות הנוגעות במרכיב נוסף בזהות שלה: אישה ובת לעדה התימנית. היא מהללת את נשות משפחתה, אותן היא מעריצה באמצעות מזמור 'אשת חיל האלמותי' ועוד.
בשורה התחתונה, לכו לראות. תערוכה שהיא קודם כל בשורה הראשונה מבחינה אמנותית, ולצד זה מספקת חומרים למחשבה ועומק.
ofralax@gmail.com