באחד הימים של חודש טבת דאשתקד קיבלתי לדואר האלקטרוני פנייה ממדריכת הסיורים שרה ברנע, שכתבה לי היא מבקשת שאפנה אליה בהקדם. "החבר שמעון ברמץ חולה מאוד", היא כתבה "יש לו בקשה אליך וזו ממש צוואה".
את שמעון ברמץ היכרתי כשנה קודם לכן, כשראיינתי אותו לצורך כתבה עליו ועל התנועה הדתית 'ברית חשמונאים', בה היה חבר. אז ידעתי, מאלידע בר-שאול ששידך בינינו, כי בגופו של ברמץ נתגלתה מחלת הסרטן, אבל כשפגשתי אותו בביתו שבמיני-התנחלות 'בית השבעה' בשכונת בית חנינא הערבית, הוא עוד נראה במיטבו: יהודי מבוגר, נחוש ואמיץ, כיאה לאחד מוותיקי המפקדים באצ"ל ולאחר מכן בלח"י. כעת נודע לי כי מחלתו החמירה מאוד והוא מבקש לראותני ולספר לי דבר מה בקשר לסליק של האצ"ל, שהתגלה זמן לא רב לפני כן תוך כדי שיקומה של החורבה.
כשניסיתי לתאם עם בנו את הביקור אצלו, התברר שהתפרצות של צהבת הרעה את מצבו מאוד, והביקור אצלו בלתי אפשרי. בהמשך, כשנודע לי שהוקל לו מעט, וגם קיבלתי תמריץ ממדריך סיורים אחר, אייל דווידסון, שאף הוא נכח בעת שברמץ ביקש לפוגשני, הגעתי לבקרו בהוסטל שבבית החולים הצרפתי הסמוך לכיכר ספרא. בתו תרצה, חברת קיבוץ יבנה, קיבלה את פניי והודיעה לאביה שהגעתי. למרות מצבו הקשה, ברמץ היה נראה צלול וניגש מהר מאוד לעניין שלשמו הגעתי.
הוא פתח בשאלה: כל הפעולות של המחתרות התבצעו במרכז העיר, שם שכנו משרדי הממשלה, בית הסוהר והבולשת, ולא בעיר העתיקה. "אחרי התקפה צריך מקום קרוב כדי להחביא בו את הנשק, חסרים מקומות לעשות סליקים? מדוע לשים מתחת לחורבה?".
ברמץ חזר לימי מלחמת העולם השניה, כאשר בתש"ב (1942) הגרמנים בראשות רומל התקרבו לארץ ישראל, וגורלם המר של יהודי אירופה עלול היה גם להגיע לפתחו של היישוב היהודי הקטן בארץ. תכניתה הידועה של 'ההגנה' היתה שבמקרה של כיבוש גרמני של ארץ ישראל יכונס היישוב היהודי לכרמל ושם יילחם על חייו, בתכנית שנודעה בכינוי 'מצדה בכרמל'. פחות מפורסמת היתה תכניתו של האצ"ל, לבצע את המלחמה לחיים ולמוות ברובע היהודי, שקדושתו גם לנוצרים, כמו גם צפיפות הבתים שבו, ייתכן וימנעו מהגרמנים להיכנס למקום עם כוחות שיריון. "לכן עשו את הסליק מתחת לארון הקודש בחורבה, כדי למלא את המקום בנשק ובתחמושת בשביל להתגונן ולעשות התקפת נגד אם הגרמנים יגיעו לשם".
ברמץ הדגיש באוזניי כי הוא מדבר אמת ומידיעה אישית. הוא סיפר שבגלל היכרותו עם שבילי הרובע, בו נולד וגדל, הוא התלווה לשניים ממפקדי האצ"ל: שמואל תמיר (לימים שר המשפטים) ויעקב קנאל, לצורך הכנת המחבוא שאיש כמעט לא ידע עליו, מלבד בן-ציון פריימן, בנו של שמש החורבה, שהיה בעצמו איש אצ"ל.
ברמץ מסביר כי בתש"ח, בעת הקרב על הרובע, לא ידעו מגיני הרובע על הסליק ולכן לא השתמשו בו. ברמץ עצמו, שהיה ידידו של מפקד הרובע משה רוסנק, מפקד הרובע עוד מימי הלח"י, לא יכול היה להודיע לידידו הנצור על מאגר הנשק שנמצא בהישג יד.
הבטחתי לברמץ לפרסם את הדברים כשאוכל, וכך נפרדנו. פגישתנו היתה ביום ראשון. ביום שישי באותו שבוע השתתפתי בלווייתו שיצאה מבית ההלוויות שמגר להר הזיתים.
בפרסום הדברים יש פריעת חוב של כבוד לאדם דגול, צאצא לבני היישוב הפרושי מייסודם של תלמידי הגר"א, שכמו אבותיו, הקדיש את עצמו לתקומת ישראל בארצו בדרך התורה. אין מתאים מלפרוע חוב זה עם חנוכתו המחודשת של בית כנסת 'החורבה', שברמץ עצמו התפלל בו, נמנה על נערי המקהלה שלו ולמד בתלמוד תורה 'עץ חיים' הסמוך. כמה אופייני לחורבה ולקשורים אליה, תלמידי הגר"א ובני היישוב הפרושי, הקו המחבר בין ארון הקודש לבין מלחמת קיום של עם ישראל בארצו נגד הקמים עליו.
יואל יעקובי